"כמעט נרצחתי" – איך נחלצים ממערכת יחסים אלימה

בלה קרסניץ | צילום מתוך פייסבוק
בלה קרסניץ | צילום מתוך פייסבוק

בחודשים האחרונים מתפרסמים עוד ועוד סיפורים של נשים שהצליחו לברוח מהתופת לפני שהיה מאוחר מדי. למה כל כך קשה להשתחרר מבן זוג אלים ומי יכול לעזור?

88 שיתופים | 132 צפיות

"'זהו את באה הביתה, תזמיני כרטיס ותחזרי מיד'. ואיך שהיא אמרה את זה הכול התהפך, התבוננתי סביבי ולא הבנתי מי גרה שם, זו לא הייתה אני".

"תפסתי סכין וחתכתי לעצמי את מפרק כף היד על הצלקות שנותרו מניסיון ההתאבדות שלי בגיל 13. רציתי להבהיל אותו ואמרתי לו 'אני לא מוכנה שתהפוך אותי לנכה ולא מוכנה שתהרוג אותי, אם כבר – אני עושה ווידוא הריגה לעצמי'. הוא באמת נבהל לרגע, וברגע הזה ממש, למזלי, נכנסו שוטרים לבית שבאורח פלא איכשהו היה פתוח. עצרו אותו והוא ישב בכלא שמונה חודשים".

הקטעים האלו נכתבו על ידי נשים שונות, זרות זו לזו, בהפרש של ימים ספורים. הכותבות, בלה קרסניץ (27, מושב חירות) ותמר דונגי (48, אזור השרון), אינן מכירות האחת את רעותה, והן מעולם לא דיברו זו עם זו. הן גרות במקומות שונים בארץ. הן נבדלות זו מזו בגילן. עם זאת, חוטי דמיון שזורים בין קווי חייהן המקבילים, מחברים ביניהן כשתי וערב. אחד מן החוטים הללו נמתח ביניהן בחודשיים האחרונים, כשהחליטו לשתף עם הציבור את רגעי השפל, את ההחלמה שבאה אחרי, וגם את הרגע שביניהם, זה שהיטה את כף המאזניים ודן אותן לחיים. הרגע החמקמק, נקודת המפנה בעלילת האימה, שבו בחרו לעזוב. או הרגע שבו פשוט מצאו את עצמן, לפתע, עם הראש מחוץ למים, שואפות אוויר בפעם הראשונה מזה שנים. 

קרסניץ ודונגי הן חלק מגל של נשים ששוטף את הרשתות החברתיות מאז מקרי הרצח המחרידים של מיכל סלה, מריה טל ואסתי אהרונוביץ' בידי בני זוגן (כך על פי כתבי האישום שהוגשו ועל פי חשדות המשטרה). מותן של שלוש הזרות היה כשובר גלים, שגל אדיר התנפץ סוף סוף אל צלעותיו, מעיף רסיסי מים לכל עבר, ועמם רסיסים סיפורים – סיפורי "כמעט" מטרידים ומצמררים שנשטפים סוף סוף אל החוף ואל אור השמש. בין אותם רסיסים, היו גם שלוש הכותבות שדבריהן מובאים כאן, שסיפוריהן הגיעו לעשרות אלפי אנשים, נישאים על כנפי הלייקים והשיתופים. בין הקוראים, כך הן מקוות, לפחות כמה נשים שמכירות מקרוב את החיים בצל האלימות. "אם מה שכתבתי דומה אפילו בקצת לחוויה שלך. אני שולחת לך אומץ, הרבה אהבה ותחושת שותפות עמוקה. בכל לבי אני מקווה שתמצאי ולו אישה או איש אחד שתוכלי להאמין בהם, לספר להם את האמת, להשיב לעצמך את חייך ולצאת לחופשי", כך סיכמה דונגי את סיפורה. המסר שלה מהדהד גם בכתיבתן של ברזנין וקרסניץ, עובר כחוט השני בין מילותיהן. 

סיפורים 

הנשים מספרות על שעבר עליהן בפתיחות מבהילה. הן לא גורעות דבר, ומתארות עד דק את ההשפלות, האימה והשליטה. סיפוריהן שונים זה מזה – הדמויות שונות, התפאורה שונה, ועם זאת, הם נקראים כפרקים של אותו הספר. 

הפוסט של בלה קרסניץ:

גם לי יש סיפור מעניין על איך כמעט נרצחתי על ידי בן זוג שחייתי איתו בגיל 17 וחצי.בתור מישהי שחיה חיים לא פשוטים בכלל…

פורסם על ידי ‏‎Bella Krasnits‎‏ ב- יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

 

"בפעמים הבאות עם החבר זה כבר הפך לסטירה פה סטירה שם, או שמא לומר כאפה, כי סטירה נשמע חלש מדי יחסית למה שזה היה באמת. ונשארתי. הייתי צריכה מישהו שיתן לי יד, גם אם אני עם דם מהאף בגלל היד הזאת".

