בגיל 55 היא יצאה לפנסיה, בגיל 75 היא שיאנית מרתון

עד גיל 34 החיים של שוש בלייכמן התנהלו על מי מנוחות. משפחה, בית עבודה, ואז יום בהיר אחד היא התחילה לרוץ ומאז לא הפסיקה. מה שהתחיל מריצה של חמישה ק"מ עם קבוצה של רצים, הפך לריצות למרחקים ארוכים ולחזות כל חייה. "התחלתי בתור רצה חובבת ומהר מאוד הבנתי שהריצה שינתה לי את החיים בכל היבט. מאז אני רצה ורצה", היא אומרת.

>> מספורטאית ליזמית הייטק מצליחה: יעל אדם מלמדת איך לצמוח מכישלון

היום היא כבר בת 75, ובמשך כל הזמן הזה בלייכמן לא מפסיקה להקדיש לריצה את גופה המתנשא לגובה של 166 ס"מ ומשתרע על פני 54 ק"ג של שרירים וקוביות בבטן. היא רצה כל בוקר, שבעה ימים בשבוע, חורף וקיץ, בגשם ובשרב, ועושה בממוצע 15 ק"מ מדי יום – ולפחות 100 ק"מ בשבוע. ועוד לא דיברנו על ריצות המרתון שהיא משתתפת בהן באופן קבוע, שם היא גומעת מסלולים של 42 ק"מ ואוחזת בטייטל המרתוניסטית הכי מבוגרת בארץ.

"בגילאי 60 פלוס אין הרבה רצות ובגילאי 70 פלוס יש הרבה פחות. הריצה בשבילי היא הכול, החברה הטובה וגם הטיפול. ריצה זה כמו מדיטציה, זה הרבה יותר טוב מפסיכיאטר"

 

בימות השבוע היא רצה לבד, בימי שישי היא נוהגת להשתתף בתחרויות ובשבת היא רצה בקבוצה עם רצים ותיקים. את ריצת 10 הק"מ שלה בשבת שעברה היא סיימה בשעה ו-6 דקות, שזה לא ההישג הכי טוב שלה, אבל ברגע שהיא נכנסת למוד של תחרות זה לוקח לה פחות משעה. היא משתתפת בכל המרוצים בישראל, ולא מוותרת על תחרויות מרתון גם בחו"ל – מאתונה ועד ניו יורק. אפילו הקורונה והסגרים לא עצרו אותה.

ברזומה התחרותי שלה ישנם לא פחות מ-458 תחרויות, 400 גביעים, 58 מרתונים – היא השיאנית הישראלית בהשתתפות במרתונים – ורק השנה השתתפה במרתון תל אביב, ים המלח וירושלים. "אני זוכה לא מעט", היא אומרת בהצטנעות. "בגילאי 60 פלוס אין הרבה רצות ובגילאי 70 פלוס יש הרבה פחות. אותי מעניין לרוץ רק למרחקים ארוכים, ובמרתון כל ריצה של פחות מארבע שעות היא הישג. הריצה בשבילי היא הכול, החברה הטובה וגם הטיפול. ריצה זה כמו מדיטציה, זה הרבה יותר טוב מפסיכיאטר. הריצה זה גם הזמן שלי לחשוב על דברים חשובים, על החלטות שצריך לקבל ועל בעיות שצצות. עד סוף הריצה, אני תמיד מוצאת את הפתרונות".

ב-24.2 היא תרוץ את המרתון ה-60 שלה במרתון פלייטיקה תל אביב. "אני לא יכולה להפסיק", היא אומרת. רק לפני כשלושה שבועות השתתפה במרתון ים המלח ועוד מתוכנן לה באופק מרתון ירושלים.

אחד המירוצים הזכורים של בלייכמן הוא מרוץ הנשים LIFE RUN של סופר פארם שהתקיים בתל אביב, ונעשה בשלושה מסלולים: של 4, 8 ו-12 ק"מ. ובלייכמן, ניחשתן נכון, נתנה פייט לכל הצעירות במסלול הארוך של 12 ק"מ. הכותרת הייתה "אלימות במשפחה זה לא נורמלי", על רקע התגברות התופעה. "יש חשיבות גדולה בעיניי למרוץ נשים תחת הכותרת הזאת כי זהו נושא שצריך לדבר אותו ולהגביר את המודעות אליו", אומרת בלייכמן, "אני שמחה שסופר פארם הרימו את הכפפה כדי לחשוף את הציבור ולהנגיש את המודעות. אסור לנו לשתוק. כולנו צריכים לדבר על זה ולגלות ערנות ואחריות, ואם יש מקרים של אלימות במשפחה – נשים צריכות לדעת שהן לא לבד. יש מה לעשות ואפשר לקבל עזרה".

"לא רצתי אף פעם עם ילד או עם נכד בעגלה. הם גם לא מצטרפים לריצות שלי לעודד. הילדים חושבים שאני משוגעת בדרכי אבל הם התרגלו. הנכדים גדלו לתוך מציאות של סבתא רצה"

 

את הכי טובה בישראל בקטגוריה שלך?
"בואי נגיד שאני לא רעה, בקטגוריה שלי אני בין הטובות בעולם".

