ההפרעה שגורמת לאנשים יפים לחשוב שהם מעוותים

אומה תורמן | צילום: Theo Wargo/WireImage
אומה תורמן | צילום: Theo Wargo/WireImage

כשאנשים שנראים טוב מתלוננים על זה שהם מכוערים, זה לא בגלל שהם מחפשים תשומת לב. יותר הגיוני שהם סובלים מתסמונת BDD (הפרעת גוף דיסמורפית), הפרעה נפשית לא פשוטה

88 שיתופים | 132 צפיות

"את יפה בזכות הפגמים שלך". מדובר באחד מהסלוגנים שנולדו ברוח תנועת הבודי פוזיטיב, ואחד המעצבנים שבהם, אם תשאלו אותי. הרעיון אמנם יפה, האידיאולוגיה שמאחוריו רדיקלית ומבשרת את שחרור המין הנשי מכבלי אידיאל היופי – אך עם כל הכוונות הטובות, אני מודה שאני קצת מתקשה לתפוס את עצמי כ"יפה דווקא בזכות הפגמים שלי". אין מה לעשות, בכל פעם שאני חולפת מול המראה, אני מאתרת גם פיצ'ר או שניים שאני פחות מתחברת אליהם באופן אישי. במקום להתמלא אושר לנוכח החצ'קון החדש שמעטר את פניי ולחגוג את הפגם המבורך שמוסיף להופעתי מימד של דייברסיטי, אני בוחרת דווקא להתעכב מול המראה, לסובב את פני אנה ואנה ולחפש זווית שממנה הבליטה באף שלי, תזכורת לכך שנשבר בילדותי, נראית פחות מחרידה.

רובנו מצליחות ללמוד בשלב מסוים בחיים להתמודד עם הפגמים שלנו, או להדחיק אותם בהצלחה, במידה כזו או אחרת. אך כ-2% מאוכלוסיית העולם מתקשים בכך – קושי שהופך למחלה נפשית של ממש. בקרב אותם 2% מהאוכלוסיה, המחשבות על הפגמים המבישים בהופעתם מקבלות אופי פולשני, עד שהן מתגבשות לכדי הפרעת גוף דיסמורפית (Body Dysmorphic Disorder- BDD), שהינה מקרה פרטי של OCD. "אם ב-OCD האובססיות (המחשבות הטורדניות) מכוונות כלפי נושאים שונים, ב-BDD נושא האובססיה קבוע, ומתמקד בליקוי גופני קל מאוד שהסביבה לרוב אינה מבחינה בו, למשל שרידים בלתי נראים כמעט של אקנה מגיל ההתבגרות, או בליקויים שאינם קיימים כלל", מסביר פרופ' גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט מתל אביב. "בעוד שב-OCD האדם מודע לכך שהאובססיות אינן מציאותיות ופונה לטיפול, הרי שהרוב המכריע של הסובלים מ-BDD בטוחים שהליקוי הגופני הקל או המדומה אמיתי לחלוטין, והם מגיעים למרפאות פלסטיות במקום לטיפול נפשי", מוסיף פרופ' רובינשטיין.

גם רוברט פטינסון סובל מהתופעה | צילום: Francois Durand for Dior/Getty-Images
גם רוברט פטינסון סובל מהתופעה | צילום: Francois Durand for Dior/Getty-Images

"צריך גם להבחין בין BDD להפרעות אכילה ובמיוחד לאנורקסיה נרבוזה – אמנם כולן הפרעות שמתייחסות לפער בין המציאות ותפיסת המציאות, אך ב-BDD הליקויים המדומים מגוונים הרבה יותר", הוא מחדד. "למשל, סוג ספציפי של BDD המופיע בקרב גברים הוא 'דיסמורפיה שרירית', השכיחה אצל מפתחי גוף בחדר כושר, הבודקים את גופם לעתים קרובות מאוד במראה ומקפידים על תזונה קיצונית".

רגע, אז אם גם לי קשה לקבל אספקט מסוים בהופעה שלי, האם גם לי יש BDD? "ממש לא", אומר פרופ' רובינשטיין, ומדגיש כי ההפרעה יוצרת פגיעה קשה בתפקוד וברווחה הנפשית. "בקרב הלוקים עלולה להתפתח הימנעות ממצבים חברתיים בגלל הבושה בפגם המדומה, המטופל עלול לחוש בדידות ומחשבות שווא על כך שאחרים לועגים לו בגלל מראהו", הוא מסביר.

