להיות קצת אגואיסטית? זה יכול לעשות לך טוב

את הכי חזקה בכל חדר, תמיד סומכים עלייך ואין מצב שאת מפקירה? מזל טוב, זאת הודעה רשמית ממגזין "את" שקוראת לך: תפסיקי! אמנם חלק מהתכונות האלו נראות חזקות על פני השטח, אבל הן מסוג הדברים שיובילו אישה למקום לא נוח בלשון המעטה.

>> לשמור ליום סגריר: 10 דרכים לצאת מהבאסה בכוחות עצמך

אז אם את מוצאת את עצמך עמוק בהתחייבויות שלא ברור לך איך הסכמת להן – אבל יאללה בקטנה; סופגת עלבונות והתנהגויות הזויות – אבל שטויות, לא מזיז לך; מכבדת את הצרכים של הסביבה שלך עד כלות; חושבת שלהצטרך זה דבר חלש; מקבלת את כולם אבל בתכלס לא כזה מקבלת את עצמך; ואם אני אשאל אותך "איך את מרגישה?" אז יהיה לך שבץ – אז הטקסט הזה הוא במיוחד בשבילך. היי, גם אני הייתי שם, אבל חזרתי עם כמה שיטות וטריקים שלמדתי לאורך הדרך שיכולים לסייע כמעט לכל אחת. 

1. לעצור רגע לפני שאנחנו אומרות כן. לפעמים החיים מביאים אותנו לנקודה בה אנחנו אומרות כן מהר משאנחנו חושבות. זה גם טוב, כי אנחנו בקטע ונלהבות, ורואות את עצמנו כיכולות. אבל – לפעמים אנחנו אומרות כן לפני שחשבנו עם עצמנו למה בעצם אמרנו כן. אנחנו באמת רוצות לקחת בזה חלק? מה יוצא לנו מזה? האם אמרנו כן מתוך חשש? האם אנחנו חושבות שלסרב זה מעליב, או שלא יאהבו אותנו יותר? כל אלו הם דברים שלוקח זמן לחשוב עליהם, ולא באים ישר בתוך סיטואציה של הצעה והסכמה, שלרוב נמשכת כמה שניות. 

לקחת רגע נשימה לפני שאומרות מיד "כן" | איור: מיטל שפירו

אם ננסה לעצור, ממש לדקה, לפני שנענה, נוכל לגלות בתוך המרווח הזה דברים מעניינים. נוכל להבין מה דעתנו על העניין, לוודא מול עצמנו האם יש לנו את המשאבים (זמן, פניות רגשית, יכולת, עירנות, נכונות) ולשאול את עצמנו את השאלה הכמעט גסה "זה שווה לי?". הדרך הטובה ביותר להרוויח זמן עם תשובה היא להגיד: "תני לי רגע לבדוק", או הגרסה האגבית והמגניבה: "בודקת חוזרת".

העובדה שחלקנו מתוכננות להסכים מיד, לא אומרת שאנחנו חייבות להתנהג ככה. את מה שלמדנו, אפשר ללמוד מחדש

כשאנחנו חושבות על להתחיל לסרב לדברים זה נשמע לפעמים מלחיץ, אבל המחשבה על להרוויח זמן עד מתן התשובה היא באמת הרבה יותר סבירה. אפילו משהו כמו "תני לי לחזור אליך לגבי זה בוואטסאפ מאוחר יותר", יכול אפילו לעזור לנו לעבור מתשובה של פנים מול פנים לתשובה מנוסחת ממרחק של זמן מחשבה. העובדה שחלקנו מתוכנתות להסכים מיד, לא אומרת שאנחנו חייבות להתנהג ככה. את מה שלמדנו, אפשר ללמוד מחדש. המפתח הוא בפאוזה. אם יצרנו לעצמנו אפשרות לחכות רגע ולא לפעול מיד, אנחנו פועלות מהמודע שלנו, ולא ממצב הישרדות. אנחנו חוזרות לסיטואציה חזקות יותר, חכמות יותר ובצד של עצמנו. 

