ההצגה שתכניס אתכן לזירת רצח

"רצח בהסכמה" | תמונה: Shutterstock
"רצח בהסכמה" | תמונה: Shutterstock

מדוע אישה שחווה אלימות שומרת את זה בסוד והאם גם מכה קטנה היא סיבה להתגרש: הצגה שתעלה בפסטיבל עכו עוסקת באלימות נגד נשים. היוצרת: "אנחנו רוצות לומר לגברים: תתעוררו, די לרצוח אותנו"

88 שיתופים | 132 צפיות

אסתי אהרונוביץ ז"ל, מורה למוזיקה בעברה, אם לארבעה וסבתא לתשעה, נרצחה בביתה במושב תלמי אליהו בדצמבר 2019. גופתה נמצאה ירויה, ארבעה כדורים בראשה ועוד כדור אחד בידה שחטפה בנסיון להתגונן. בעלה הרוצח, ד"ר גיורא פרי, השאיר אותה מתבוססת בדמה ונמלט מהמקום. הם היו בהליכי גירושין אבל הוא לא רצה לסיים אותם ולמרבה הזוועה העדיף לסיים את חייה. בת 70 הייתה במותה, "היא הייתה אהבת חיי והכל בשבילי. 30 שניות והכל השתבש", אמר הרוצח הנתעב.

הצגת הבכורה "רצח בהסכמה" של קבוצת "אנסמבל הפרחות חנה וזאנה" היא פואמה מאת איריס אליה כהן, שנכתבה בעקבות הסיפור של אסתי, ונוגעת בסוגיית האלימות נגד נשים ובקצה שלה – רצח. ההצגה תעלה במסגרת פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2021 (24-21 בספטמבר, חול המועד סוכות) שיערך באולמות האבירים בעיר ויכלול עשרות מופעי תיאטרון והצגות רחוב.
את ההצגה ביימה היוצרת העצמאית המוערכת חנה וזאנה גרינוולד, בת ה-55. היא נולדה ביפו, אם לשלוש וסבתא לשלושה. היא יוצרת תיאטרון פרינג' שכלל לא חלמה על תיאטרון בילדותה: "אני לא ילדת דרמה" היא אומרת, "לפני לימודי התיאטרון לא קראתי אף מחזה ולא ביקרתי בתיאטרון. המחזה היחיד שראיתי היה במסגרת סל תרבות בבית הספר, בתיאטרון חיפה, הוא נקרא 'אופניים לשנה' ועסק בחוויות של נולה צ'לטון ושחקניה בקרית שמונה – והוא זה ששינה את חיי".

האם יש דבר כזה רצח בהסכמה? | צילום: אילן בשור
האם יש דבר כזה רצח בהסכמה? | צילום: אילן בשור

"חרטנו על דגלנו לעסוק בנושאים שנמצאים בשוליים של התיאטרון, אבל בוערים מאוד בחברה הישראלית", אומרת וזאנה – גרינוולד. 'רצח בהסכמה' היא פואמה נוקבת שנוגעת במנגנון הרצח מנקודות מבט שונות: האם רצח בהסכמה בכלל יכול להיות? האם זה אוקסימורון או כשל לוגי? מי מסכים לרצח כזה, מי משתף אתו פעולה? בפואמה עולות שאלות שהתשובות להן צריכות להיות ברורות: האם בגלל מכה קטנה צריך להתגרש? איך זה שיש דברים שנשים חושבות שעדיף לשמור בבית וכשהוא כועס על לא עוול בכפה – היא מבטיחה להשתדל יותר? ומדוע היא סגרה את הבסטה של הרצון שלה ונשאר רק האוטומט?".

