"בכל פעם שנשמעת אזעקה, נשמעת עוד אחת בלבבות של רבים שתוהים לגורלו של אברה"

נכון לעת כתיבת שורות אלה, אשקלון, היא העיר הכי מטווחת בארץ, מאז החלה מתקפת הטילים על ישראל.
נכון לעת כתיבת שורות אלה, אנחנו, בעיקר תושבי אשקלון והעוטף, רצים בין מחסות להגן על חיינו וחייהם של ילדינו.
קשה לי שלא לעשות את ההקשר הזה אשקלון-טילים-חמאס-אברה, זה קורה כמעט באופן אוטומטי.
ב-2015 החלה הפעילות הציבורית למען השבתו של אברה, אז עוד לא הייתי אימא. היום אני אימא לשניים. עדיין לא מעכלת שעבר כל כך הרבה זמן.
אנחנו לא ישנים ברציפות מזה שבוע ימים. עייפים, מתוחים ומייחלים לשקט. ובכל פעם שקשה, אני נזכרת באברה שמשפחתו אינה יודעת דבר אודותיו, כמעט 7 שנים. אני שומעת שמדברים עכשיו על משאיות שנכנסות לעזה עם סיוע הומניטרי ואני לא יודעת אם הוא מטופל שם, מה מצבו הפיזי, הנפשי, אם נותנים לו כדורים, איך שרד את הקורונה ובכלל מה הוא חושב ומה הוא מבין שקורה סביבו.

אברה מנגיסטו, תושב אשקלון, שנקלע לקשיים נפשיים עקב מותו הפתאומי של אחיו ובספטמבר 2014 חצה את הגדר לעזה, תחת מצלמות, תחת עיני מפקדי צה"ל ולוחמים שהיו במקום. 2446 ימים של מחדל מתוכם השנה הראשונה ואולי הקריטית חלפה תחת הראדר. מקבלי ההחלטות הסתירו והשתיקו את המחדל מהציבור ואילצו את המשפחה לשתוק תחת איומים. זה נשמע בלתי הגיוני אבל כך ארע. אברה הופקר לגורלו.

אברה הופקר כשלא קיבל טיפול נפשי כשנזקק לכך, אברה הופקר במעבר הגבול ואברה מופקר כבר למעלה מ-6 שנים.
מופקר ע"י מדינת ישראל, ממשלת ישראל, אבל ההפקר שהכי כואב לי הוא מהציבור הישראלי. ציבור שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא בין החשובות ביותר עבורו.

יונית-טליינש פנטה. צילום: ינאי יחיאל. סטיילינג: אנה מירקין

ובכל פעם שנשמעת אזעקה, נשמעת עוד אחת צורמת בלבבות של רבים מאיתנו שתוהים לגורלו של אברה.
בכל פעם שנשמעת אזעקה, אני תוהה מה היא מבשרת לנו הפעם? האם נפגעו אנשים? האם היא האחרונה?
ושוב, אברה, מה איתו בתוך כל זה?
בכל פעם שאני שומעת הדי פיצוצים, אני רוצה להאמין שהוא מוגן מכל זה אף שאני רואה ושומעת מה מתחולל ברחובות עזה. בכל פעם שנשמעת אזעקה, אני חושבת על הוריו, אחיו ומה עובר להם בראש ברגעים הללו?

>> "אחרי שנים בעזה אני לא יודעת כמה מאמצים היו, אם בכלל, להחזיר את אברה מנגיסטו"

ברגעים אלה בדיוק מתנהל מו"מ בין ישראל לחמאס על המציאות שתיווצר אחרי שהאש תיפסק.
השבת אברה מנגיסטו, יחד עם יתר השבויים: הישאם אל סייד, והחללים אורון שאול והדר גולדין, חייבת להיות חלק מהמציאות הזאת.
אסור להם למסמס זאת שוב. יש כאן הזדמנות ענקית שחייבים לחבק ולהעניק, סוף סוף, נחמה למשפחות הללו שמייחלות לבשורות הללו יותר מידי שנים.

אני לא מתיימרת להבין את משחק האינטרסים והאמת היא שגם אין לי מוטיבציה להבין זאת.
כל שאני מנסה להבין הוא: איך בחור צעיר, אזרח ישראלי מתמודד נפש, נמצא בשבי החמאס זה למעלה משש שנים?
כל כך הרבה הזדמנויות, כל כך הרבה הבטחות ושום דבר לא זז. האכזבות והכאב השתרשו במקום בו צריכה להיות תקווה והתחושה של רבים מאיתנו היא שבכל השנים הללו גם אצלנו אין באמת עם מי לדבר.

מרגיש לי שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר בכל פעם קצת יותר.
שבימים בהם מעצבים מציאות חדשה, זה לא אחראי ולא מוסרי להשאיר את הבנים במציאות הישנה.
אני שומעת שמחפשים תמונת ניצחון לסיום הסבב הזה. אני מודה שאחרי השבוע הזה אני מתקשה לראות אחת כזו, אבל השבתם של אברה, הישאם, הדר ואורון תסגור לפחות מעגל אחד של כאב.