>> אהבה ללא תנאים: 7 דרכים לאהוב את עצמך כל יום, כל היום, בלי קלישאות ובלי קשקושים

2. להגיד כשמשהו היה לנו לא נעים. לכאורה, הדבר ה"בוגר" לעשות זה לספוג. להראות שלא הזיז לנו. עשו או אמרו לנו משהו לא נעים, אבל אנחנו יכולות להתנתק. בכלל לא פגעת בי. לפעמים אנחנו באמת מנותקות, ומבינות שפגעו בנו רק בדיעבד. לפעמים לוקח כמה שנים להבין שסיטואציה היתה לנו לא נעימה והותירה בנו חותם. כשאנחנו מספרות לאנשים שמה שהם עשו לנו היה לא נעים, אנחנו לא קטנוניות, אנחנו לא ילדותיות, אנחנו לא דרמטיות ואנחנו לא מגזימות. המילים הפשוטות, "כשאמרת לי ____ זה היה לי לא נעים", יכולות לייצר הבדל של שמיים וארץ בתוך המחשבה שלנו. כי כשמישהו מדבר אלינו לא יפה, ואנחנו לא עומדות על שלנו, יש תמיד מישהי שמקשיבה ומפנימה איך מותר לדבר אלינו, והמישהי הזאת היא אנחנו.

כל אמירה שאנחנו סופגות, בין אם בשקט או באומץ, נערמת והופכת להיות לכזו שמאפשרת את המשך הדיבור בסגנון. חשבו על זה כעל שביל בתוך ג'ונגל שמישהו ייצר עם מצ'טה  – תמיד נוח יותר ללכת בדרך המוכנה. קודם כל, אנשים יכבדו אותנו יותר, אבל תחשבו כמה נעים יהיה כאשר אנחנו נכבד את עצמנו. לקבל יחס נעים מהסביבה זה טוב, אבל תחשבו כמה עוצמה יש בלקבל יחס נעים מעצמנו. 

3. לזהות ולכבד את הצרכים שלנו. קרה לך פעם שהקשבת לחברה מספרת סיפור, ואפילו שהיית צריכה ללכת לשירותים, המשכת לשבת ולהקשיב כדי שהיא לא תיעלב? הרבה מאיתנו יודעות לזהות בצורה מדהימה את הצרכים של הסביבה. לפעמים ניתן לחברה כוס מים לפני שהיא ביקשה, או נשלוף מצית רק לפי מבט מחפש בעיניים של חבר. אולי אנחנו נפגעות כשהסביבה לא רגישה אלינו כפי שאנחנו רגישות אליה, אולי עמוק בפנים אנחנו מצפות שינחשו את הצרכים שלנו. כשזה לא קורה, אנחנו יכולות להתמלא בטינה, או להתנחם בעובדה שלפחות תמיד צריכים אותנו. בתכלס, אולי אנחנו לא בטוחות כל כך בינינו לבין עצמנו מה הצרכים שלנו בכלל, או אם יש לנו כאלה.  

אפשר לרצות ללמוד משהו, ללכת הביתה כשהתעייפנו, להכנס למערכת יחסים מיטיבה, להיות זאת שמקשיבים לה (לשם שינוי), לתת לאנשים סביבנו לטפל ולדאוג לנו

כמו לכולם, גם לך יש צרכים, חלומות, שאיפות, רצונות, חשקים ותשוקות – גם אם הם לא מידיים ולוקח קצת זמן להכיר בהם. המפתח הראשון הוא ההכרה בכך שגם לך מותר. מותר לאהוב, להיות נאהבת, לרצות, להזדקק. מותר לרצות משהו, גם אם הוא טיפשי. מותר לרצות משהו גם אם הוא נראה לא מושג. זה לא מוגזם, זה אנושי. אפשר לרצות ללמוד משהו, ללכת הביתה כשהתעייפנו, להיכנס למערכת יחסים טובה ומיטיבה, להיות זאת שמקשיבים לה (לשם שינוי) ולתת לאנשים סביבנו לטפל ולדאוג לנו.