"אנחנו רוצות לומר לגברים: בואו נתעורר כולנו, בואו נעשה סדר חברתי אחר, שיטפל בשורש הבעיה ולא יידחק אותה הצידה"

וזאנה – גרינוולד ממשיכה ומצטטת מילים קשות מתוך ההצגה: "מי ייקח אותי ככה, עם ארבעה ילדים, וחוץ מזה, מי יתקן לי את הדוד ומי יחליף לי מנורות? אישה לא יכולה להיות לבד, היא צריכה שיהיה לה גבר". היא בטוחה במסרים שעולים מן הטקסטים: "אנחנו רוצות לומר לגברים: תתעוררו, אי אפשר שתמשיכו לרצוח אותנו, בואו נתעורר כולנו, בואו נעשה סדר חברתי אחר, שיטפל בשורש הבעיה ולא יידחק אותה הצידה. בואו נתבונן בסוגיה, יש פה רצח מגדרי של נשים שקשור ביחסי כוח. ההצגה הזאת באה להשמיע זעקת התעוררות, כמו קריאת התרנגול, באמצעים אמנותיים. כל רצח הוא מטלטל – אסתי לא היחידה. מיכל סלה, דיאנה רז, ניסיון הרצח של שירה איסקוב ועוד רבות אחרות, עשרות כל שנה. 98% אחוז ממקרי הרצח במשפחה הם על ידי גברים, והתחושה היא של כעס גדול וגם של חוסר אונים", היא אומרת. "התחושה כבדה, מטלטלת והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד מול כל זה בחוסר אונים ושאני חייבת להיות אקטיבית. זו גם קריאת השכמה לנשים, שיקומו, יעשו מעשה וילכו. הפואמה נוגעת גם למה שמתרחש בבית המשפט: למשל, מה זה אי שפיות זמנית? לדוגמא, כאשר עורך הדין של הרוצח טוען: 'מרשי הוא אדם ראוי, בעל זכויות, בדרך כלל שולט ברגשותיו'".

>> 10 סימנים לזיהוי אלימות בבית השכנים

"אנחנו רוצות לומר לגברים – תתעוררו". אנסמבל ההצגה | צילום: אילן בשור
"אנחנו רוצות לומר לגברים – תתעוררו". אנסמבל ההצגה | צילום: אילן בשור

ההצגה מתרחשת כאשר הצופים יושבים מסביב לבמה הממוקמת באמצע האולם, והיא מייצגת בעצם את זירת הרצח. הקהל מחזיק בידיו את סרט אדום-לבן שמסמן את הזירה ובכך הוא בעצם שותף שקט. הפואמה משלבת גם מונולוגים דוקומנטרים שכתבה תהילה אזולאי-שאול (שגם משתתפת בהצגה, יחד עם סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר ורחלי פנחס) בעקבות מפגשים במרכז למניעת אלימות במשפחה. הטקסטים נוקבים מאוד ומזכירים לנו שאלימות מגדרית חוצה גבולות של זהות וקשורה ביחסי כוח, בנורמות חברתיות ומאיימת על החירות והחופש של כולנו. במהלך ההצגה יושבת אחת השחקניות עם ציפורניים אדומות שלופות ואומרת: "אם רק יתקרב, אם רק יעז לעשות יותר ממיאו אחד – ואני אשלוף. מתחת לעורי הן צמחו, רוחשות להן חיים, אני אולי אפורה, אבל הן צמחו בלי שהרגשתי, בלי שתכננתי, ומאז אני מסתובבת עם ידיים מאחורי הגב ובתוך הכיסים, שלא ירגיש, שלא יראה, ויש לי כוח עכשיו – אם רק ינסה אותי, אני אשלוף ואשרוט ואנשוך את כל מה שלא נשכתי ושרתי, את כל הסליחה שלי שתקועה לי בגרון, אני אקיא עליו. אני מחכה ואני דרוכה, וליבי פועם- הפעם אני אשלוף".

