להתנשם כאילו את טובעת, לבכות כמו תינוקת, להיוולד מחדש

עד קצה הנשימה | איור: מיטל שפירו
עד קצה הנשימה | איור: מיטל שפירו

מיטל שפירו רצתה לדבר עם הגוף שלה אבל הוא נהם עליה בחזרה כמו מתבגר, אז היא הלכה להתנשף בסדנת ריברסינג - נשימה מעגלית שאמורה לנקות טראומות מהנפש - ויצאה משם כמו חדשה

88 שיתופים | 132 צפיות

פעם הייתי לועגת למשפטים כמו "אני צריכה להיות יותר בקשר עם הגוף שלי". היום זה בערך הדבר היחיד שמעניין אותי, אז צוחק מי שצוחק אחרון. יש מי שמחכות להודעה ממישהו שהן התחילו לצאת איתו, ויש אותי, שמחכה להודעה מהגוף שלי. ובגלל שהגוף מדבר בשפה משלו, אני הולכת לכל סדנה, מפגש או טיפול אפשרי כדי להבין מה הוא מנסה לומר לי.

כמו רבות לפניי, איבדתי את הדרך הפשוטה שבה הדברים מתנהלים. צריכה ספייס? לא מבקשת ספייס, מחכה שלוש שנים ואז צורחת עליך. צריכה מנוחה? לא נחה, גוללת עד שנרדמת והטלפון נופל לי על הפנים. מדחיקה את כל הבעיות שלי? חוטפת דלקת כרונית בסינוסים. אתן יודעות, הדברים הרגילים. אני שואלת את הגוף שלי אם הוא רעב או צמא או עייף כמו שאמא שואלת נער מתבגר, והוא בתמורה רק נוהם עליי מאחורי דלת נעולה עם שלט "נא לא להיכנס". חייבת להבין איך משוחחים איתו.

שמעתי לא פעם על ריברסינג אבל פחדתי פחד מוות לעשות את זה. חששתי שזה יציף אצלי משהו ממש חמור ומודחק שלא אדע להתמודד איתו

 

שמעתי לא פעם על ריברסינג, שיטה של טיפול בנשימה מעגלית שמשנה לאנשים את החיים, אבל פחדתי פחד מוות לעשות את זה. חששתי שזה יציף אצלי משהו ממש חמור ומודחק שלא אדע להתמודד איתו, קצת כמו האימה שלי מסמים פסיכואקטיביים. השיטה נוסדה בשנות השבעים על ידי המיסטיקן האמריקאי לאונרד אור ושותפתו סונדרה ריי בעקבות מדיטציה שבמהלכה חווה אור הארה שנגרמה על ידי תרגול נשימה. אור דיווח כי הוצף בזיכרונות מלידתו, שהובילו אותו לאמונה כי על ידי חזרה לחוויית הלידה באמצעות נשימה מעגלית ניתן לרפא את "טראומת הלידה". הוא החל לחקור את הנשימה והשפעתה על הנפש והקדיש את עצמו לנושא. הוא נפגש עם מאסטרים במזרח, למד מהם טכניקות נשימה הנלמדות מהסוטרות ההודיות, ובשנת 1977 כתב ביחד עם ריי ספר הדרכה. מאז ועד היום, הוא מוסיף להפיץ בעולם את בשורת הנשימה המעגלית.

ברמה המעשית, מדובר בנשימה מודעת בה נשמר הרצף בין קצה השאיפה וקצה הנשימה. ההימנעות מהפסקות יוצרות מעגל נשימתי שמפעיל את מערכת העצבים הסימפטית, שנכנסת לפעולה במצבי מאמץ או לחץ נפשי פתאומי. במהלך הנשימה הרציפה, אזורים בגוף שלא מקבלים חמצן באופן יומיומי באמצעות נשימה רגילה, נכנסים לפעולה. חסידי השיטה סבורים כי אלו הם החלקים שהיו פעילים בעת טראומה. עוררות מחדש שלהם וקליטה מוגברת של חמצן על ידם אמורים להביא את המתרגל למצב בו התנגדויות והגנות האופייניות להתנהגותו נחלשות, מה שמאפשר גישה לתיקיות המאובקות ביותר בארכיון של הנפש.

