"הן רוצות לשרוד, וזו האחריות שלנו לתת להן את זה"
"העובדות שלנו אבלות, הן מפוזרות לכל עבר והן שבורות, אבל הן רוצות לשרוד". 50 עובדות מהדרום עומדות לאבד את מקום עבודתן בגלל המלחמה, וזקוקות לעזרתכן
בימים בהם כל בעלי העסקים לא יודעים מתי ומאיפה יבוא השקל הבא, אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין מה קורה אצל בתי העסקים המבוססים בדרום הארץ, שנפגע אנושות ממתקפת חמאס. שניים מאותם עסקים, העסקים החברתיים נגב19 בשדרות ולינק19 באופקים, שנוצרו על מנת לספק תעסוקה לנשות הנגב, נאבקים כעת על קיומם בעוד כל עובדותיהם ועובדיהם הם נפגעים ישירים של חדירת המחבלים ליישובי וערי העוטף.
>> אי אפשר להכיל: נויה בת ה-13 וסבתה נרצחו על ידי חמאס
"המשרדים שלנו, שנוצרו על ידי היזמת ואשת העסקים החברתית חנה רדו, מייסדת קבוצת 'תשעשרה', הוקמו כדי לייצר תעסוקה איכותית בפריפריה הגיאוגרפית הרחוקה של ישראל. אנחנו קיימות באופקים ושדרות מעל שלוש וחצי שנים", מספרת מנכ"לית שתי החברות, ציפי המר. "ההתמחות שלנו היא בלתת שירותים במודל של מיקור חוץ – העובדות הן שלנו, ואנחנו מעניקים שירותים לעסקים במרכז הארץ. יש לנו חמישים עובדות ועובדים, כאשר 90 אחוז הן נשים שחיפשו עבודה קרוב לביתן. כל העובדות הן תושבות אופקים, שדרות, העוטף, אשקלון ומעט מהמושבים מסביב, ורובן אימהות. כמעט כל אחת ואחת מהעובדות שלנו עברה תופת בשבת שעברה ובשבוע האחרון".
איך החברה מתנהלת ברגע שמתחילה להתגבש ההבנה של המצב בעוטף ובערים הסמוכות לו?
"בהתחלה זה הלם, כמו שכולם חוו את זה. את לא מצליחה להכיל את הדבר הזה. התעשתנו די מהר ודאגנו קודם כל לתמיכה פיזית. הקמנו חמ"ל להבין איפה כל עובדת, איפה המשפחה שלה, איך מפנים אותה ולאן, מה חסר לה – השלמנו כל צורך בסיסי שהיה. דאגתי לדבר עם כולן, שתהיה להן כתובת לפרוק, ואז חיברנו אותן לתמיכה נפשית ודאגנו להן למקומות לינה אצל אזרחים טובים שפתחו את הבתים שלהם. לכל אחת הותאם המענה שהיא הזדקקה לו".
מה הסיפורים שאת שומעת מהן?
"זוועות, סיפורים שלא יאמנו: יש לנו עובדת שגרה מעל תחנת המשטרה בשדרות, אם יחידה לארבעה ילדים, שהייתה שם לאורך עשרות השעות של הקרב הנורא שהתרחש; יש לי עובדת באופקים שלא יצאה מעל שבוע מהבית שלה עם שלושה ילדים, כשהבעל שלה מגויס; שלושה עובדים שהבית שלהם נהרס; עובדת שגרה ליד כביש ראשי ונמלטה אחרי שראתה מחבלים על הכביש ברכביהם; שליש מהכיתה של הבן של אחת העובדות נרצחה, מהתיכון האזורי של קיבוצי העוטף; יש לי עובדת משדרות שאבא שלה, חובש באיחוד הצלה, יצא בגופו לחלץ ולטפל בפצועים, נפצע בעצמו ועדיין מאושפז. אני יכולה לספר לך עכשיו חמישים סיפורים, אני מכירה כל אחד מהם, וכל אחד מהם נורא כל כך בדרכו".