תבניות מחשבה סביב הצרכים שלנו הן עמוקות וחמקמקות. לפעמים עמוק בפנים נאמין בדברים כמו: "אם אני צריכה משהו אז אני חלשה", "אם אני אבקש משהו יוכלו לנצל אותי אחר כך", "אם אני אראה הזדקקות ילעגו לי ויפגעו בי". נוכל להתחיל לזהות את האמונות האלו אצלנו, ולענות להן שהן לא נכונות. 

מה שמדהים זה, שאנחנו יכולות לקחת את יכולת העל שקיימת בנו – לזהות את הצרכים של הסביבה שלנו, ולהשתמש בה על עצמנו. משם נוכל למלא אותם – או בעצמנו, או בעזרת החברים שלנו. למשל, נשהה בסיטואציות שמתאימות לנו במסגרת הזמן שנוחה לנו. נתחבר עם אנשים שנעים לנו להיות לידם. לא נניח לאנשים לנצל אותנו. נאכל ונשתה בזמן. נישן מספיק. נעבוד בכמות שמתאימה לנו. כמעט כל אספקט בחיים יכול להשתפר, אחרי ההכרה הפשוטה שמותר לנו לדאוג לצרכים של עצמנו.

>> אחרי שעשתה כל טיפול אפשרי מיטל שפירו קובעת: הטיפול הזה הוא נס גלוי

4. לעבוד על לקבל את עצמך ולא על זה שאחרים יקבלו אותך. בני אדם רוצים לשהות זה במחיצת זה באופן טבעי. אנחנו רוצות להיות חלק מהקבוצה, אבל מה אם אנחנו מרגישות שמה שאנחנו זה פשוט לא מתאים? יכול להיות שננסה לשנות בעצמנו משהו: אולי נדבר אחרת, נתלבש אחרת, נבחר נושאי שיחה אחרים, או נלך למקומות שלא חשבנו עליהם קודם. יכול להיות שנאהב את זה שנפתחנו לעולם חדש וטוב, אבל מה אם ככל שאנחנו עושות את זה – אנחנו רק מרגישות בודדות יותר? האמת היא, שבכל פעם שאנחנו משנות בעצמנו משהו כדי שאחרים יקבלו אותנו, אנחנו מרחיבות את הפער בינינו האמיתיות לבין הייצוג שלנו בעולם שבחוץ. מתוך הפער הזה נולדים דיכאון, חרדה ותחושת זרות לעצמנו.

אם מה שאני מציגה החוצה זו מסכה, ואנשים אפילו אהבו את המסכה הזאת, איך אוכל לקחת את האהבה הזאת ולהישען עליה? היא לא אהבה שמופנית אליי. תמיד יש חלק פנימי, מוכחש, מוזנח, זה שהיה צריך לשנות אותו כדי להיות נאהבת ומרגיש עכשיו כמו חור גדול וכואב. הבדידות הזאת היא הנטישה וההפקרה של העצמי שלנו. את כל העבודה הקשה שהשקענו כדי שיקבלו אותנו, נוכל להשקיע בזה שנקבל את עצמנו. מה זה אומר בפועל? נכיר את עצמנו, נברר מה אנחנו אוהבות. ככל שנתחבר יותר לזרם הפנימי שלנו וניתן לו להיות, נמשוך לחיינו יותר אנשים שדומים לנו. 

המאמץ להסתיר את מי שאנחנו ולרצות אנשים שלא יאהבו אותנו לעולם הוא כפול, בזמן שהמאמץ לגלות מי אנחנו באמת הוא בסך הכול מסע מרתק, ואפילו דרך חיים טובה ומיטיבה. זו דרך שהצעידה בה ממשיכה לפתוח עוד ועוד דלתות לתוך ההווה שלנו. אין יותר פחד ש-"יגלו מי אני באמת", אם יודעים מראש מי את באמת. הם, וגם את. ובואו נודה בזה, רוב הסיכויים שמה שאת באמת עמוק בפנים זו בחורה מיוחדת ואוהבת שלא יודעת מה לעשות עם זה שהיא רגישה. איך לקבל את עצמך הלכה למעשה? הנה תרגיל כתיבה טוב: "הנה התכונות האדירות שלי שהחיים לימדו אותי להסתיר". אין בעד מה.