כריכת הספר Rebirthing in the New Age מאת לאונרד אור וסונדרה ריי, 1977 | צילום: יח"צ
כריכת הספר Rebirthing in the New Age מאת לאונרד אור וסונדרה ריי, 1977 | צילום: יח"צ

"תחשבו על איך תינוק נושם עם כל הגוף. כולנו מתחילים מנשימה כזאת, והיא הולכת ומצטמצמת לאורך השנים, בעקבות אירועים שאנחנו עוברים בחיים"

 

באופן אישי, מתוך התובנה כי השפה של הנשמה היא שפת הנשימה, ראיתי את הריברסינג כדרך להיכנס לתוך הגוף ולנהל איתו שיחה בלי מילים בכלל. כפי שאכילה ושתייה מוזנחות לאורך החיים ונעשות בהיסח דעת, כך גם הנשימה, שהופכת לפחות עמוקה, כמעט שטוחה. "תחשבו על איך תינוק נושם", אומרת לנו סיגלית מנשרוב, המנחה של מפגש הריברסינג שהגעתי אליו בחודש שעבר. "הוא נושם עם כל הגוף, רואים איך כל בית החזה שלו פתוח. כולנו מתחילים מנשימה כזאת, והיא הולכת ומצטמצמת לאורך השנים, בעקבות חוויות ואירועים שאנחנו עוברים במהלך החיים".

מנשרוב, עורכת דין בת 32 מלוד, למדה להעביר מפגשי ריברסינג ב"בבית להיוולד מחדש", והגיעה לתחום במהלך הקורונה, לאחר שילדה את הילד הראשון שלה והרגישה צורך לטפל בעצמה. אנחנו מתכנסות ומתיישבות במעגל, והיא מסבירה לנו: "טכנית, ריברסינג זו נשימה מעגלית, נשימה מחוברת. שהמטרה שלה זה לרפא את הגוף ולעקוף את התת מודע, לנקות חסימות ותקיעויות בגוף, שנוצרו מאז הלידה שלנו. הרבה אנשים חיים בכיווץ ופחד בלי להיות מודעים לזה בכלל", היא מספרת לנו, "אנשים יכולים ללכת עם גב זקוף ולהרגיש שהכל טוב בחייהם, אבל הנשימה שלהם תהיה ממש שטחית והרבה איזורים בגוף שלהם יהיו חסומים".

זה יכול לשחרר את "הסוד" הגדול של בן אדם?
"כן. בסופו של דבר כולנו עשויים מאנרגיה, וצריכים לדאוג לזרימה הנכונה והטבעית שלה בתוכנו. הגוף שלנו חכם, ויודע איך לשחרר את האנרגיה השלילית שנאגרה בו במהלך השנים, אנחנו רק צריכים לאפשר לו לעשות את זה, והדרך הכי טבעית היא באמצעות הנשימה שלנו. אנחנו למעשה מנקים את הגוף שלנו מכל הרשמים של החוויות הכואבות האלה, מהאמונות המגבילות והמחשבות המעכבות. אנחנו מביאים את עצמנו למצב שמאפשר להגיע באמת לשורש הדברים ובמהירות יחסית. היו לי סשנים שלמים שנשמתי בהם תוך כדי התכווננות לפחד שליווה אותי במשך שנים, וממש הרגשתי איך בכל סשן הצלחתי לקלף עוד ועוד שכבות, וכך להתמודד עם הפחד אחרת עד שהוא כבר לא שלט בי. יש משהו בשילוב שבין הנשימה להתכווננות שעושה קסמים".

האיזון האנרגטי המושלם. סיגלית מנשרוב | צילום: גל טבקה
האיזון האנרגטי המושלם. סיגלית מנשרוב | צילום: גל טבקה

קפיצת ראש למעמקי הנפש

אנחנו קבוצה קטנה של חמש נשים, מתקבצות בחדר בצורת רחם ב"בית הבאר", מבנה עות'מני ששימש פעם באר מים ביפו. כולנו נשכבות על הרצפה. התבקשנו להגיע לכאן עם מזרן יוגה וכרית, אבל אני שכחתי את שלי אז אני שוכבת על המעיל שלי על הרצפה, כמו ישראלית בקונקשן בטורקיה, וכבר שולחת את היד לגב כדי לפתוח את החזייה שלי. אם אנחנו הולכות לנשום פה, אבל לנשום באמת, אי אפשר שתהיה לי רצועה מטומטמת על החזה.

כמו מאורים שמבצעים ריקוד האקה לפני משחק רוגבי, אנחנו נושמות ולא מרפות, ממשיכות להכניס כמויות עצומות של חמצן לגוף, ולפלוט אותו החוצה מהר, ובקול. מהר מאד הפה מתייבש, הגרון מתייבש, אבל צריך להמשיך לנשום. הו! הו! הא! הו! הא!

