"טיפלתי בפצועים שאי אפשר היה לזהות, קיוויתי שאלה לא הבנים שלי"

ד"ר ואדים בנקוביץ | צילום: באדיבות המצולם
ד"ר ואדים בנקוביץ | צילום: באדיבות המצולם

80 אחוז מפצועי המלחמה מגיעים למחלקה בניהולו של ד"ר ואדים בנקוביץ בסורוקה. בכל יום מחדש הוא מייחל שלא יגיע לשם אחד משלושת בניו שמשרתים בעזה. איך הוא עומד בכל זה ועל מה הוא כועס?

88 שיתופים | 132 צפיות

איך מצליח רופא לעמוד מול זוג הורים שבנם נשרף כולו עד שלא ניתן אפילו לזהותו ובעוד הם יושבים ליד מיטתו, מתפלשים בצערם ומצפים לנס שיגיע וכל תזוזה שלו נותנת להם שביב של תקווה, מתברר להם שמי שחשבו לבנם, הוא בן להורים אחרים, והם מקבלים את בשורת האיוב שבנם הגיבור נהרג בקרבות בעזה?

>> הלב נקרע: כוכב "הישרדות" נפרד מחברו שנפל בעזה

איך יכול אותו רופא לעמוד מול נער צעיר שהגיע פצוע אחרי ששני הוריו ששכבו מעליו נרצחו, ובכך הצילו את חייו, או מול חיילת שרגלה נקטעה והוא מגלה שהארוס שלה נמצא בחדר סמוך וכמוה – גם הוא עבר קטיעה ברגל ימין?

"שום דבר לא הכין אותי למראות של המלחמה מאז אותו יום שחור של השבעה באוקטובר. כמי שגדל על סיפורי השואה, לא חשבתי שהשואה תפגוש אותי כאן ליד הבית"

 

איך מצליח אותו רופא לתפקד כשמצד אחד הוא מנהל מחלקה שנמצא ימים ולילות בחדר הניתוח כדי להציל חיים של חיילים, בעוד שלושת בניו – חיילים קרביים, שניים במילואים ואחד בסדיר – משרתים בעומק עזה? כשמגיעים פצועים במסוקים, הוא תר אחריהם בעיניו כי אולי מישהו מבניו נמצא ביניהם. "זה קורה לי כל הזמן, וגם עכשיו כשאני מדבר על זה אני נחנק מהמחשבה", הוא אומר.

הרבה כוחות נפש צריך לאסוף ד"ר ואדים בנקוביץ, מנהל מערך האורטופדיה בבית החולים סורוקה, שאליו מגיעים כ-80% מהחיילים הפצועים בעזה, אל מול האינטנסיביות של העבודה שלו מצד אחד, ומול היותו אבא דואג לשלושת בניו – כולם לוחמים כעת בלב הסערה בעזה. "טיפלתי בפצועים שאי אפשר היה לזהות אותם, ורק יכולתי לקוות שזה לא אחד הבנים שלי. ניסיתי כל הזמן לקבל אינדיקציות מאיזו גזרה, מאיזה גדוד, כדי לנסות לשלול".

הוא עצמו שירת שנים במילואים. "בשנת 96', כשהייתי בעזה, היה לי בן אחד. הוא היה אז בן שלוש ואמרתי לעצמי שעד שהוא יגדל הוא כבר לא יצטרך להילחם. היום הוא רופא וצנחן אב לילדה ובקרוב יוולד לו בן, גלגל שמתגלגל ולא רואים את סופו".

בית חולים סורוקה | צילום: ד"ר אבישי טייכר
בית חולים סורוקה | צילום: ד"ר אבישי טייכר

ד"ר בנקוביץ מודה שהקושי הוא עצום ובמקרה הפרטי שלו, כמי שנושא עמו לאורך כל השנים זיכרונות קשים ממשפחתו בשואה, מה שקרה עכשיו מטלטל אותו ופותח אצלו פצעים ישנים. "סבתא רבא ובני משפחה נוספים נרצחו על ידי הנאצים, סבא רבא שלי שהיה אדם דתי סירב להתפנות כי חשש לעסק שלו ונרצח באכזריות אחרי שהציתו את זקנו וקברו אותו חי. אמי הייתה בת שבע בסך הכל וברחה עם אימה".

"ועדיין", הוא אומר, "שום דבר לא הכין אותי למראות של המלחמה מאז אותו יום שחור של השבעה באוקטובר. כמי שגדל על סיפורי השואה, לא חשבתי שהשואה תפגוש אותי כאן ליד הבית. החיים שלי לא היו פשוטים אף פעם, אבל שלושת החודשים האחרונים הם מבחן שלא בחרתי בו. מבחן מהקשים שחוויתי בחיי. אם מישהו היה אומר שאעמוד בו, לא הייתי מאמין".