>> רביד אחרק ניצלה מהטבח ברעים: "רצתי, הקאתי, ונלחמתי על חיי"
"המדינה תפקדה מאוד לאט", מותחת המר ביקורת, "עד היום תושבות אופקים לא קיבלו פינוי, כשכחמישים מתושבי אופקים נרצחו. זה המון לעיר כל כך קטנה, אין עובדת אחת מאופקים שלא הכירה מישהו שנרצח. הייתי באופקים אתמול כדי לבקר את התושבות שנשארו בעיר, וכל העיר מלאה שלטי אבל, בכל בניין. תושבי שדרות גם קיבלו רק עכשיו פינוי ממומן על ידי המדינה, אז גם עבורן היינו צריכות למצוא מקום לינה אצל אזרחים טובים שפתחו את בתיהם".
לצערנו ולצער קבוצת 19, הקבוצה איבדה את אוהד כהן ז"ל, תושב בארי ומנהל צוות בחברה, שנרצח יחד עם ביתו הקטנה בטבח הנורא בקיבוץ. "אוהד הוא קודם כל בעלה של סנדרה ואב לשלושה ילדים. בזכותו הקמנו את הצוות שאותו הוא ניהל, הוא היה שותף מלא לחזון שלנו של תעסוקה בפריפריה במשך השנתיים בהן הוא עבד בחברה", מספרת המר וקולה רועד, "אוהד היה בן אדם שאי אפשר שלא לאהוב. בחול המועד הוא הגיע למשרד, הוא אפילו לא עבד, פשוט קפץ להגיד שלום לצוות. הוא אמר 'שבוע אני לא רואה אתכם? אני לא יכול, אני בא להגיד שלום'. הוא עבר ודיבר עם כל אחד, ואמר שהוא יחזור בשבוע הבא".
"הוא היה בממ"ד עם המשפחה שלו, כשמחבלים נכנסו הביתה", היא מספרת בדמעות, "הוא ניסה לשמור שהם לא יכנסו לממ"ד, אבל הם ירו אל תוכו. כדור אחד חדר לתוך הממ"ד, הרג את הבת שלו וחדר לריאות של אשתו, שהיום מאושפזת עדיין. כשהמחבלים הציתו את הבית, המשפחה ברחה דרך החלון והמחבלים התחילו לירות בהם, וכך הוא נרצח. אשתו הפצועה תפסה את שני הבנים הגדולים יותר, כשאחד מהם גם פצוע, והצליחה לברוח ולהסתתר בממ"ד אחר. אישה גיבורה, גבורה של אמא".
>> מנכ"לית מאמאנט ובנותיה ניצלו מחדירת מחבלים: "פגשנו את פני האימה"
כעת, אחרי הטרגדיה הנוראית והטיפול בעובדות נפגעות התופת, מבינות המר וצוות המנהלות שהעסק, ואיתו 50 מקומות עבודה לנשות הפריפריה – שכעת הפכו גם לניצולות מלחמה – נמצאים בסכנה. "אחרי שיצאנו טיפה מההלם של הימים הראשונים, אנחנו מבינות שעוד שנייה אין לנו עסק", מספרת המר, "העובדות והעובדים המצוינים והמדהימים האלה, לא יהיה להם עסק לחזור אליו. הבנו שאנחנו חייבות להחזיק את העסק החברתי הזה חי כדי שכל ה-50 יוכלו להמשיך לפרנס את עצמן ואת הילדות שלהן, לתת להן את התקווה שיש לאן לחזור. במקביל לשיחות היומיומיות עם העובדות, כשכל אחת מהן נמצאת במקום אחר על הרצף המטורף הזה, אנחנו נאבקות להציל את העסק".