 

"אנחנו עומדות לצאת למסע משותף של לידה מחדש", אומרת מנשרוב. היא מסבירה כי עלינו לנשום דרך הפה, בכוח. נשימות גדולות. נכון הנשימות שלוקחים אחרי שכמעט טובעים? אז ככה, ובמשך שעה. אין לנו מה לדאוג, היא תדריך אותנו כיצד לנשום. היא מפעילה מוזיקה שמרגישה לי שבטית, ואני אומרת לעצמי "אלוהים ישמור, אני הולכת לעבור גירוש שדים ילידי עתיק". אני מרגישה כאילו אני נערכת לפגישה עם השד הפנימי שלי. מה אגיד לו? מה הוא הוא יאמר לי? האם נשכב?

מנשרוב מציעה לנו להחזיק מחשבה בראש לאורך הסשן, משהו שנרצה לגעת בו, לקבל עליו תשובה או תובנה. "זו קפיצת ראש למעמקי הנפש. בואו נחווה את עצמנו בצורה אחרת", היא אומרת. אנחנו עומדות לנשום כדי לשחרר "תקיעויות". הכוונה היא לאנרגיה שמתיישבת באיזורים מסוימים בגוף ויוצרת חסמים בצורה של כאבים פיזיים וכרוניים, מחלות או חרדות ובעיות רגשיות. תוך כדי הנשימה אפשר לחוש פיזית את האזורים הסתומים בגוף ולנשום לתוכם, כך למעשה משחררים כאב שלעיתים הוא לא מודע בכלל, ומאזנים את הגוף אנרגטית. אנחנו מתחילות לנשום. אין איך להסביר את זה, זה פשוט מתחיל בבת אחת. אלה לא נשימות קטנות שמתגברות, אלא מיד נשימות של הו! הא! הו! הו! אה! הא! הא! כמו מאורים שמבצעים ריקוד האקה לפני משחק רוגבי. אנחנו נושמות ולא מרפות, ממשיכות להכניס כמויות עצומות של חמצן לגוף, ולפלוט אותו החוצה מהר, ובקול. מהר מאד הפה מתייבש, הגרון מתייבש, אבל צריך להמשיך לנשום. הו! הו! הא! הו! הא!

כשהריאות בתכולה מלאה, ואז מתרוקנות כמו שקיות שוקו, ומתמלאות מחדש, ומתפוצצות שוב ושוב, כל מחשבה מתפנצ'רת ברגע שהיא מנסה להזדחל לתוך הראש

 

אני שמה לב שאני קולנית, שאני נכנסת לזה אקסטרה. אני חושבת שאולי אני מפריעה לאחרות, אבל בתוך המוד המדיטטיבי הזה המחשבה הזאת נראית כמו כתם אדום על מפה לבנה. אין למחשבה הזאת מקום, היא מלוכלכת. כאלה גם שאר המחשבות: אם במדיטציה רגילה אנחנו אמורים להביט במחשבות ולא לחשוב אותן, בסשן הריברסינג המחשבות הזרות פשוט נראות כמו גבר שנכנס בטעות לשירותי נשים ויוצא מיד, נבוך. ביומיום המחשבות המעגליות, השקריות, המדכאות והדכאניות שלנו (למה אמרתי את זה, למה עשיתי את זה, אני לגמרי לבד, אני לא אצליח, כולם שונאים אותי) מצליחות להתחזות לאמת ומשכנעות אותנו. בתוך הנשימה הטהורה והבלתי נגמרת, כשהריאות בתכולה מלאה, ואז מתרוקנות כמו שקיות שוקו, ומתמלאות מחדש, ומתפוצצות שוב ושוב, כל מחשבה כזאת מתפנצ'רת ברגע שהיא מנסה להזדחל לתוך הראש.

מנשרוב עוברת בין כולנו, ונוגעת בכל פעם בברכיים, ברגליים, בזרועות. אחרי זמן מה כפות הידיים שלי מתחילות לכאוב. הגיע לשם חמצן בכמויות שהגוף לא רגיל אליהן, והן מתעוותות ודומות לצבתות סרטן. מנשרוב אומרת לכולנו לנשום לתוך הכאב, אבל הוא לא מפסיק. אני ממשיכה לנשום בכל הכוח, ותוך כדי נשימה אני זועקת מכאב. אני מחליטה להשתמש בכאב כדי לנשום חזק יותר. אני מרימה את הידיים שלי באוויר, כמו ילדה, שיראו איפה כואב לי. אני בוכה בעיניים עצומות. בכל פעם שאני שומעת מישהי צועקת בתוך הנשימה שלה, אני עולה על הגל הזה ונושמת חזק יותר.