"שירה איסקוב לא הייתה ניצלת, אם השכנה שלה עדי לא הייתה שומעת אותה"

ההצגה לא מפסיקה לאתגר את הקהל, ואחד מהרגעים בהם זה בא לידי ביטוי מגיע בצורת מונולוג של אחת השחקניות לעוף קפוא שהיא מוציאה מהפריזר. "באתי הביתה וארזתי את כל הבגדים שלנו, שלי ושל הבנות. הגדולה כל הזמן דאגה, מה יהיה אם ימצאו אותנו ומה לקחת ואיפה נגור ומה אם תחליטו לחפש אותנו ומה אם לא. אמרתי לה שעכשיו זה לא זמן לשאלות ופתחתי את המקפיא להוציא אותו, את העוף. הוא שכב לו שם על הגב בלי לזוז, אמרתי לו – תסתכל על עצמך, מחכה שיחתכו אותך ויכבסו אותך וידחפו לך מה שהם רוצים, וימרטו לך את הנוצות אחת אחת ויסגרו אותך חזק בסיר ויבשלו לך את הצורה ואתה כמו פוחלץ עם הרגליים למעלה, מקרקר בלי קול ומחכה. אני הפסקתי לחכות. עכשיו אני הולכת".

>> "כמעט נרצחתי" – איך נחלצים ממערכת יחסים אלימה

את חושבת שאפשר למנוע את המקרים הבאים?
"המקרים האלה מתאפשרים כי לגברים יש חופש ביחס שלהם לנשים. לרוב, גם אלימות במשפחה היא סוד ומה שקורה בבית הוא בחסות החשיכה והבושה והאשמה. אני לא שופטת, אבל יש מצב שנשים לא מאמינות שיוכלו לפרוץ את המעגל הזה. שירה איסקוב לא הייתה ניצלת, אם השכנה שלה עדי לא הייתה שומעת אותה. היא ניצלה והפכה להיות גיבורה בעל כורחה ולקחה את חייה בידיה כי היא הבינה מה יכול היה לקרות".

במהלך ההצגה השחקניות מחלקות לקהל בגדי ילדים. מה הבחירה הזו באה להגיד?
"המשמעות היא שהבגדים המקופלים האלה יכולים להיות של כל אישה שילדיה יישארו בלי אימא. זה לא יאמן, תחשבי על ארבעת הילדים הקטנים של דיאנה רז".

את באמת מאמינה שאמנות בכלל, ושההצגה הזאת בפרט יכולות להשפיע על המציאות?
"אני יודעת את זה מניסיון, הצגות משפיעות על החיים. אני מאמינה שההצגה הזאת תחלחל, תגרום לעצור רגע ולחשוב, היא תדליק אצל הצופה איזו שהיא נורה אדומה – על הבת שלה, על החברה או השכנה, ואולי גם דברים שהיא בעצמה טייחה. אני מאמינה בסולידריות נשית ובאקטיביזם נשי. יש לנו אחריות כנשים, כולנו רוצות אותו דבר, להיות אחראיות על עצמנו. אני מאמינה שיבואו לצפות בהצגה גם מארגוני נשים, גם מהארגון של לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, ששירה איסקוב תבוא וכל מי שרוצה למגר את התופעה".

תדליק אצל הצופה נורה אדומה. "רצח בהסכמה" | צילום: אילן בשור
תדליק אצל הצופה נורה אדומה. "רצח בהסכמה" | צילום: אילן בשור

הזעקה נשמעת לאורך כל ההצגה כמו בטקסט המצמרר: "אחרי מותי, ספדו לי כך: היה הייתה אישה וראו- איננה עוד. אחרי מותי, אל תקברו אותי בתוך השכחה והשגרה הסלחנית, אל תחרישו עוד. צאו והקימו צעקה גדולה, לבל יהיה מותי הרגל" – מילים אלו מתוך הפואמה, ונכתבו בהשראת השיר של חיים נחמן ביאליק "אחרי מותי".
להזמנת כרטיסים: רצח בהסכמה.

"לבל יהיה מותי הרגל" | צילום: אילן בשור
"לבל יהיה מותי הרגל" | צילום: אילן בשור

>> לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה: "מאז הרצח של מיכל, חלק ממנה נמצא בתוכי"