"אימא התאבדה בדיוק כשהכי הייתי צריכה אותה"

ענבל יובל התייתמה מאימה בגיל 14. כפי הנראה, מדובר בהתאבדות. "אין לנו תשובה מה באמת קרה לה", מספרת ענבל, "היא הייתה כמה שנים במצב נפשי לא טוב ומצאו אותה במיטה ללא רוח חיים". אימה של עינב צחור התאבדה לפני חמש שנים, כשעינב הייתה בת 12. דניאל טייב הייתה בת שנה כשאימה חלתה בסרטן, ובת שמונה כשהיא נפטרה. "תמיד ידעתי שהיא חולה ושהיא תמות, ושאני אישאר בלעדיה, אבל שום דבר לא הכין אותי לחיים שאחרי המוות שלה", היא מספרת. שלוש ילדות צעירות חיות עם הכאב בנשמה, אבל הן למדו למצוא את החיבור שלהן לעצמן ולחבק כל רגע בחיים בזכות עמותת "חמניות".

"הלב הכתום" בלב בת-ים מחבר בין מתמודדי נפש לבין מעצבים מקומיים

"חמניות" היא עמותה מיוחדת ליתומים אזרחיים שהקימה הדר קס בגיל 16. קס, כיום בת 22 וחצי, משמשת כמנכ"לית העמותה ונבחרה לפני שנתיים כאחת מ-30 הנשים המשפיעות בישראל מתחת לגיל 30. היא הייתה בת 14 כשאיבדה את אביה, איש העסקים אמיר קס שנהרג מדריסת משאית כשהיה רכוב על אופניו.

הדר קס, מייסדת ומנכ"לית עמותת חמניות עם אביה אמיר קס ז"ל | צילום באדיבות הדר קס

הדר קס, מייסדת ומנכ"לית עמותת חמניות (צילום: ניר סלקמן)

"בישראל חיים כ-35 אלף יתומים, כאשר 500 מתוכם הם יתומי צה"ל ו-34,500 אלף יתומים מהשכול האזרחי עד גיל 18 שאיבדו הורה או שני הורים. 8,750 ילדים וילדות חיים בלי אימא, אבל למי שאינם יתומי צה"ל אין מערכת שתתמוך בהם", מדגישה קס ומוסיפה, "לדאבוננו, אף לא משרד ממשלתי אחד אחראי על היתומים האלה או מקצה משאבים לטיפול בהם. 40% מהיתומים הם ילדים עניים שנתמכים על ידי קצבת שאירים, הקצבה הנמוכה בישראל. להזנחת המדינה, המתווספת לקושי האובייקטיבי של יתמות בילדות, ישנן השלכות הרסניות. אך כשניתנים הכלים המתאימים להתמודדות עם השבר, מתהפך סיפור היתמות מסיכון להזדמנות".

עמותת "חמניות" שהקימה קס עוסקת בתמיכה ישירה ליתומים, במחקר ומדיניות. העמותה מפתחת ומפעילה את התוכניות היחידות בארץ ובעולם התומכות ביתומים בגיל הרך ובגילאי בית ספר, כמו גם בהורה שנותר או באפוטרטפוס, ומעניקה להם כלים לצמיחה והצלחה" . 

"להזנחת המדינה, המתווספת לקושי האובייקטיבי של יתמות בילדות, ישנן השלכות הרסניות. אך כשניתנים הכלים המתאימים להתמודדות עם השבר, מתהפך סיפור היתמות מסיכון להזדמנות"

בימים אלה יוצאת קס בקמפיין גיוס המונים במטרה לגייס 850 אלף ש"ח. "עד היום תמכה העמותה במאות משפחות ברחבי הארץ", אומרת קס, "וכדי להרחיב את פעילותה, לאפשר פתיחת מרכזים נוספים ולהגיע ליעדנו הלאומי – יצירת הזדמנויות וסיוע לילדים יתומים, יש צורך בהתגייסות ייחודית". 