>> עולה לך בבריאות: מתח המלחמה וההשפעה שלו על בריאות האישה

ואיך בכל זאת אתה עומד בו?
"אני צריך לתפקד. זה המקצוע שלי ועכשיו זה האסקפיזם שלי. יש לי ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. הבכור גיא (30), הוא רופא מתמחה באורתופדיה בתל השומר, נשוי ואב לבת ואשתו בהיריון. הוא בוגר סיירת צנחנים וגויס כצנחן. רועי (23) משרת בקומנדו. הוא סטודנט לרפואה בהונגריה, אבל בשבעה באוקטובר עלה מיד על מטוס ובא למלא את חובתו ובינתיים הפסיד את שנת הלימודים. הצעיר יונתן (19) מפקד טנק. הבנים הגיעו בשלושת החודשים האחרונים לעיתים נדירות, הדאגה לשלומם לא מרפה".

גם אשתו, ד"ר אלה בנקוביץ, היא רופאה בסורוקה (במחלקת הרדיולוגיה), ויש להם גם בת בשם טל (26), הנמצאת בשנה השישית של לימודי רפואה. "אני צריך לדאוג גם להן", הוא אומר.

ד"ר ואדים בנקוביץ | צילום: באדיבות המצולם
ד"ר ואדים בנקוביץ | צילום: באדיבות המצולם

ד"ר בנקוביץ, בן 60, תושב להבים בנגב, הוא מומחה בעל שם להשתלות מפרקים, בבעלותו מכון "יונתן" שבו הוא מבצע החלפת מפרקים בטכנולוגיות חדשות שמאפשרות ניתוחים קצרים עם שיקום מהיר כאשר המטופלים מסוגלים לצאת הביתה עוד באותו יום. הוא עלה לישראל מברית המועצות של אז, בשנת 89. ילדותו עברה עליו בהרי אורל, הוא סיים לימודי רפואה והיה כירורג ילדים. "באתי לישראל בגיל 26, זו לא הייתה תקופה נעימה לאוכלוסיה מברית המועצות ודי זלזלו בנו. לא מצאו לנכון לקלוט עולה חדש בכירורגיית ילדים אבל קיבלו אותי להתמחות במחלקה האורטופדית, איפה שהיום אני מנהל את המערך האורטופדי".

ההתמודדות שלך היא גם עם המשפחות?
"ההתמודדות היא קודם כל עם החיילים. צריך להצדיע להם. חיילים שנפצעו ומצבם השתפר, רק שואלים מתי יוכלו לחזור להילחם. המשפחות כאן מכל שכבות העם מתגלות באצילות הנפש שלהן. לצערי לפעמים עלינו לבשר בשורות רעות, אבל גיליתי כאן אנשים אצילים שיושבים חודש שלם צמודים למיטת בנם שמונשם והוא בסכנת חיים אמיתית, והם מתעניינים בי ובבנים שלי שבעזה".

"גיליתי כאן אנשים אצילים שיושבים חודש שלם צמודים למיטת בנם שמונשם והוא בסכנת חיים אמיתית, והם מתעניינים בי ובבנים שלי שבעזה"

 

בנקוביץ מספר גם על אחות במחלקה בשם שפרה סלוטקי, ששני האחים שלה יצאו להילחם ברגע נודע להם על מתקפת הפתע של חמאס – וקיפחו בה את חייהם. "שני האחים שלה, שי ונועם, הפגינו גבורה ונהרגו זה לצד זה. בימים הראשונים לא היה ידוע מה עלה בגורלם ורק אז התגלו הגופות שלהם. מיד אחרי השבעה היא התייצבה לעבודה. היא גיבורה אמיתית. בשלושת החודשים מאז המלחמה אני פוגש הרבה אנשים שהם גיבורי על".

מסביבך אתה רואה גם כעס?
"בבית החולים אתה לא רואה כעס, גם כשמתברר למשפחות שהבן צריך לעבור כריתה של איבר. אתה רואה רק דאגה".

אבל אם יש דבר אחד שמכעיס את ד"ר בנקוביץ, זוהי ההתייחסות למילואימניקים. "הבן שלי רועי וחבריו הסטודנטים בחו"ל עצרו את החיים שלהם והתנדבו להילחם תוך סיכון חייהם", הוא אומר, "איך יתכן שזה לא פקטור כדי לקלוט אותם כסטודנטים בארץ? אחרי שהם משתחררים הם מוצאים את עצמם פחות רצויים וזה מקומם".

"הם כבר הפסידו בגלל הלחימה שלהם שנת לימודים באוניברסיטה שם, ואני לא מדבר על כל הכסף ששולם", הוא אומר, "לשמחתי הוקם פורום שנועד לעזור לכל אותם סטודנטים שהגיעו להתנדב במלחמה, ואני מקווה שתהיה אפליה מתקנת. הבן שלי קיבל 766 בפסיכומטרי בגרות מלאה, הוא מלח הארץ, לאורך שנים עסק בהתנדבות בין השאר במד"א. זה אבסורד שכאלה שלא עשו צבא נמצאים כבר באמצע הלימודים והוא רק בהתחלה. צריך לדאוג למילואימניקים גם לא בזמן מלחמה".

