עם 900 גיליונות, זה בדיוק הזמן להתגאות שאנו מגזין נשים
56 שנה עברו מאז הקמתו של מגזין "את", ומצבן של נשים בישראל רחוק מלהיות מושלם. רוני ודנאי, העורכת הראשית, חוגגת בגאון ובעצב 900 גיליונות ומאחלת לבנות העתיד להתרכז בלק ג'ל ולא במלחמות
אנחנו חוגגות 900 גיליונות. וואו, 900 זה מספר אסטרונומי. זהו ככל הנראה השיקוף הכי נאמן לאבולוציה שלנו, נשים בישראל, ב-56 השנים האחרונות, מאז הוקם מגזין "את".
>> גלית גוטמן: "כשאת אדם שאכפת לו, זה אוכל אותך מבפנים"
השנה היא 2023, ועדיין אני שומעת לא פעם קולות של צקצוק נוכח צמד המילים "מגזין נשים". למשל, כשאנחנו יוצרות ומקדמות תכנים אקטואליים, פוליטיים, נשכניים – אנחנו חוטפות ביקורת משום ש"מה למגזין נשים ולפוליטיקה". כשאנחנו יוצרות תכנים על טהרת הפאן, אנחנו חוטפות מהצד השני כי "את מי זה מעניין". אז זהו, שאת יכולה להיות אישה שאוכלת פוליטיקה ואקטואליה לארוחת בוקר, אבל גם מקנחת בלק ג'ל ובסודות הטיפוח של מיכל ינאי. את יכולה גם להתעניין בדבריהן של גלית גוטמן הנשכנית וחברת הכנסת קארין אלהרר הדעתנית, וגם לעלעל ברשימת דגמי הביקיני הכי לוהטים של הקיץ. את יכולה להתעניין במשבר גיל המעבר וגם לצרוך טיפים לסקס טוב יותר עבורך.
כן, זה אולי נשמע חתרני, אבל אנחנו יכולות להיות גם וגם וגם, למרות שיותר מדי אנשים עדיין מנסים למסגר אותנו למשבצות דיכוטומיות של או או או. במובן הזה, כל גיליון הוא אבן דרך במסע הפתלתל והמפרך שלנו בארץ הזאת, הטנגו שלא נגמר, רק עם צעד קדימה ועשרים אחורה.
נכון לכתיבת שורות אלה, אני שומעת מחלון ביתי את הסירנות שדוהרות אל עבר קפלן ונתיבי איילון החסומים על ידי מפגינים. בקצה המסדרון, עשרים מטר ממני, ישנה הבת שלי, שבשבוע הבא תהיה בת שנתיים. אני מוצאת את עצמי מקנאה ולא מקנאה בה במקביל.
אני חושבת כמה כיף לה ונעים לחיות בבועה החמימה שהיא חיה בה, מוקפת בחום ואהבה, לא מודעת עדיין לשיח הקשה והאלים שמתנהל בחוץ. משוללת כל ידיעה לגבי זה שהמדינה שלה בוערת. עיוורת לחוסר השוויון ולקריסת הדמוקרטיה. אני חושבת כמה אכזרי זה יהיה כשתגדל, ותגלה שהיא לא שוות זכויות משום שהיא בת, ילדה, נערה, אישה.
>> חברת הכנסת קארין אלהרר: "אני כזאת שבוכה מהר ומחייכת מהר"
אחד הדברים שהכי קשים לי בתור אימא לפעוטה, אשר סובלת מתסמונת הילד הראשון, זה לראות אותה נופלת כל הזמן. נו, ככה זה פעוטות, אני יודעת. אני גם יודעת שהיא צריכה ליפול בשביל ללמוד לקום, ובעיקר, בשביל ללמוד איך לא ליפול. זה מנגנון הישרדות וככה היא אמורה ללמוד ללכת בכוחות עצמה. זה אנושי, וזה גם מאוד מאוד נשי. מרגע היוולדנו מספרים לנו כמה העולם לא בטוח עבורנו, ולמען שלמות גופנו ונפשנו, מלמדים אותנו להנמיך גובה, להוריד את הראש, להסתכל הצדה, לא לתפוס מקום במרחב. ואם אנחנו נופלות – אז לקום ממש בשקט. הנרטיב הזה התחיל להשתנות במאה הזו, אבל אז באו כוחות דורסניים וחשוכים, וכיום הם מנסים לגרור אותנו אחורה ברוורס.
יום אחד כשאצא לפנסיה (בתקווה שמישהי מבנות דורי תזכה לראות את הפנסיה שלה), אני מקווה שאוכל להישיר מבט לעתיד, או לפחות להווה, ולהיות רגועה. לדעת שהסערה חלפה, וברגע האחרון ניצלנו מגורל אימתני, קיצוני ושמרני. אני בטוחה שעוד הרבה אימהות מרגישות כמוני, לא משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית הן משתייכות. לשאוף שיתייחסו אלייך באופן שווה, שיכבדו אותך ולא יצרו את צעדייך רק משום שנולדת עם זוג שחלות – זה לא עניין של ימין או שמאל. זה עניין של להיות או לחדול.
גיליון 900 שמח לכולנו. עד 120 (אלף) לפחות.