פרופ' רובינשטיין מציין כי הפגיעה התפקודית וחברתית הנגרמת מן ההסתגרות בבית היא רק סכנה אחת מיני רבות. "מהבידוד החברתי ועד התפתחות דיכאון קשה הדרך קצרה. הדיכאון מלווה לעתים קרובות במחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות", הוא מדגיש. "הדימוי העצמי הכולל יהיה גם הוא נמוך. עוד נראה פניות רבות לטיפול קוסמטיים ללא הצדקה. הואיל ולא ניתן באמת לקבל פתרון קוסמטי או רפואי לפגם, החולה עלול לערוך ניתוחים פלסטיים מאולתרים בכוחות עצמו ולגרום לעצמו נזקים בלתי הפיכים".

אילו סימנים אמורים להדליק לי נורה אדומה?
"הייתי מצביע על שתי נורות אדומות, שרלוונטיות במיוחד למתבגרים – הסתגרות חברתית, שמבחינת בריאות הנפש מסוכנת בהרבה מירידה בציונים המדאיגה הורים רבים, ועיסוק יתר במראה החיצוני, שמתבטא בביקורת עצמית נוקבת, ובמיוחד כזו שאין לה כל בסיס (למשל, "אני מכוערת", "אני שמנה", "האף שלי גדול ועקום"). הסימנים הראשונים המדאיגים ביותר הם בדיקות חוזרות ונשנות של הפגם מול המראה, לצד ניסיונות הסתרה של חלקים בגוף, למשל באמצעות איפור כבד או בגדים שמכסים".

מי נמצא בסיכון ללקות בהפרעה?
"כמו הפרעה כפייתית – ובעצם, כמו חלק גדול מההפרעות הנפשיות האחרות – BDD פורץ בגיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות מהווה כר פורה להפרעה בשל מאפייניו הייחודים: השינויים בגוף, ההשוואות התכופות לחברים, הלחצים חברתיים להיראות טוב, המסרים המבלבלים מהמדיה וגם המגעים הרומנטיים והמיניים הראשונים. ההפרעה קשורה גם לחינוך קפדני ונוקשה ששם דגש על הישגים בכלל ועל המראה החיצוני של ההורה ושל הילד בפרט – שלרוב מאפיין יחסי אם ובת. ביטוי קיצוני ליחסים כאלו ניתן לראות בתכנית הטלוויזיה 'פושרז' המדגימה לחץ קיצוני של אימהות על בנותיהן לפתח קריירת דוגמנות או שירה".

מהם הגורמים להפרעה?
"בין הגורמים להפרעה ניתן למנות נטייה ביולוגית, חוויות של לעג או ביקורת בקשר למראה החיצוני, יחס הורי קיצוני בקשר להופעה חיצונית (בין אם מדובר בעיסוק יתר או הזנחה), תכונות אישיות כגון פרפקציוניזם או רגישות לדחייה, ואירועי חיים טראומטיים. לכך יש להוסיף את הלחץ החברתי הגובר כל הזמן על סטנדרטים גבוהים של יופי, לחץ המתגבר בעידן הסלפי והאינסטגרם. מפתיע לשמוע כי הסובלים מההפרעה לרוב דווקא בולטים ביופיים. כתוצאה מכך הם זוכים למחמאות רבות, שנחוות כלא-אמינות בשל דימוי עצמי נמוך".

גם סלבס סובלים

אומה תורמן, רוברט פטינסון, מרילין מונרו – כן, התסמונת הזאת לא פוסחת גם על האנשים שרובנו רואים בהם מודל של יופי. אומה תורמן למשל, אישה שכל תמונה שלה סוחטת קריאות התפעלות, סיפרה בעבר בריאיון למגזין "Talk" כי לאחר לידת בתה היא הרגישה שהיא "נראית מוזר" והיו לה מחשבות אובססיביות בנוגע למשקל שלה. "מאז הלידה סבלתי מ-BDD וחשבתי שאני שמנה", סיפרה באותו ריאיון.

אומה תורמן | צילום: Gotham/FilmMagic
אומה תורמן | צילום: Gotham/FilmMagic

גם רוברט פטינסון התוודה בעבר בריאיון למגזין אוסטרלי שהוא חווה התקף חרדה לפני כל הופעה שלו על השטיח האדום. "אין לי קוביות בבטן ואני שונא ללכת למכון כושר", סיפר. "אני אף פעם לא רוצה להוריד חולצה והייתי ככה תמיד". וזה מהאדם שנכנס לרשימות הגברים הכי סקסיים בעולם, כן?