>> "זה הסיוט של כל קצינת נפגעים": איך נראים החיים מבעד לתפקיד הכי כואב?

חיילי מילואים בקיבוץ כפר עזה אחרי הטבח של חמאס | צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images
חיילי מילואים בקיבוץ כפר עזה אחרי הטבח של חמאס | צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images

איך נראו הימים הראשונים של המלחמה שהגיעה אליכם לפתח בית החולים בלי שום הכנה?
"הבנו מהר מאוד שמדובר באירוע חריג. גם חומרת הפגיעות הייתה חריגה וגם כמות הפצועים היו דבר שלא ראינו. בימים הראשונים הגיעו אלינו 150-200 אנשים ביום. כל הצוות שלנו התייצב, כולל שני רופאים שהיו בהשתלמויות בחו"ל. במשך חמישה ימים וחמישה לילות היינו רק בחדרי ניתוח. 80% מהפציעות הן אורטופדיות – גפיים, עמוד שדרה ואגן. הגיעו אנשים עם פגיעות קשות מירי ורסיסים, שאיבדו בדרך הרבה דם. רוב הפצועים היו עם פציעות משולבות, בלי גפיים, וגם ביצענו כריתות מצילות חיים. היו גם חיילות פגועות גפיים. אנחנו עדיין מטפלים בפצועים מהשבעה באוקטובר ויש מהם שנזקקים לניתוח נוסף ואחוזי ההצלחה שלנו בהצלת חיים הם גבוהים".

>> לא רציתי שהבן שלי יכנס למלכודת המוות של עזה. טור של אימא ללוחם מילואים

אתה יכול לספר על המקרה הכי קשה שנתקלת בו?
"היו הרבה מקרים. למשל, הייתי צריך לטפל בנער פצוע בן 16 מאחד הקיבוצים שהוריו נהרגו, והוא שכב פצוע מתחת לגופות שלהם. עברו שעות עד שהוא חולץ, ולא היה מי שיתן הסכמה לניתוח, עד שאיתרנו את דודתו. הוא יצא מכלל סכנה ולא נותרה לו נכות גופנית, אבל מה על הצלקות הנפשיות? פגשתי גם בת 13 שאמה נרצחה מול עיניה. היא הייתה פצועה יחסית קל, אבל הפגיעה הנפשית שלה כל כך עמוקה שאני לא יודע איך מתאוששים ממנה. במקרה אחר, הגיע מפקד טנק פצוע קשה עם פגיעה בעיניים ויד אחת קטועה. לפתע קיבלתי שיחת טלפון מבני הטנקיסט ששאל לשלומו, הם מאותו גדוד ובני נקרא להחליף אותו".

"הייתי צריך לטפל בנער פצוע בן 16 מאחד הקיבוצים שהוריו נהרגו, והוא שכב פצוע מתחת לגופות שלהם. הוא יצא מכלל סכנה ולא נותרה לו נכות גופנית, אבל מה על הצלקות הנפשיות?"

 

מפחיד.
"את רוב התחושות שאני חש אני יכול לסכם במילה אחת – פחד. אבל אני לא יכול לתת לו להשתלט עליי או אפילו להראות אותו. אפילו עם אשתי לא דיברתי על כך, ומצד שני, היא טיפלה בכל כך הרבה פצועים בעצמה, כך שקשה להסתיר ממנה מה עוברים החיילים שלנו בעזה".

איך אתם מעבירים את הלילות בבית?
"במעט שינה. הצעתי לאשתי לקחת כדור אבל היא סירבה כי היא צריכה לתפקד בבוקר. אנחנו עוברים לילות של פחד, ולמרות שאנחנו רחוקים מהדת, אנחנו נושאים תפילות. בשוחות אין אתאיסטים. כולם מפנים תפילות לשמיים, כל אחד בדרכו".

>> "הוא אמר 'אני אוהב אותך', ואלו היו המילים האחרונות שלו"

הייתה לך איזו אתנחתא של חסד בכל הימים האלה?
"במהלך המלחמה מלאו לי 60. כמובן שלא חגגנו, כמו שלא חגגנו יום הולדת שנה לנכדתנו היחידה בת השנה. הבנים שלי היו באותם ימים בלחימה ומנותקי קשר, אבל שניים הצליחו להתקשר ביום ההולדת דרך מכשיר קשר של קצין בדרגה גבוהה. לשמוע 'מזל טוב אבא' בתוך כל הכאוס הזה, היה רגע של נחמה".