"למזלי, היתה לנו דלת משותפת עם בעלת הבית והיא פתחה אותה ורצתי פנימה ונעלתי אחריי. הוא התחנן שאחזור ובכה לסליחה ושהוא לא יעשה את זה שוב, לפני שחזרתי פנימה אמרתי לה 'אם את שומעת עוד צעקה אחת תזמיני משטרה'. ואכן, הצעקות חזרו, ואז הגיע שקט מפחיד. והחבר הרים מפתח שוודי הכי ענק שראיתי בחיים שלי, 40 ס"מ לפחות, שוקל כמה קילוגרמים, ואמר "אני הולך להרוג אותך".

לכבוד יום המאבק מבקשת קרסניץ להעביר מסר חשוב לנשים בזוגיות אלימה. "בעקבות האלימות שחוויתי, הטראומות והמתח הנפשי המצטבר, סבלתי במשך שנים מפיברומיאלגיה קשה שהתבטאה בכאבי מפרקים ושרירים משתקים, שהגיעו עד למצב שבקושי יכולתי לזוז או לתפקד, הייתי קבורה כל היום בשקיות קרח, על סף לקנות לעצמי מקל הליכה, הוצאתי עשרות אלפי שקלים על כדורים וטיפולים שלא הועילו ואף רופא לא ידע לעזור לי. כשכלו כל כוחותיי, הכרתי גישה טבעית של תרפיה והעצמה אישית שמבוססת על חיבור טבעי לעולם הרגש והגוף. בזכות הגישה הזאת הצלחתי לרפא את הפיברומיאלגיה שלי, וכיום אחרי שלמדתי את הגישה הזו בעצמי, אני עובדת עם אנשים גם במפגשים אישיים וגם בקורסים שאני מקיימת", היא כותבת. 

"נשים יקרות, בין אם אתן בזוגיות אלימה או ששרדתן אחת כזאת, תדעו שיש חיים אחרי המוות. אפשר להצליח בגדול ואתן שוות הרבה יותר ממה שנראה לכן. מצאו לכן השראה בחיים האלה ולכו בעקבותיה כי רק מודעות לא מספיקה, אבל הרצון להרגיש מדהים ולאכול את החיים האלה בעונג מספיק כדי להעז לחיות מחדש – והפעם בלי סבל מיותר".

הפוסט של תמר דונגי: 

היד שלו דיממה והקיר נשאר כשהיה רק עם כתם הדם, הייתי המומה לא נשמתיאני זוכרת בבירור את הפעם הראשונה. עמדתי במטבח הקטן…

פורסם על ידי ‏תמר דונגי‏ ב- יום שני, 7 באוקטובר 2019

 

תמר דונגי, כיום מטפלת ומלווה נשים בתהליכי ריפוי והעצמה, מסייעת לנשים לצאת ממעגל האלימות. 

"עבדתי קשה כדי ללמוד איך להיות בת הזוג שלו, למדתי שאם אתנהג כמו שהוא מבקש הוא יאהב אותי, אם אלבש מה שמוצא חן בעיניו הוא ימשך אלי, אם אדבר בצורה חכמה ועמוקה כמו שהוא מאמין שצריך לנהל שיחה, הוא יתגאה בי בפני החברים שלו. למדתי לקרוא את הספרים הנכונים, להסתכל בתוכניות הטלוויזיה הנכונות, לבשל אוכל נכון.
ברב הפעמים לא הצלחתי, הוא כעס, התעלם, לא דיבר איתי ימים, העניש אותי, לא חזר הביתה בלילה, לא ישן איתי… ומציירת שציירה ציורים נפלאים, צבעוניים, ענקיים, מצאתי עצמי הולכת ומתכווצת, רושמת רישומים קטנים במחברת ואז על מפית נייר ואז כלום, הפסקתי לצייר".

כבר לא זכרתי שפעם, לפני שפגשתי אותו הייתי אישה אחרת צעירה מחוזרת, חצופה, חופשיה, מצחיקה, אמנית, יוצרת, מוקפת חברות, צבעונית. השבי סימא את עיני ולא הייתה עוד תמר של פעם. לא ידעתי אפילו להתגעגע אליה".

"ועדיין אף אחד לא ידע, אפילו לא החברה הכי טובה שלי, שמרתי את הכול בסוד, לא רציתי שיגידו לי שהוא איום ונורא, בתוכי ידעתי, אבל עדין החזקתי פנטזיה של ביחד, של משפחה של זוג אמנים יפים כאלה מטיילים בכל העולם".

