בבקשה תפסיקו לשאול אותי למה אני לא הולכת להפגנות
הסופרת והמשוררת רוני גרוס אמנם מזדהה עם מחנה השמאל, אבל לא נוהגת להשתתף בפעילויות מחאה נגד ההפיכה המשטרית - ויש לה סיבה טובה. טור אישי
מעולם לא הייתי פחות פוסט-טראומטית ממה שאני בימים אלה. כלומר, התקופה הזו היא התקופה הכי פחות קשה שחוויתי אי-פעם. וזה גורם לי לא להפגין.
>> למה אישה "רגילה" חונה בחניית נכים? כי יש לה מחלה אוטואימיונית שקופה
יש הרבה אנשים שלא מבינים למה אני לא מפגינה, ואומרים לי שאני חייבת ושאם אני לא… וואי וואי. אבל אני? השקעתי שנים: זמן, אנרגיה, כסף ורצון, כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום, ואני מתכוונת ליהנות מזה. יש סביבי עוד אנשים כמוני, שרוב מה שהם ידעו בחייהם זה הרבה מאוד אי-יציבות, הרבה מאוד קושי וחוסר-הסתגלות, הרבה חולי וניסיונות לקבל הכרה וריפוי, ובימים אלה הם (אנחנו) מתחילים לראשונה לפרוח. אנשים רגישים, ששנים שמים את כל הכספים שלהם על טיפולים רגשיים, חוטפים ריקושטים מהעולם, נפלטים ממסגרות.
סוף סוף, ההשקעה מתחילה להשתלם: יש יציבות, יש קהילה של אנשים טובים מסביב, יש יכולת להרגיש טוב עם עצמי. וההשקעה הזו משתלמת גם לאנשים מסביבי: אני אדם יותר פתוח ומעניק, יותר מעמיק ויותר מאפשר גמישות, ואני מרחיבה את מעגלי הנתינה שלי מתוך חיבור ברור למטרות שאני בוחרת וחזון שפיתחתי.
ועכשיו, אני מתבקשת ברוב כבוד לוותר על היציבות שבניתי ולהצטרף למרחבים הומי-אדם, רועשים ובלתי צפויים, שמערכת העצבים שלי ישר קולטת כסכנה, לצאת מהבית בשעות של חשיכה שמטילה עליי אימה, להסתכן בקושי להגיע בחזרה לבית שלי, ועוד. כלומר, להפגין. כל הדברים האלה הם קשים לי באופן בלתי נסבל ומזיק. יש אנשים שבסך הכל מנסים לקום מחר בבוקר בלי התקפי חרדה או בלי דיכאון מצמית ולהרגיש בסדר מספיק כדי ללכת לעבודה. הם לא חייבים לכם כלום, הם לא חייבים להפגין.
>> "מטנפים עליי עם קללות ואיחולי מוות": שקמה שוורצמן לא נשברת
תניחו לבני אדם אחרים בבקשה. אין לכם מושג מה הם עוברים ולמה הם כן או לא מפגינים, גם אם הם מסכימים בלב שלם עם המטרה. בימים אלה שמדברים על קרעים מטורפים בין אדם לרעהו, תעצרו רגע ותגידו: וואלה, אין לי מושג למה חבר שלי נשאר היום בבית ולא בא להפגין. ואולי אפילו תשאלו אותו מה שלומו, ואם הכל בסדר. אני מחזקת את כל המפגינים והמפגינות, ברחובות ובבית, בלב ובנשמה.