מדריך לקבלת ילדים חטופים. באיזה עולם הכותרת הזו הגיונית, אלוהים

כמו המוני אזרחיות ואזרחים, גם אני הייתי מרותקת אמש (חמישי) למסיבת העיתונאים בקריה, שנערכה רגע לפני השבתם של עשרת החטופות והחטופים הראשונים הביתה לחיק משפחתם. התרגשתי ביחד עם גלנט, כאבתי ביחד עם גנץ, ואפילו לרגע האמנתי לנתניהו שהוא מדבר בכנות. נכנסתי למיטה והתחלתי להתכתב לתוך הלילה עם שתי חברות, שכמוני גם הן, לא הצליחו לעצום עין וללכת לישון מרוב בכי, מתח, דריכות, עצב והתרגשות שהתערבבו זה בזה. ואז, באישון לילה, הודיע ראש המל"ל: שחרור החטופים לא יתבצע לפני יום שישי. שוב נשברו "כללי המשחק", אחד המושגים המעצבנים והמנותקים שחוזרים על עצמם שוב ושוב במלחמה הזו, גם עכשיו.

>> הלידה בשבי שהתבררה כפייק ניוז – הסיפור המלא

"מדריך לקבלת ילדים חטופים. באיזה עולם הכותרת הזו הגיונית, אלוהים", כתבה בפייסבוק כתבת חדשות 12 מיכל פעילן, והוציאה לי את המילים מהפה. פעילן פרסמה את כריכת המדריך המדובר, שאמור לסייע לילדות ולילדים שחוזרים משערי הגיהנום לעולמם, שכבר לעולם לא יהיה אותו הדבר. "אין ספק שהגעגועים והדאגה הגדולה לילדים מעוררים את הצורך לחבק את הילד מיד ולגעת בו. עם זאת חשוב להחזיר לילד בחירה ככל הניתן גם ביחס לביטויי חיבה פיזיים, למשל לשאול: אתה מרשה שאתן לך חיבוק?", ציטטה פעילן מתוך המדריך. כן, צמרמורת בכל הגוף.

"קוראת את ההנחיות האלה ונחנקת. אין אוויר. עם מה הורים בישראל צריכים ללמוד להתמודד", היא שיתפה בתחושת הבלהות הפרטית שלה, והוסיפה: "ימים מאוד קשים עומדים בפני המשפחות, גם בעבור הציבור הישראלי שמחזיק את הגולה הזו בגרון, מחכה עוד לא להתפרק, כי קודם חייבים שהם יהיו כאן, ואז נתפרק. איפה חוברת ההנחיות לתקומת המדינה שלנו? מי יסביר לנו מה צריך לעשות ואיך לבנות את עצמנו מחדש?". איפה באמת, ומי באמת.

אמש צפיתי בכתבה שלה בחדשות 12, על הורי "הילדים הגדולים" שנותרים שבורי לב נוכח זה שהם לא כלולים במסגרת העסקה, אבל חזקים כמו ברזל למען ילדיהם. בכיתי בין היתר עם מירב גונן, אמה של רומי גונן בת ה-22, ועם ניבה ונקרט, אמו של עומר ונקרט בן ה-22 – שתיהן, כמו כל האימהות שהלב שלהן נחטף לעזה, נאבקות כמו לביאות פצועות למען ילדיהן. קצת לפני כן, בכיתי עם יוני אשר, שנכנס לראשונה עם תמיר סטיינמן למקום ממנו נחטפו אשתו דורון, ובנותיהם רז בת הארבע ואביב בת השנתיים. הבת שלי בגילה של הבת הקטנה שלו. הדמעות זרמו ממני כמו מים, ורק דמיינתי איך הבוקר, בתקווה, הוא אולי מברי המזל שיזכו להיפגש עם בני משפחותיהם – שעלו בהגרלה האכזרית הזו. יחד עם דורון, רז ואביב, דמיינתי בלבי את אביגיל עידן, שמציינת יום הולדת ארבע בשבי. הוריה של אביגיל נרצחו באכזריות, אבל דמיינתי איך היא מתאחדת עם אחיה מיכאל בן ה-9 ואחותה עמליה בת ה-6, ששרדו את התופת לאחר שחזו ברצח הוריהם. דמיינתי גם את דפנה (15) ואלה (8) אליקים, שנאלצו לחזות ברצח אביהן נועם, בת זוגו דקלה ובנה תומר, לפני שנחטפו לעזה – ומאז אמן מעין צין, עושה הכל על מנת להשיבן אליה. ייחלתי בכל נימי נפשי שגם שירי ביבס המדהימה וילדיה, כפיר התינוק בן העשרה חודשים ואריאל בן הארבע, יזכו סוף סוף לחזור הביתה. קיוויתי שבין כולם תהיה גם אמילי הנד, שרק ציינה את יום הולדתה התשיעי בשבי, תשוב אל אביה קרוע הלב – לאחר שהאמין כי בתו נרצחה. ויש עוד כל כך הרבה.

>> מעין צין, שבנותיה נחטפו: "תכניסו אותי לעזה, אני אהיה החטופה ה-243, רק שאוכל לחבק אותן"

כרגע, לפי שעה, עסקת השבת 50 החטופים הראשונים – זו שכולנו היינו בטוחים שהיא כבר חתומה וסגורה, וכי בשעות אלה ממש חלקם יהיו כבר בדרך לחיק משפחותיהם – מתעכבת. בניגוד לנאמר בהתחלה, בלילה התפרסם כי ישראל לא קיבלה עדיין את רשימת החטופים הראשונים שהיו אמורים להשתחרר הבוקר (חמישי). לפי "וול סטריט ג'ורנל", חמאס סיפק שם, מגדר ולאום לרוב החטופים שהיו אמורים להשתחרר הבוקר, אבל לא סיפק מידע מלא בנוגע לגורלם. כל זאת בנוסף על כך שחמאס טרם חתם ואישראת המנגנון שיאפשר את שחרורם, או כפי שנכתב ביותר מכלי תקשורת אחד: "כללי המשחק" בזמן הפסקת האש טרם נסגרו.

לטרור פנים מרושעות רבות, וזו כנראה עוד דרך של חמאס להמשיך לסובב את הסכין בלבבות המדממים של משפחות החטופים, ושל עם שלהם שניצב מאחוריהם. אבל היי, זה לא משחק, והחטופים ומשפחותיהם הם לא פיונים. המשחק האכזרי הזה שנערך על גבם, חייב להסתיים. וביום שאחרי סוף המשחק הזה, הרבה אנשים יצטרכו לתת דין וחשבון, והמדינה תצטרך להקדיש את כל משאביה בשביל לעזור להם לאסוף את השברים ולהשתקם – ולתמוך בהם לכל ימי חייהם.