את סובלת כיום יותר מכאבים ופציעות ספורט?
"לא. מעולם לא נפצעתי, לא היו לי שברי הליכה ולא כואב לי כלום. ההבדל היחיד הוא שאני רצה היום קצת יותר לאט. כשהתחלתי לרוץ מרתון, רצתי 42 ק"מ בפחות מארבע שעות, אבל הגיל עושה את שלו. היום אני מתחילה להתאמן ארבעה חודשים לפני כל מרתון, מתחילה ב-35 ק"מ וכל הזמן מעלה את המרחק".

את מקפידה על תזונה מסוימת?
"כן. אני לא אוכלת הרבה ואני אוכלת בריא. בדיקות הדם שלי בסדר. אני לא לוקחת שום כדורים. הספורט שומר לי על הבריאות, וחוץ מהריצה אני גם מתאמנת בחדר הכושר שבו אני מאמנת".

קרה פעם שפרשת לפני קו הסיום?
"לא. זה לא קרה. גם אם אני אצטרך לזחול – אני אזחל – אבל אגיע לקו הסיום".

"אפסיק לרוץ רק בהלוויה שלי"

בלייכמן נולדה ברומניה, עלתה לישראל בגיל 16 ושירתה כשרטטת בחיל החימוש. היא נישאה בגיל 21, ילדה שלושה ילדים – הבכור בן 50 כיום – והיא סבתא לשישה נכדים. בעבר עבדה במשרד ממשלתי בהנהלת חשבונות, בגיל 40 עברה קורס מדריכי כושר בווינגייט, וכיום, כשהיא לא רצה – היא מדריכה במכון הכושר של סופר פארם, שנמצא בבניין ההנהלה של החברה בהרצליה פיתוח – לא רחוק מביתה בגליל ים. על הדרך היא מתאמנת גם בעצמה ועושה אימוני כוח ואירובי – כפי שיעידו הקוביות המטורפות שיש לה בבטן.

"כשגיליתי בשנות השלושים את הריצה, הייתי רצה לעבודה מתל אביב להרצליה, מגיעה לעבודה, מתקלחת ובסוף היום חוזרת הביתה על אופניים", היא מספרת. בגיל 55 יצאה בלייכמן לפנסיה, ומאז היא מדריכת כושר. הבעל שלה, ראול, איש צבא בעברו, לא אוהב לרוץ. לדבריה הוא מעדיף משחקי כדור, והיום כשהוא פנסיונר, הוא מדריך כושר באותו מקום בו מדריכה אשתו, רק בשעות אחרות. הוא מצטרף אליה לכל התחרויות בתפקיד הצלם.

מה הדבר הראשון שאת עושה אחרי תחרות ריצה?
"מסתכלת על השעון לבדוק את ההישג המדויק שלי. בגדול אני מרגישה תוך כדי המרוץ אם מדובר בריצה יותר או פחות טובה שלי, כי יש לי שעון טבעי. אני לא מאלה שמתעלפות אחרי ריצה ונשכבות, אני ישר לוקחת מצלמה ומצלמת מה שקורה מסביב".

"אני קוראת ספרים, אני קצת כותבת, אני מנקה את הבית. מעולם עד היום לא הייתה לי עוזרת בבית. אני האדם הכי פשוט, לא שמה מייקאפ, כלום, אין לי פלאפון וזה לא חסר לי. אני חיה בתקופת האבן"

 

את רצה גם עם גברים?
"כן, אבל לא באופן תחרותי. באימונים אנחנו רצים באותו קצב, התחרויות הן לנשים וגברים לחוד. לעומת נשים, יש לא מעט גברים שרצים מצוין בגיל 70".

מישהו מבני משפחתך נדבק ממך בחיידק הריצה? ילדים? נכדים?
"לא. אני לא רצתי אף פעם עם ילד או עם נכד בעגלה. הם גם לא מצטרפים לריצות שלי לעודד. הילדים חושבים שאני משוגעת בדרכי אבל הם התרגלו. הנכדים גדלו לתוך מציאות של סבתא רצה, ורק בעלי איתי בזה".

>> לינוי אשרם: "ספורטאים צריכים לדעת מתי לפרוש"

כמה סטים של בגדי ריצה יש לך?
"חמישה. אני לא מתייחסת לאופנה, אלא לנוחות. חשוב לי שהבגדים יהיו דריי פיט ושלא יגרמו לשפשופים".

ונעליים?
"זה סיפור יותר מורכב. אני צריכה לקנות נעליים לעיתים קרובות כי יש אופק לשימוש בנעליים ומדובר ב-800 ק"מ לרצים. אחרי זה בולמי הזעזועים כבר לא תקפים, גם כשמדובר בנעליים של החברות הכי טובות".

ספרי לנו על רגע מרגש במיוחד בהיסטוריית הריצה שלך.
"הגביע שהוענק לי מעיריית תל אביב לרגל המרתון ה-25 שלי. זה קרה במסגרת אירוע מיוחד והיה מאוד מרגש".

חוץ מריצה יש לך דבר כזה שנקרא פנאי?
"אני קוראת ספרים, אני קצת כותבת, אני מנקה את הבית. מעולם עד היום לא הייתה לי עוזרת בבית. אני האדם הכי פשוט, לא שמה מייקאפ, כלום, אין לי פלאפון וזה לא חסר לי. אני חיה בתקופת האבן".

עד מתי תרוצי?
"עד ההלוויה שלי".

ואם יגידו לך שאת לא יכולה לרוץ יותר?
"זאת תהיה בעיה. אז אני אלך הכי מהר שאני יכולה".