למה קשה להיחלץ

שלוש נשים בחודשיים. 167 נשים משנת 2011. כמה "כמעטים" היו מאז – את שכיחותם לא ניתן לספור, ואפילו לא להעריך. חשוב להזכיר כי ה"כמעטים" האלו עלולים להיות הקדמה לדבר האמיתי. "בדרך כלל האלימות מתגברת בהדרגה", אומרת שרי אריאס, עובדת סוציאלית קלינית, ומנהלת המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה באחת מערי המרכז. "זה כמו קורי עכביש – הם עוטפים אותך לאט לאט, מבלי שאת שמה לב, וברגע שהם מסביבך כבר מאוחר מדי, קשה יותר להיחלץ", היא מסבירה. "בתחילתו של קשר אלים, את מאוהבת בבן הזוג, כמו בכל קשר. בהתחלה הוא מקסים ואוהב, והסימנים הראשונים לאלימות בדרך כלל מבלבלים ולא חד-משמעיים. קנאה למשל יכולה להיראות כמשהו אוהב ומחמיא. בפעם הראשונה שהוא משתלח בך, את אומרת – אולי הרגזתי אותו. אחר כך נהיה לך מאוד קשה לצאת מהקשר, ויש לכך סיבות רבות". 

בין אותן סיבות מונה אריאס את השליטה הכלכלית, הבידוד החברתי, הבושה, האשמה והפחד. "כשהשליטה על האמצעים הכלכליים ועל חייה בידי הגבר, האישה חסרת היכולת לעזוב", מציינת אריאס. "בנוסף, לצד השליטה בחיי האישה, הבושה משחקת תפקיד משמעותי. הנשים מתביישות שקרה להן דבר כזה. חלקן שואלות את עצמן 'אולי הייתי שותפה לזה, מה בי לא בסדר שמכים אותי, מה זה אומר עליי שגבר יכול להשפיל אותי כך'", היא מצטטת ממקרים שבהם טיפלה. "באופן טבעי, בשל אותה בושה, האישה תסתיר את מה שקורה, ולכן פעמים רבות היא גם תתרחק מיקיריה. בטח אם המשפחה והחברים רומזים לה לעזוב אותו. המשפחות לעתים מאוד ביקורתיות, הן לא מסוגלות להבין את הרגשות האמביוולנטיים של בת הזוג כלפי הגבר האלים. הנשים מרגישות שאיש לא מבין אותן". אותה בושה נוראה חוברת לצורך של בן הזוג בשליטה, ומבודדת את האישה מן מהעולם החברתי שקיימה טרם הקשר. "לגברים האלימים שאני פוגשת יש צורך עמוק בשליטה. הרי האלימות שלהם לא נובעת מסדיזם, אלא מרצון לשלוט. אותו צורך בשליטה מתבטא גם בהרחקה של בת הזוג מחברות ומשפחה. הגברים אומרים 'אל תסתובבי עם החברות האלו, הן מכניסות לך רעיונות לראש' או 'אני לא אוהב את האחיות שלך'. הם לא פועלים על פי תכנית מודעת לבודד את בנות הזוג, אלא זה נעשה מתוך חולשה. גבר אלים זה גבר חלש. הוא גבר שזה נורא מאיים עליו אם אשתו לא תעשה את מה שהוא אומר. הוא מבודד אותה כי הוא מרגיש שאם היא רק תסתכל גבר אחר, היא כבר תתפתה ותרצה להיות איתו". 

>> למה אף אחד לא מדבר על אלימות כלכלית?

באופן מפתיע, פעמים רבות דווקא אותה חולשה ופגיעות הן שמותירות את בת הזוג בקשר האלים. "האישה מרגישה את החולשה של הגבר ולא יודעת לשים עליה את האצבע, כי היא מאוד מפחדת ממנו. ובכל זאת, הנשים שאני פוגשת מרגישות באופן לא מודע כמה בן הזוג מסכן ותלוי", אומרת אריאס. "הן חוזות בו, אחרי שהוא נורא כועס ופוגע, מתפרק לחלוטין. לכן קשה להן לעזוב אותו, הן מרחמות עליו". 

מניסיונה של אריאס, בקרב רוב הנשים, הבושה והרחמים הולכים יד ביד עם תחושת אשמה קשה. "פעמים רבות הגבר מאשים את האישה. הוא אומר דברים כמו 'אם רק היית עושה אחרת, לא הייתי צריך לפגוע בך. אני באמת לא רוצה, אבל את לא משאירה לי ברירה כשאת מתנהגת ככה'. הוא שותל את זרע האשמה. לאחר מכן, גם אם בת הזוג יודעת שלמעשה האשמה מוטלת בו, תמיד מנקר בה ספק קטן", היא מוסיפה. כמובן שעבור נשים רבות, גורם מכריע בבחירה להישאר בזוגיות האלימה הוא הפחד. "הגברים מאיימים. הם אומרים – אם תעזבי, אני אהרוג אותך, אני אקח לך את הילדים, לא ישאר לך כלום. הנשים כבר רגילות לראות בגבר דמות גדולה וחזקה, בעלת כוח גדול עליה, והפחד משאיר אותן איתו". 