כעת, יוצאת קבוצת תשע-עשרה בגיוס המונים למען הצלת נגב19 ולינק19, עסקי הקבוצה הממוקמים בשדרות ואופקים – הערים המופגזות ביותר במלחמה. "אנחנו מנסות לפנות לכולם ועם ישראל מחבק, אבל קשה להגיד מה יהיה", משתפת המר, "אנחנו חייבות להסתכל על איך שורדים, אנחנו לא בונות על המדינה, בטוח לא באופקים – שלפי ההיסטוריה וההנחיות כרגע לא זכאית לכלום. זה אבסורד, כשאת שואלת מה מגיע לך עונים לך 'כן, אפשר להמשיך לעבוד, יש לך מקלט בחוץ'. לקוחות רבים שלנו מתקשים בעצמם והיו צריכים לוותר על השירותים שלנו, אנחנו בקריסה".
"אנחנו יודעות שאם נצליח במשך חודשיים להחזיק את עצמנו אנחנו נשרוד, נחזיר את הלקוחות, אבל כרגע העובדות שלנו חייבות משכורת כדי שנוכל להמשיך ולהחזיק את המשפחות האלה", היא מדגישה, "העובדות שלנו אבלות, הן מפוזרות לכל עבר והן שבורות, אבל הן רוצות לשרוד, וזו האחריות שלנו לתת להן את זה".
לינק19 ונגב19 לא מבקשות רק תרומות, אלא מבקשות מחברות במשק או מלקוחות פרטיים שעדיין עובדים לתרום באמצעות שימוש בשירותיהן. "אפשר לקנות שירות עתידי אצלנו דרך הקמפיין, אנחנו מקצועיות, אנחנו נותנות שירות מצוין – תשלמו עכשיו, ותקבלו תמורה מעולה אחר כך. עיצוב גרפי, ניהול קמפיינים, בניית אתרים ועוד המון שירותים אחרים. זה יאפשר לעסק שלנו לשרוד באמת, אנחנו רוצות מאוד לעבוד. יש לנו לקוחות מדהימים שתומכים בנו, לא כולם נטשו, 'הפניקס', 'דה לויט', חברות שמרוצות מהשירות שלנו. חלק יכולים להכיל יותר את המלחמה וחלק פחות, אין לי שום טענה לאף לקוח, אני רק מנסה לדאוג שנשרוד".
בנימה אישית, את מגיעה מתחום תאגידי הענק ועכשיו מתמודדת עם עובדות שחוות בגופן אסון לאומי. איך זה מרגיש?
"תראי, אני בת 54, עשיתי קריירה ואני יודעת לנהל, אבל עשיתי את המעבר לעסק חברתי כי רציתי לעשות משהו בשביל אחרות. אני כל כך לא חשובה כאן. הגענו ל-50 עובדות תוך שלוש וחצי שנים, זה מראה על הרמה המקצועית שלנו, על העובדות המסורות שלנו. ככה זה מרגיש לא להיות בורג במכונה גדולה, אלא לדעת שהעסק שלך הוא את, שהעובדות האלה הן את והאחריות עליהן היא על הכתפיים שלך. אי אפשר לעשות 'אחורה פנה' בעסק כזה".
>> "הכסף שהיה לנו נגמר": גם חמ"ל התינוקות זקוק לעזרתכן
חנה רדו, מייסדת ויו"ר קבוצת "תשעשרה" הוסיפה אף היא: "הקמתי את העסקים החברתיים בשדרות ואופקים מתוך הבנה שהתושבות והתושבים זקוקים לפרנסה, לא לצדקה. לעבודה ולא לתרומה. לסיבה להישאר בנגב המוכה, לאמונה שיש תקווה. היום יותר מ-50 עובדות ועובדים מפוזרים ברחבי הארץ, כואבים, אבלים, מפוחדים, והם מבקשים דבר אחד – שיהיה להם לאן לחזור. אני מבקשת מכן, מכם, מכל מי שמסוגל או מסוגלת – להבטיח ליותר מחמישים משפחות משכורת, להבטיח מקום עבודה, להבטיח עתיד ותקווה. ביחד נהפוך את החושך לאור".
לתרומה לקמפיין ולהצלת נגב19 ולינק 19: giveback.co.il/project/75078