לפני שאתן ממהרות להיפרד מ-2023, כדאי שתקראו את זה
זו הייתה השנה הכי איומה שיש, בא לנו לחזור כבר לשגרה נורמלית ולחיות את חיינו - אבל לפני שאנחנו נפרדות מ-2023 יש משהו חשוב שאנחנו צריכות לזכור. טור פרידה משנה ארורה עם משאלה ל-2024
התחקיר של הניו יורק טיימס לא יוצא לי מהראש. העדויות על הדברים הנוראים שנעשו לנשים בפסטיבל נובה ובקיבוצים לא עוזבות אותי. מרגע שהאישונים שלי התפקסו על המילים, כל הדברים האלה נצרבו לי בתודעה כמו קעקוע. כל עדות מכאיבה לי בגוף ודוקרת לי את הנשמה, עד כדי כך שאני אפילו לא מסוגלת לתמצת את הדברים כאן. יש לי פלאשבקים מאירועים מזעזעים בלי שבכלל נכחתי בהם.
>> זה היה אחד הרגעים היפים של השנה האיומה הזו, ברור שהוא שבר את הרשת
האלימות, הברבריות והשטניות הגיעו בשבעה באוקטובר לשיא שהאנושות לא מסוגלת לתפוס, לא בישראל, לא ב-2023. האלימות המכוונת נגד נשים, השימוש בגופן שלהן ככלי נשק להשמדה עצמית המונית, זה משהו שאני פשוט לא מסוגלת להכיל. מאז השבעה באוקטובר אני כל הזמן במאבק פנימי, בין להגן על עצמי בשביל שאוכל לתפקד – עבור המשפחה שלי, בעבודה שלי, עבורי – לבין לדעת מה היה שם. בדרך כלל מה שהיה שם מנצח את הכל, אפילו שזה בא עם מחיר נפשי.
צריך לדבר על מה שקרה, צריך לשמוע ולקרוא על מה שקרה. העולם צריך לדעת, אנחנו צריכות לדעת. זה מפחיד ומעורר אימה, אבל המחשבה שנפתח לכך אדישות מפחידה עוד יותר. זה רק טבעי שבמצב של שכול, טראומה וחוסר ודאות מתמשכים – נרצה להדחיק הכל ולהפליג אל עבר חוף מבטחים של מציאות מדומיינת. אני מנסה לעשות את זה בלילות אחרי שבת השנתיים שלי הולכת לישון ובן הזוג שלי נרדם, אני שמה בנטפליקס עוד פרק של "בנות גילמור" בפעם המיליון, ומדמיינת שאני חיה בעיירה קטנה ומנותקת, שמתחרפנת בעקבות התקנה של רמזור מחוץ לדיינר של לוק.
>> המעצבת שמעניקה שמלות כלה במתנה לנפגעות השבעה באוקטובר
לא קיימות מילים בשפה העברית בשביל לתאר את גודל הזוועה שהתחוללה בישראל, ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין מתחוללת בשבי בעזה. העדות האמיצה של מייה שם הגיבורה, כפי שהובאה באולפן שישי (חדשות 12) לא מותירה מקום לספק. וכך גם הידיעות הכואבות על הרגרסיה שחוות וחווים לפחות כמחצית מהחטופים ששבו ארצה, אחרי שעננת האופוריה התפוגגה. אם הלילה לקראת חצות נספור לאחור בשביל להיפרד מהשנה האיומה הזו, החטופות והחטופים שנותרו בחיים סופרים לאחור בכל רגע נתון בשביל שיבואו להציל אותם מהגיהנום שהם שבויים בו.
מפתה כל כך לעצום עיניים, להניח ראש ולנסות ליצור מציאות בדיונית של שגרה נורמלית, כאילו לא היו הדברים מעולם. כאילו הכל סרט אימה או תרחיש בלהות שקורה במדינה אחרת רחוק מכאן. הכל קורה והוא קורה כאן ברגעים אלה ממש, וזה לא נגמר עד שאחרון החטופים חוזר הביתה. לא תהיה שגרה נורמלית, ישראל לא תהיה מדינה שראויה שנחיה בה, אם החטופים והחטופות לא יחזרו הביתה כולם. שבת אחים גם יחד? זה מתחיל בהשבת האחים והאחיות מעזה.
>> ארבל עדיין שבויה בעזה. אביה: "היא ציפור הנפש שלי, ילדה עדינה ושברירית. אני חושש לה"
2023 מסתיימת היום, תודה לאל או למי שזה לא יהיה. אי אפשר להזיז את הזמן לאחור, את הדם שנשפך והחיים שנלקחו כבר לא ניתו להשיב, את הזוועות שנעשו לא ניתן למחוק. מה שכן אפשר לעשות זה לקוות ש-2024 תהיה שנה טובה יותר מקודמתה, שהאחים והאחיות שלנו שעדיין בחיים יוכלו לשוב אל חייהם במהרה, וכך גם המשפחות שלהם. הספירה שלהם לאחור התחילה כבר לפני 86 ימים.