מסיכון להזדמנות. פעילות של עמותת חמניות | צילום: גלית סבג

"אימא לא תהיה בחתונה שלי ולא תכיר את ילדיי"

הסיפור של ענבל יובל, בת 20, יזמית חברתית, מנהלת עסק אמנותי של איורים דיגיטלים באירועים ומתנדבת ב"חמניות":

"אני זוכרת היטב את היום בו זה קרה. אבא שלי אסף אותי מחוג הריקוד, אימא שלי הייתה כבר חודשים ארוכים בדיכאון קשה, ובתקופה האחרונה לחייה לא תפקדה, עד שהייתי חייבת ריחוק ממנה ולא היינו בקשר. היא נמצאה מתה במיטתה. נתקפתי ברגשי אשמה. אני בת יחידה להוריי שהתגרשו כשהייתי קטנה. אימי, אמריקאית שמשפחתה מתגוררת בחו"ל, הייתה החברה הכי טובה שלי והקדישה לי את חייה. ישנו יחד באותה מיטה עד גיל 12. היינו משחקות סודוקו, מדברות קצת והולכות לישון. כשמצבה של אימי החמיר, עברתי לגור עם אבא שחי עם בת זוג. לאבא יש עסק לעיצוב תעשייתי, אנחנו ביחסים מדהימים ואני מודה כל יום על שזכיתי באבא כמוהו, אבל בעקבות מותה הטרגי של אימא נכנסתי לדיכאון שאובחן בגיל 15, ועד היום אני בטיפול של פסיכותרפיסטית שעוזרת לי מאוד.

"אני מדריכה 20 ילדים יתומים כמוני שאני אוהבת אהבת נפש ומגיעה אליהם פעם בשבוע. אני מרגישה כלפיהם כמו אחות גדולה והם נותנים לי רצון לחיות"

"לפעמים אני עדיין בהכחשה, לא מעכלת. אני כל כך מרגישה את החוסר של אימא בחיי כשאני חושבת על כך שהיא לא תהיה בחתונה שלי ולא תכיר את ילדיי, ועל איזו סבתא היא הייתה יכולה להיות. בגיל 17 עזבתי את הבית, הייתי עצמאית, אבא לא היה נלהב, אבל תמך ועזר לי. יחסית לגיל 20, חטפתי כאפות בחיים. אני לא אומרת שהכל לטובה, אבל דברים קורים מכל מיני סיבות. את המשמעות לחיי מצאתי ב'חמניות'. אני מדריכה 20 ילדים יתומים כמוני שאני אוהבת אהבת נפש ומגיעה אליהם פעם בשבוע. אני מרגישה כלפיהם כמו אחות גדולה והם נותנים לי רצון לחיות. להיות למען האחר ולעזור מתוך מקום מבין ומכיר, זה הדבר הכי מדהים שיש. אני מאמינה בכל ליבי שמדברים קשים אפשר להוציא דברים מדהימים, וכשעוברים טראומה של אובדן הורה בגיל צעיר אפשר לעזור לעוד אנשים בדרכים עמוקות של הבנה והזדהות. כשאני מגיעה לסניף ומקבלת את החיבוקים מהילדים אני נזכרת מה היעוד שלי בעולם, וכיום אני חיה חיים מלאי משמעות".  

ענבל יובל ואימה ז"ל | צילום: פרטי

מה חשבנו על תוכנית החינוך החדשה לגיל הרך של ביבי?

"למדתי שהאובדן שלי הוא חלק מהחיים, אבל הוא לא כל החיים שלי"

הסיפור של דניאל טייב, בת 17, תלמידת תיכון מהרצליה:

"שמונה שנים זכיתי לאימא, מתוכן שבע שנים היא נלחמה בסרטן, עד שהוא הכריע אותה. הייתי מאד קשורה אליה. היה בינינו חיבור מדהים, עד כדי כך שהייתי בוכה אם אבא היה לוקח אותי לבית הספר ולא היא. וכשאימא לקחה אותי היינו יוצאות מוקדם יותר כי לא הייתי מוכנה לעזוב אותה במשך חצי שעה עד שהיא הייתה מכריחה אותי להיכנס לכיתה. אימא שלי הייתה החברה הראשונה שלי והכי טובה שלי. ואז היא מתה ואני ילדה בת 8 בסך הכול. הרגשתי בודדה ושונה כי הייתי הילדה היחידה בכיתה, ואולי בכל בית הספר, שאין לה אימא. הרגשתי שנולדתי מחדש בעולם אחר, בעולם ריק, פגום, חסר, שיש בו הרבה כעס ובכי. אפילו לקום בבוקר הרגיש שונה, וללכת לישון היה סיוט של ממש. להישאר בחדר לבד בכלל לא הייתה אופציה, כדי לא להיזכר במוות של אימא. תקופה ארוכה לא הסכמתי להודות שהיא מתה ושהחיים שלי ימשיכו מכאן בלעדיה. הייתי בהכחשה, שכנעתי את עצמי שזה לא אמיתי, שהיא תחזור, והמצאתי סיפורים שמסבירים שאימא בעצם בחיים ולא איבדתי אותה.

