"אני עדיין חיה את הטראומה, כל דבר קטן גורם לבכי"

"המלחמה לא נגמרה, הטראומה נוראית, אנחנו עדיין באבל וכעס גדול והכל מתערבב בהכל. יקח הרבה זמן כדי להירפא. בעוטף הירוק אמנם ירוק מאוד כדברי השיר, אבל בלב עדיין שחור אצל רבים מאיתנו", כך אומרת ספית חשביה צורי (60) מקיבוץ מפלסים שבשער הנגב, סמנכ"לית חברה וקהילה בחברה למתנ"סים, שפונתה מביתה בעקבות השבעה באוקטובר.

>> אחותו של החטוף איתי סבירסקי שנרצח בשבי: "נקרע לי הלב"

צורי חוותה טראומה אישית קשה ונחשפה לזוועות. בשבעה באוקטובר היא הסתתרה בממ"ד במשך 14 שעות עם שבעה מבני משפחתה והכלב, בעת שכיתת הכוננות של נלחמה במחבלים שמחוץ לביתה יחד עם עם מתנדבים וחיילים בני הקיבוץ, שהגיעו לחופשת חג מהצבא. למרות הכל, היא הצליחה להרים את עצמה מחדש, וכיום היא משקמת את חבריה לקיבוץ ואת הקהילות מסביב שנפגעו בצורה אנושה.

"יש כאלה שאומרים שיחזרו על גופתם המתה. אני באופן אישי רוצה לחזור בבוא היום לקיבוץ, אבל הבנות שלי אינן רוצות לחזור כרגע ואומרות שזה תלוי המצב"

ממה שאת רואה, יש כאלה שלא יחזרו לביתם בקיבוץ?
"יש כאלה שאומרים שיחזרו על גופתם המתה. אני באופן אישי רוצה לחזור בבוא היום לקיבוץ, אבל הבנות שלי אינן רוצות לחזור כרגע ואומרות שזה תלוי המצב. המבוגרים יותר לא רוצים לעזוב את הקהילה, ויש שרוצים שהקהילה תישאר אבל במקום אחר ולא בעוטף עזה. כל אלה גורמים לשסעים, זה קשה. אנחנו יושבים עם קהילות ובונים תהליך".

"חזרתי בקול תרועה רמה כדי להחזיר את הקהילות לפעולה ולהחזיר להן את כוחן", היא אומרת, "החברה למתנ"סים זה ארגון שעוטף אותי ועוטף את כולנו, ונותן לנו הרבה משמעות והעשייה בתחום השרותי והקהילתי ממלאת אותי בסיפוק ומשמעות".

>> חברתה של שירי ביבס: "היינו בהיריון משותף. מהבטן עוד אמרנו שהילדים שלנו יתחתנו"

כי מי כמוך מבין אותם?
"נכון. גם אני עדיין חיה את הטראומה, כל דבר קטן עדיין גורם לבכי. יש לי אמנם עבודה משמעותית, ועדיין, יש לי ימים של נפילות. אני לא אומרת תודה לאל שמשפחתי נותרה שלמה, כי אני לא יודעת מיהו ואיפה הוא היה כשקרה מה שקרה. לעומתי, יש כאלה בעוטף שנאלצו לעזוב את עבודתם בדרום ומצבם הרגשי קשה מאוד. אנחנו הרבה זמן פליטים, ולכל אחד צרכים משלו: לילדים צרכים משלהם, למבוגרים צרכים אחרים, וכמובן שגם לוותיקים – שלא כל אחד מהם יכול להיות נייד. ישנן משפחות רבות שהיקירים שלהן עדיין בשבי החמאס, שזה בלתי נסבל עוד יותר".

קיבוץ מפלסים | צילום: באדיבות ספית צורי

ספית, עם צרה באת ס' נקראת על שם סבא שלה יוסף (ספי) שנפטר חודש לפני לידתה. יוספה היה בעיני אמה שם גלותי. "אני היחידה בארץ בשם הזה ותמיד הייתי גאה בו", היא אומרת. היא נולדה וגדלה בפתח תקווה, והגיעה לגרעין של הנוער העובד בכפר עזה. חלק מחבריה לגרעין נשארו בקיבוץ, והיא עברה למפלסים בעקבות נישואיה לבן הקיבוץ אודי צורי. יש להם שלוש בנות ועוד אחת שאימצו במסגרת ארגון "נעלה".