איך לעזוב? 

מדי יום, מגיעים אל המרכז שמנהלת אריאס גברים ונשים במערכות יחסים אלימות. משימתם הראשונה של העובדים הסוציאליים שבמרכז היא הערכת המסוכנות של בן הזוג האלים. אריאס מספרת כי במקרים של מסוכנות חמורה, לא תחלוף אפילו חצי שעה מן הרגע שאישה חצתה לראשונה את סף דלתו של המרכז, ועד שתתקבל החלטה להוציאה למקלט. "אנחנו בונים תוכנית פעולה לפי המסוכנות של הגבר, לפי המסוגלות שיש לאישה ולפי רצונה. לפעמים אין התאמה בין הרכיבים האלו, וזה יכול להיות מאוד מפחיד ומתסכל. צריך המון סבלנות בטיפול בנשים במערכות יחסים אלימות, צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך, שהאישה צריכה להתחזק לפני שהיא מסוגלת לעמוד מול הגבר. תמיד אפשר להוציא צו הרחקה, אבל בקצה, היא זו שתצטרך לעמוד מולו כשהוא מתנפל על הדלת, ולא לפתוח לו אותה".

העובדים הסוציאליים פורסים בפני המטופלים את כל האפשרויות – החל מהגשת תלונה במשטרה, דרך הוצאת צו הגנה ועד טיפול לגבר האלים עצמו. "צריך לדעת שרוב הנשים שמגיעות למרכז מחליטות להישאר עם בן הזוג", מעידה אריאס. " לכן, עם רובן העבודה היא איך הן משתנות, מתחילות לעמוד על שלהן, מתחזקות, מגינות על עצמן ומבהירות שאי אפשר יותר להיות אלימים", היא מחדדת. "במקביל, אנחנו חושבות על איך הן מביאות את הגבר לטיפול. אנחנו שמות דגש על טיפול לגבר עצמו. אנחנו מאמינות שגם הם צריכים עזרה, ושהם המפתח לשינוי עמוק". 

אולם לצד הנשים שבוחרות להישאר, חלק נכבד מן הנשים בוחר לעזוב. "כשאישה מתחזקת ומתחילה לעשות צעדים לעבר פרידה, פעמים רבות הגבר עלול להגביר את האלימות שלו, כי הוא מרגיש שהשליטה שלו פוחתת. מהסיבה הזאת חשוב לעשות את זה עם הרבה שיקול דעת, לחשוב מראש מי הוא ומה הוא עלול לעשות. יש אצלנו נשים שאם הן מודיעות לגבר שהן עוזבות, כבר לא תיוותר מי שתעזוב", אומרת אריאס. "עם כל אחת אנחנו בונות תוכנית הגנה שמותאמת למקרה שלה. למשל, מישהי יכולה להגיד לשכנה שלה שתטה אוזן, ושאם היא שומעת צעקות שתתקשר מיד למשטרה, או לבקש מחברה טובה שברגע שהיא מקבלת שיחה, תחייג למוקד של העירייה שיבואו ללוות אותה למקלט. אחרת יכולה לשים את התיק ליד הדלת ולהיות מוכנה לברוח ברגע שיש כלפיה אלימות. הרעיון מאחורי התוכנית הוא לסייע לאישה להיכנס לעמדה שהיא מגינה על עצמה, שזו עמדה שהיא לא מכירה", אומרת אריאס. 

במקרי הקצה, מדריכות העובדות הסוציאליות במרכז את המטופלת להיעלם כרעם ביום בהיר, מתוך ההבנה העצובה שימי הפרידה הם הימים שהכי מועדים לאלימות קשה ואף לרצח. "כשאנחנו ממש חוששים לאישה, נמליץ לה שלא לעשות שיחת פרידה, ואפילו לא לגלות שום סימנים לכך שהיא שוקלת להיפרד. פשוט לעזוב ביום בהיר אחר, לבית אחר, ואם צריך – להסתיר את מקום הימצאה, לעזוב למקלט או להוציא נגדו צו הגנה". 

>> "לדור שני לאלימות במשפחה כבר לא נשאר כוח לצעוק"
>> הצעדים המשפטיים שיעזרו לך להתגונן נגד אלימות
>> מיקי חיימוביץ': "קשה לפעול במציאות של טרור גברי כשהמדינה משותקת"