החלטתי להדחיק את בואו של גיל המעבר. בינתיים זה עובד
כשאת מבינה שכרגע את נמצאת בעשור הכי טוב של חייך, ושסדרה של זוועות, מיחושים ותופעות לא נעימות עלולה לתקוף אותך לקראת גיל המעבר - אולי הפיתרון הוא להמשיך להדחיק. טור אישי
לא מזמן קבעתי עם חברה בבית קפה בתל אביב. אנחנו נפגשות, מתפעלות זו מזו ("מהממת!"), שואלות זו את זו בדאגה "איפה חנית?" ומתיישבות. אנחנו מתחילות לדבר, וכדרכן של חברות קרובות, כל אחת מאיתנו מנסה למשוך את השיחה לכיוונה ולהעמיד במרכזה את ענייניה שלה, הדחופים והמעניינים יותר. תוך כדי שאנחנו קוטעות האחת את דברי חברתה, מגיע מלצר; בחורון חיוור ומדולדל מסוג היפסטר, מכנסיים קצרים משוכים בקפידה כלפי מעלה בואכה הגרוגרת, גופיית סבא באפור-עכור, כפכפים, גרביים, שפמפם. הוא מניח על השולחן שני תפריטים ואז, למרבה ההפתעה, קורא בהתלהבות "היי!", ובניגוד לכללי המגזר אליו הוא משתייך – אפילו מחייך, כי מסתבר שהוא מכיר את החברה שלי שגם, מסתבר, מכירה אותו. בקיצור, שניהם ממש מכירים, ומתחילים לפטפט.
>> למה למצוא בגד ים בעידן הבאדי פוזיטיב זו עדיין משימה מעליבה?
אני מעמידה פני עסוקה מאוד בטלפון ובמקביל, מציצה לצדדים בתקווה לגלות פנים המוכרות רק לי, לפתח שיחה משל עצמי ולהוכיח לחצופה הזאת שלייבש גם אני יודעת. אחר כך אני מעיינת בתפריט – קפה, כריכים, סלט קינואה, שום דבר מסעיר. משועממת, אני מחליטה שכבר סבלתי מספיק ליום אחד, ועוברת לסקור את היצע היינות הלבנים. כשפתאום אני שומעת משהו על "עיצוב אופנה" ו"מחזור 2004", אני מבינה שהגיעה שעתי להתערב בשיחה. אני אומרת למלצר "קטע! גם אני סיימתי שנקר ב-2004!", והוא עונה "אה, יופי… אני ב-2004 נולדתי". אני מגמגמת "טוב, ברור, וואלה, אוקיי", חושבת לעצמי "גם תינוק וגם אידיוט", מחשבת בזריזות את השנים, מגיעה למסקנה שאני יכולה להיות אמא שלו, ומרגישה הכי זקנה בעולם. לפי הפרצוף שלו, שמסתכל עליי בהבעה של "בואנ'ה את יכולה להיות סבתא שלי", אני מבינה שאני לא לגמרי טועה. אבל המציאות, לעומת זאת, מבלבלת.
יש דיבור שנשים מגיעות לשיאן בעשור החמישי לחייהן. כלומר, שנים על גבי שנים אנחנו עסוקות בניגוב ישבנים, בהתבאסות על העולם ובסכסוכים פנימיים בינינו לבין עצמנו, ואז – היי הופ! כסייחות רעננות אנחנו מדלגות מעל משוכת הארבעים, ובבת אחת הופכות חכמות, שלמות ובשלות יותר משאי פעם היינו או העזנו לדמיין. אפילו הסקס, כך טוענות, משתפר פלאים. עוד מסבירים אותם גורמים מסתוריים האחראים להפצת השמועות הללו, שגיל הוא רק מספר, שה"משבר" המפורסם הוא לא יותר מהמצאה של פסיכולוגים תאבי בצע ושאת תקתוק השעון הביולוגי שומעות רק מי שעוצרות להקשיב. הנעורים, אם לסכם את הדברים, הם לא יותר משלב מחוצ'קן עם מיתוג מוצלח שנגזר עלינו לעבור בדרך לחגיגה האמיתית.
"זה עד כדי כך נורא? אין שום דבר שמשתפר?!" אני שואלת בבהלה. היא מחייכת במרירות ועונה: "תחשבי על מישמיש. צהוב-בוהק, חלק, בשל ועסיסי. תני לו יומיים והוא מתחיל להתקמט. תני לו עוד יומיים והוא נרקב"
בנוסף, לא פעם ולא פעמיים אני שומעת ממקור ראשון אמירות בשבחי גיל המעבר הנשי, תקופה שבעבר כונתה בשם הכה אטרקטיבי "גיל הבלות". הדוברות עומדות על כך שהן "מחבקות כל קמט", ובקמטי ההבעה (היתה מי שקראה להם "מפת חיי") הן בכלל מאוהבות על כל הראש. עוד בעניין הראש – הלבנתו ההדרגתית, מבחינתן, היא "מקור לגאווה", ועם צניחת האיברים הכללית – סנטר, זרועות, ישבן, חזה וכן הלאה, הן "לגמרי חיות בשלום". בזכות שלום, גאווה וחיבוקים, כנראה, שוק הטיפולים האסתטיים בישראל משגשג מתמיד.
כמי שנוטה להתעלף למראה מזרקים, אני מתמודדת עם פגעי הזמן בדרך הקלה, הזולה והלא יעילה המכונה הדחקה: סומכת על הגנטיקה המוצלחת שנפלה בחלקן של הנשים במשפחתי, מתפתה להאמין להבטחות המתנוססות על אריזות הקרמים (החלקה! מיצוק! חידוש!), מקפידה להצטלם בזוויות ובתאורה ספציפיות, משננת את המנטרה הטיפשית "זה לא הגיל זה התרגיל", והכי חשוב – משכנעת את עצמי שלי זה לא יקרה.
רק שאז, באיזו ארוחת שישי רבת משתתפים אני פוגשת אישה יפה אחת, שבמסגרת סמול-טוק-בנות טיפוסי, מתנדבת לחלוק עימי את רשמיה עד כה מהחיים בכלל ומגיל 50 וצפונה בפרט. ניתן לתמצת אותם במילה "זוועה". עד שמוגש הקינוח, אני כבר יודעת לדקלם את האימה הצפויה לי בעתיד הדי-נראה-לעין (בהנחה שהעפעפיים הנפולים לא יסתירו לי אותו). מדובר ברשימה ארוכה להחריד של שינויים, מיחושים ותופעות, שגלי חום הם עוד החלק הנעים בה. "זה עד כדי כך נורא? אין שום דבר, נגיד, שמשתפר?!" אני שואלת בבהלה. היא מחייכת במרירות, טועמת מהפנקוטה ועונה: "תחשבי על מישמיש. צהוב-בוהק, חלק, בשל ועסיסי. תני לו יומיים והוא מתחיל להתקמט. תני לו עוד יומיים והוא נרקב".
אני מעדיפה שלא לחשוב על עצמי במונחים של פירות נשירים. גם לא של פירות בכלל, של מאפים, בטח ובטח לא של מוצרי חלב ניגר. שימורים, לעומת זאת, נראים לי פתאום כמו משהו לשאוף אליו – חיי מדף ארוכים ותאריך תפוגה שנקבע לאי שם בעוד שנים רבות. חשוך, דחוק, אבל מה זה לעומת הזמן, שעומד מלכת. מעולם לא תיארתי לעצמי שאני יכולה לקנא במלפפון חמוץ.