המוזיקה מתחלפת. מנשרוב מזמינה אותנו להתגלגל הצידה, לשהות במצב הזה כמה שנצטרך ואז לקום. לרוב, אני האדם ש"שוהה במצב הזה" הכי מעט זמן, תמיד יושבת רעננה לפני כולם. הפעם לא. התגלגלתי הצידה והמשכתי לנשום, אבל בשקט. השפתיים שלי הצטמטמו לצורת שורוק, הפה שלי נהפך קטן, עגול ולח. בכיתי דמעות חמות, טובות, ומבין הריסים הרטובים דמיינתי אור בוקע מדלת פתוחה, וסורגי לול תינוקות, וידעתי שאני מחכה לאימא שלי שתבוא להאכיל אותי, ואז ראיתי את אימא שלי, עם שיער רך, מחייכת אליי ומרימה אותי.

קמתי מהרגע הזה כלא מאמינה. התיישבתי עם כולן במעגל. השיער שלי היה סתור, החזייה שלי השתפלה מחוץ לשמלה שלי, הפנים שלי היו קרות וחמות בו זמנית. הרגשתי נימול בידיים. החפצים בחדר פעמו, והטקסטורה של הקיר התערבלה לתוך עצמה. לא ידעתי מה להגיד ולא זכרתי יותר את הדברים שצריך לזכור: כמה כל אחד מדבר וזה נחשב מנומס, איך לא משתלטים על השיחה, איך נותנים מרחב. הנשים האחרות שיתפו את החוויה שלהן, ואני שיתפתי את שלי. גיליתי שאני הייתי הצועקת של החדר, אבל שזה בסדר. לא היו לי כוחות כבר להרגיש אשמה על זה, פשוט קיבלתי את עצמי ככזו. רציתי לספר עוד ועוד מה ראיתי שם, מה קרה לי שם כשטיילתי בתוכי, כשנולדתי מחדש. נכון יש אנשים שעושים אסיד ומכריחים אחרים לשמוע מה הם ראו שם? אז כזה.

השפתיים שלי הצטמטמו לצורת שורוק, הפה שלי נהפך קטן, עגול ולח. בכיתי דמעות חמות, טובות, ומבין הריסים הרטובים דמיינתי אור בוקע מדלת פתוחה, וסורגי לול תינוקות, וידעתי שאני מחכה לאימא

 

אני אמורה להתפדח בגלל שצעקתי בטירוף?
"ממש לא. גם לי כיף לצעוק תוך כדי תרגול. זאת חוויה מאד סובייקטיבית אבל באופן אישי, כשאני צועקת תוך כדי סשן נשימות זה משהו שקורה לי באופן טבעי, ואני משתדלת להיות קשובה לגוף ולמה שעולה, ולפעמים זו באמת צעקה ולפעמים זה בכי ולפעמים זה צחוק, ולפעמים אני מרגישה צורך להזיז בטירוף את כל הגוף. אני משתדלת להיות קשובה לכל מה שעולה, ולמה שאני צריכה בכל רגע. באופן אישי אני לא אדם צעקן ויש משהו מאוד משחרר בלצעוק. גם ברמה הפסיכולוגית: עצם זה שאת בקבוצה ואת מאפשרת לעצמך להיות הכי אותנטית זה לא משהו שהוא מובן מאליו ביומיום. נדיר שאני הולכת ופשוט צועקת במקום המוני. זה אקט מזכך".

האמת היא שאני די מאושרת כרגע.
"כי נוצר אצלך האיזון האנרגטי המושלם. כל המערכות התמלאו בכמויות חמצן אדירות, הלב נפתח והגוף פועל בשיאו ובמלוא הדרו, כמו שהוא אמור לפעול במצב הטבעי והרגיל שלו. זו תחושה הרמונית".

טראומות לא נחרטות בגוף במילים, ומורכב לגשת אליהן במילים. אפילו בטיפול פסיכולוגי חצי ממה שקורה זה משאלה לשחזור דינמיקה מול המטפל שתגאל אותך מ"בעיות בהתקשרות". אני הלכתי לדבר עם הנשמה בשפה בה הנשמה מדברת: נשימה. וכשכיבדתי אותה ודיברתי איתה בשפה שלה, היא בתמורה כיבדה אותי וענתה לי. וזה מה שקרה שם בעצם מבחינתי.