צפיתי בריאיון של שירה איסקוב ואני לא מצליח לנשום

איזו גיבורה שירה איסקוב, איזה יופי פנימי מתפרץ, מפלים של כוח. ועם זאת, אני מקווה שלעולם לא אצטרך להראות את הגיבורה הזו לבת שלי. כי כשאני חושב על כל מה ששירה עברה, אני לא יודע איך להסתדר עם זה, איך להתעמת עם זה, איך לעכל את הרגע הזה שבו החיים שלך עוברים את הגבול בין טוב לרע ואז לגרוע מאוד. אני לא יודע איך אפשר להמשיך לנשום.

איזו גיבורה השירה הזאת. היא ידעה אז שאף אחד לא הולך לעזור לה בתוך התופת. היא זכרה את הכלום שהמשטרה עשתה בפעם הקודמת שהוא הרביץ לה, ואת ההבטחה שלו שלא ירביץ שוב. היא חייתה בידיעה שהיא מעדיפה למות מאשר להיות אפילו עוד שנייה עם המפלצת, אבל שאם הוא מרביץ אז כדאי לו לעשות את זה כדי להרוג. כי אם היא ניצלת – הכל יוצא החוצה, אף תריס לא יישאר מוגף.

שירה חייתה בידיעה שהיא מעדיפה למות מאשר להיות אפילו עוד שנייה עם המפלצת, אבל שאם הוא מרביץ אז כדאי לו לעשות את זה כדי להרוג

אבל כשאני חושב על מה ששירה עברה יש גם קול שאומר לי – לך תדע, אולי היא לא גיבורה. אולי אתה קורא לה גיבורה רק כדי שהצל של הגבורה שלה יסתיר את הפחד העלוב שלך מלהישיר מבט למציאות בעיניים – של השכנה מהדירה למעלה, של הקולגה מהשולחן שלידך בעבודה, של השליחה מוולט או של הבת שלך – שלא יודעות לקרוא את הסימנים ולא מבינות שמהרגע שהיד הורמה, היא תרד רק כדי לתפוס תנופה למכה הבאה. אחרת, איך אפשר לשכנע את עצמך לתת ללב לנצח את הראש? אולי זה נובע מגאווה ואולי מהפחד להיות לבד שמונעים ממך לראות את כל התמרורים בדרך?

ובכלל, איך מלמדים את הבת שלך על הביטול העצמי שעלול להגיע עם הילד הראשון, או ברגע שהמפלצת שנקרא בעלך לוקח באופן רציני מדי את עובדת היותו "בעל" ולוקח בעלות על החיים שלך והחופש שלך? איך מסבירים את הצורך הכפייתי לדעת איפה את בכל רגע נתון ומה את הולכת ללבוש? איך מלמדים את הבת שלך על קנאה מעוורת?

איך אפשר לשכנע את עצמך לתת ללב לנצח את הראש? אולי זה נובע מגאווה ואולי מהפחד להיות לבד שמונעים ממך לראות את כל התמרורים בדרך?

אלה המחשבות שעברו לי בראש כשצפיתי בראיון בן שני הפרקים עם שירה איסקוב ב"עובדה". חשבתי שמי שלא שלם ובשלום עם עצמו, חייב לחיות בהכחשה כזו או אחרת, ורק כשיוצאים ממנה אפשר למצוא נחמה וגאולה. באמצע ישנם שבעת מדורי הגיהינום, וזה אפשרי, ואפילו מאוד אפשרי, לפספס כמה מהם בדרך. אני חלילה לא מאשים את האישה. אפשר להתפתל לעד בין "איך לא ראית" לבין "אם ראית אז למה לא עשית", אבל כמובן שאלה שטויות שיכול להגיד רק הצופה מהכורסא שבבית.

שירה היא גיבורה לא בגלל שניצלה ולא בגלל מסע השיקום שהיא עוברת, אלא בגלל שהיא החליטה לספר את הסיפור שלה בפנים גלויות, בלי בושה, בלי מסכות ובלי צנזורה. וברגע שזה קורה, ברגע שנגמרת ההכחשה, ברגע שאת מבינה שאת יכולה להיחשף ושהמפלצת היא זו שצריכה להתחבא, זוהי בדיוק הנקודה שבה את מבינה שאת לא אשמה בשום שלב בסיפור הזה. ואולי אפילו יש אישה אחת, או כמה נשים, שצפו בריאיון וקלטו פתאום שהן נמצאות באמצע גיהנום פרטי משלהן. אולי בזכות הריאיון הזה הן הצליחו לקום וללכת, או שיצליחו לעשות זאת בעתיד.