אם מה שאני מציגה החוצה זו מסכה, ואנשים אפילו אהבו את המסכה הזאת, איך אוכל לקחת את האהבה הזאת ולהישען עליה? היא לא אהבה שמופנית אליי

5. להסכים להרגיש את הרגשות שלנו. רגשות עלולים להיות דבר מורכב ולא נעים. לפעמים אפילו קשה לנו לזהות אותם. לפעמים אנחנו חוששות שאם נתחיל להביע את הרגש שלנו, זה לא ייגמר טוב. נחשוש אולי להגזים בתגובה, להתעצבן מאוד או לבכות, לא להצליח לאזן את עצמנו. לפעמים נבחר בקור רוח, בלהיות הבוגרת והאחראית, אפילו נשים את הרגשות שלנו בצד למען הקבוצה – אבל רוב הפעמים זה לא נעשה מבחירה.

לא פעם החיים תופסים אותנו לא מוכנות ומכניסים אותנו למערבולת רגשות עזה כל כך, ואף לרגישות יתר שגורמת לנו להדחיק כאילו אנחנו לא מרגישות דבר. משהו מתחיל להציף אותנו, הדופק עולה, והנה פתאום – פוף. כלום. אולי למדנו מתישהו שאין טעם להרגיש, אולי לא יצא לנו מזה משהו טוב. אבל האמת היא, שאם רק נניח לעצמנו להרגיש את הרגשות שלנו עד הסוף, גם את העזים והכואבים, נוכל להתחיל להרגיש גם את אלו החיוביים. 

להרגיש את הרגשות שלנו יכול לעשות הבדל של חיים ומוות. הישארות בתוך מצב לא נוח, כמו עבודה שוחקת למשל, יכולה להוביל אותנו לאימת שנות האלפיים בתחום הקריירה – הלא היא התמוטטות עצבים כתוצאה מעבודה בלתי פוסקת. אם אנחנו לא מחוברות לרגשות שלנו, אנחנו גם יכולות להישאר במערכות יחסים שמתו מזמן ולספוג יחס מבזה במשך שנים, עד שזה מתפוצץ. זיהוי הרגשות שלנו עוזר לנו להבין אם אנחנו במקום שמתאים לנו להיות בו. אפשר לחשוב על זה כמו על אדם שלא מרגיש טמפרטורות על הגוף שלו, אבל בכל זאת יכול לחטוף מכת חום. 

איך לחזור להרגיש? לאט ובבטחה. בהתחלה צריך לשים לב אילו רגשות יש בכלל. מתי בפעם האחרונה הרגשנו עצב? אולי הוא מתחבא מאחורי כעס? אילו סיטואציות בחיים שלנו בוודאי היו אמורות להיות עצובות, אבל לא הרגשנו אותן ככאלו? נוכל לחשוב על זה. השלב הראשון הוא לכוונן את הראש לשים לב. לפעמים רגשות מודחקים מגיעים מהגוף. אולי יש לנו דופק מואץ? אולי כואבת לנו מאוד היד? נתפס לנו הצוואר? נשים לב. אם הייתי רוקחת, הייתי רושמת למצב כזה את התרופה החינמית הטובה מכולן: לכתוב יומן. דו"ח רגשי. בהתחלה הוא יהיה ריק, אבל לאט לאט יתחיל להתמלא. לא, זה לא מביך, אבל יפה – מבוכה זה רגש ראשון טוב להתחיל ממנו.

>> לכל הטורים של מיטל שפירו
>> התחברת? התחילי לעקוב אחרי תכנים נוספים בנושא באינסטגרם של מיטל שפירו