השניים האלה מן הסתם לא היחידים בין הסלבס הסובלים מהתופעה, כי לכו תדברו על זה שאתם חושבים שאתם לא יפים, כשאף אחד לא מבין על מה אתם מדברים.

אז מה עושים?

אני חושבת שלבת שלי אולי יש BDD. מה לעשות?
"שגיאה נפוצה של הורים, הנעשית כמובן מתוך כוונות טובות, היא לנסות להפריך את קיומו של הליקוי המדומה. ההורה אינו איש מקצוע והוא אינו מצויד בכלים הדרושים להתמודדות עם מחשבות השווא. בנוסף, חולים משוכנעים לחלוטין בהימצאות הפגמים, ולכן קשה להציע להם טיפול – לכן יש להמתין עד שהמועמד לטיפול יהיה במצוקה ואז להציג את הטיפול במה שמציק לו (למשל, הסימפטומים של הדיכאון), כהמלצה או כהצעה לממן את הטיפול אם הוא ירצה".

כיצד ניתן לטפל בהפרעה?
"תנאי הכרחי לטיפול הפסיכולוגי הוא הטיפול התרופתי, שלא נועד לרפא את ההפרעה, אלא מכוון להפחתת הדיכאון הקשה הנלווה לה. טיפול הבחירה הראשון המקובל בשיחות הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המיועד לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים בסיסיים. אני אישית אינני נלהב מהשימוש בטיפול זה, שכן הניסיון לערער את ביטחונו של המטופל במציאותיות של הליקוי עלול להבריחו. לכן אני מעדיף לעקוף את ה-BDD על ידי שיטות שונות להעלות את הדימוי העצמי בכללותו (למשל, כל למידה מעלה את הדימוי העצמי) או להשתמש בחוזקות של המטופלת ברוח הפסיכולוגיה החיובית".

טרף קל למנתח הפלסטי

לפי מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (DSM) שפורסם בשנת 2013, שכיחות ההפרעה בארה"ב עומדת על 2.4%, עם הבדלי מגדר קטנים בלבד – 2.5% בקרב נשים ו-2.2% בקרב גברים. על פי המדריך, בראש רשימת הליקויים המדומים נמצאים ליקויים בעור (73%) ובשיער (56%). נתונים אלו משוחזרים גם במחקרה של קתרין פיליפס, "המראה השבורה", שמוסיף כי 37% מהחולים חווים מחשבות טורדניות סביב אפם, 22% בבטן, 21% בחזה ובפטמות. "קיימת הערכת חסר של השכיחויות מעצם העובדה שהלוקים בהפרעה אינם מודעים לכך שמדובר בהפרעה ואינם פונים לטיפול", מסביר פרופ' רובינשטיין. "בנוגע לישראל עוד אין נתונים, אך יש להניח כי השכיחויות לרוב דומות לאלו שבארה"ב".

יש לזכור כי אותם מטופלים בטוחים לחלוטין שהפגם שריר וקיים, וכמו כל אדם מן המניין המשוכנע כי יש לו ליקוי גופני – הם פונים לעזרת הרופאים. בהתאם לכך, שכיחות הסובלים מ-BDD בקרב מטופלים של רופאים רלוונטיים מרקיעה שחקים. למשל, בקליניקות של רופאי עור עומד שיעורים על 9%-15%, ובקרב מנתחים פלסטיים – 7%-8%. "רוב המנותחים הסדרתיים סובלים מ-BDD", קובע פרופ' רובינשטיין. הוא מדגיש כי אותם חולים מהווים טרף קל עבור מנתחים פלסטיים, שאינם ממהרים להציב גבולות למטופלים המסורים ששבים אליהם שוב ושוב. "כל עוד הסטיגמה הכרוכה בפנייה לטיפול נפשי גדולה מהסטיגמה הכרוכה בניתוח פלסטי, נוצרים תנאים אידיאליים למנתחים, שתמיד יסכימו לנתח", הוא אומר.

* פרופ' גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט שמטפל בת"א.

>> סאדפישינג, התופעה שגורמת לאנשים להרגיש רע עם עצמם