היכן מצא אותך השבעה באוקטובר?
"היינו בבית בקיבוץ עם הבנות נעם ומיקה. זיו התאומה של נעם מתגוררת ביבניאל עם משפחתה. היה צבע אדום ומצאתי את עצמי מקללת על כך שזה קרה דווקא בשבת ובחג וזה מפר לנו את השלווה. ערב קודם לכן, בשישי, אירחתי את המשפחה שלי וניסיתי לשכנע את אימי שתישאר לישון אצלנו, היא סירבה וכל המשפחה עזבה עוד בלילה. לא הספקתי לשטוף את הכלים והלכנו לישון".

>> בזמן שדולב שבוי בעזה, נולדה לו בת בישראל. מתי היא תזכה להכיר את אביה?

ואז התחילו אזעקות צבע אדום בשש וחצי בבוקר.
"קיבלנו הוראה להיכנס למרחבים מוגנים ולנעול דלתות. בשעה שבע ועשרה כבר היה ברור שיש חדירת מחבלים אצלנו בקיבוץ, ואני רק חשבתי על זה שיש לנו מזל שנעם ישנה איתנו ולא הייתה לבדה בדירתה שבקיבוץ. השכנה בבית מולי כתבה לי שהיא רואה את המחבלים מחוץ לחלון ביתה. גל, האחיין של בן זוגי דפק בדלת וביקש שנפתח, ויחד עם אמו, אשתו חן, התינוק שלהם מעיין והכלב, הם עברו אלינו. התברר שהתנהל קרב בתחילת הרחוב שלנו".

איך החזקתם מעמד, כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה שעות בממ"ד?
"כמעט מתנו מחום. מערכת ההתראה בשלב הזה כבר לא פעלה, הגנרטורים לא עבדו ולא הייתה מערכת כריזה. כל הזמן היו יריות סביב ושריפות, והרגשנו שאנחנו עומדים להיחנק. היום אני יודעת שחברי כיתת הכוננות שלנו, בראשם הרבש"צ משה קפלן, לחמו בגבורה ועם הרבה תושייה. הם חיסלו כמות גדולה של מחבלים יחד עם מתנדבים ובני מפלסים שהגיעו מהצבא לחופשת חג ועלו על מדים. שניים מהם נפצעו. באחת עשרה בבוקר הגיעו לוחמי ימ"מ אבל גם נכנסו לקיבוץ 20 מחבלים נוספים. אחרי שהם חוסלו הגיעו עוד 100 מחבלים, וגם הם חוסלו. קבוצה גדולה של משפחות מהקיבוץ עשתה באותו לילה פיקניק במטע הקיבוץ ונשארה שם לישון. בבוקר המשפחות ניסו לחזור לבתים, וכשהבינו שיש יריות אז כל האנשים התפנו למיגוניות. אם הם היו עושים את זה 10 דקות מאוחר יותר, כולם היו נשחטים".

ספית צורי | צילום: באדיבות המצולמת

>> שרד את הטבח בנובה, התגייס למילואים בעזה ועיצב חולצות לזכר הקורבנות

ספגתם אבדות בקיבוץ?
"אנחנו קיבוץ של אלף איש, לא היו לנו הרוגים אבל יש פצועים ובתים שנפגעו מאוד. קרה לנו ממש נס. שיחק לנו המזל גם כי הנשקים אצלנו היו בבתים ולא בחמ"ל, וזה היה פקטור מאוד משמעותי. למחרת פינו אותנו מהקיבוץ, ורק כשיצאנו הבנו את גודל השואה. ראינו הרבה גופות, חלקם הגדול של נרצחי המסיבה ברעים, ומכוניות שרופות בצדי הדרכים".