"ב'חמניות' פתאום אני כבר לא 'זאת שאין לה אימא והיא שונה'. כאן כולם כמוני ומרגישים מה שאני מרגישה, והצוות עזר לי להבין שאני יכולה לחיות לצד האבל והאובדן"

דניאל טייב ואימה ז"ל | צילום: פרטי

"השינוי קרה כשהגעתי ל'חמניות'. מצאתי מקום חם ומבין, ופתאום לא הייתי שונה, כולם היו ילדים שכולים כמוני, כולנו היינו שווים וכבר לא הייתי לבד בעולם. ראיתי את המציאות בעיניים, ואמרתי לעצמי בפעם הראשונה: אני דניאל ואיבדתי את אימא שלי, היא הלכה ולא תחזור, היא נמצאת במקום טוב יותר, וגם אני יכולה למצוא לעצמי מקום טוב יותר בעולם. כשהגעתי בפעם הראשונה למפגש, רק הקשבתי לאחרים. בהמשך, התחלתי גם לשתף, ולבסוף הדרכתי ילדים אחרים. כשלמדתי לחיות בהשלמה, הכרתי את עצמי מחדש. למדתי שהאובדן שלי הוא חלק מחיי ותמיד יהיה, אבל הוא לא כל החיים שלי. ב'חמניות' קיבלתי את החיים שלי בחזרה, ואני חיה את חיי בצורה הכי טובה שאני יכולה". 

"אימא שלי התאבדה בדיוק כשהכי הייתי צריכה אותה"

הסיפור של עינב צחור, בת 17:

"אימא שלי התאבדה בדיוק כשעליתי לחטיבה, בדיוק כשהכי הייתי צריכה אותה: התחלה חדשה, כיתה חדשה, חברות חדשות, אבל היא לא הייתה שם בשבילי. אחרי השבעה לקח לי עוד הרבה זמן לחזור לבית ספר ובכלל, להבין היכן אני נמצאת ואיך יראו חיי מעכשיו כי הוריי גרושים. אבא שלי גר בעיר אחרת, יש לי אח שהוא לא מאבא שלי, אז איפה כל אחד יהיה ומה נעשה. נשארתי רוב הזמן בבית. בקושי יצאתי, וגם כשכבר ניסיתי ללכת לבית הספר, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. הייתי בוכה המון. כל עולמי עמד לקרוס. הגעתי באיחור לשנת הלימודים, וזה הביא עוד קושי מבחינה חברתית כי כולם הספיקו להכיר ויצרו חברויות. ניסיתי להשתלב וזה לקח זמן, עד שבסוף הצלחתי.

עינב צחור ואימה ז"ל | צילום: פרטי

"ב'חמניות' פתאום אני כבר לא 'הזאת שאין לה אימא והיא שונה'. כאן כולם כמוני ומרגישים מה שאני מרגישה, והצוות עזר לי להבין שאני יכולה לחיות לצד האבל והאובדן, לא להיות עצובה כל הזמן, ולנסות לחיות את החיים גם בשמחה" מספרת עינב. "כל התפיסה שלי על האובדן השתנתה מרגע שהבנתי שאני לא לבד, שאני יכולה לשתף בפתיחות את התחושות והרגשות שלי ולקבל תשובות שפותרות לי כל מיני בעיות, והלוואי שיהיו מפגשים יותר מאשר פעם בשבוע".   

להשתתפות בקמפיין הגיוס