לאן פינו את כל חברות וחברי הקיבוץ?
"הפינוי של מפלסים היה עצמאי. אמרו לנו שמי שיכול שיתפנה ולכן התפנינו חלקנו כבר ב 7.10 בלילה. אני ומשפחתי נמלטנו לצפון ליבניאל, משם לערבה, אחר כך לקריית אונו ולדן אכדיה ומשם לתל אביב עד לסוף פברואר. עכשיו אני מתחילה תהליך קהילתי עם צוות בשביל להבין מה עושים בשלב הביניים, כי לקיבוץ אנחנו לא יכולים לחזור".

"אנשים בטראומה. הם חיים במצב של חוסר ודאות ולא יודעים מה יהיה. חלקם חיים בצפיפות בבתי מלון – משפחות שלמות בחדר אחד – הם לא אדונים לחייהם"

מה את עושה בפועל?
"החברה למתנ"סים התגייסה לסיוע לרשויות בפינוי עצמו, קלטנו מפונים וסיפקנו צרכים כמו אוכל, ביגוד ועוד. בנינו כיתות מעון יום במרכזי המפונים וגייסנו 30 אלף מתנדבים שעוזרים בהפעלות, ויחד עם משרד החינוך הקמנו מערך פעילות לבני נוער. ישנם מעל 1,500 ילדים של מפונים המשתתפים בתוכנית של חוג לכל ילד, ויש אירועים שיזמנו עם משרד התרבות והספורט".

>> גילינו מהי המיומנות שהצילה את רחל מאופקים. היא תשנה את חייכן

מה לגבי המבוגרים המפונים?
"אנשים רבים נמצאים בטראומה. הם חיים במצב של חוסר ודאות, חלקם חיים בצפיפות בבתי מלון – משפחות שלמות בחדר אחד. חדר האוכל פתוח בשעות קבועות והם לא אדונים לחייהם. הם במצב שנשבר אצלם האמון והם לא יודעים מה יהיה. חשוב לנו מאוד לטפל גם ברמת הפרט, ואנחנו עוזרים לפרטים להרגיש יותר שייכים לקהילה. כדי שהפרט יהיה מאושר, הוא צריך להרגיש משמעות ושייכות. פעם צחקו עלינו בעניין הזה, והיום כולנו מדברים במונחים של קהילה".

ספית צורי ומשפחתה | צילום: באדיבות המצולמת

>> חדר מהלב: חדרה של אורי מגידיש עוצב מחדש כדי שתחוש רוך וביטחון

את חיה כבר הרבה שנים באזור נפיץ. אחרי השבעה באוקטובר יש בך כעס?
"אנחנו מרגישים סוג של בגידה. האזור שלנו היה לא שקט לאורך שנים. התרגלנו לצבע אדום ואחריו חזרה לשגרה, אבל אחרי השבעה באוקטובר יש שבר עמוק מאוד ובעיית אמון. אני גם מאשימה את עצמנו, תושבי העוטף, שלא צעקנו וישבנו בשקט".

איך את רואה את היום שאחרי?
"אנחנו בתחילת התהליך. מנסים להבין איך מתחילים להחזיר את מרכז הכוח ברשות המפונה, כדי שהתושבים יחזרו לשם. אנחנו צריכים לחזק את תחושת המשמעות שאבדה, כדי שאדם יגיד שהוא משמעותי לעצמו ולקהילה. אנחנו עושים את זה דרך תרבות, ארגוני נוער ופעילות במתנ"סים. למשל, שדרות שער הנגב וחבל אשכול הן רשויות שיחזרו, וצריך להביא להן כוח אדם. בכל רשות יש אגף לשירותים חברתיים ומרכזי חוסן. אנחנו מלמדים שפה חדשה, בדגש על איך לחזק את החוסן האישי והקהילתי. בנינו למשל מודל למען הקהילה, הכולל נסיעות שיקום לקבוצות שחוו טראומה – כמו כיתות כוננות, צעירים, אימהות ועוד, ונלווה אותם כל הזמן. יש מי שכבר יצאו לריטריט בחו"ל, זו גם דרך להחזיר אותם לקהילה ממקום יותר מכיל. בסוף הדבק הקהילתי הוא זה שמחזיק אותנו. כשאני מגיעה לדן אכדיה, למשל, אני לא צריכה לדבר. האנשים מבינים אותי ואני מבינה אותם ללא מילים, ואת הכוח הזה צריך לשמר".