ערביות ויהודיות מסרבות להיות אויבות, במיוחד עכשיו

בשעה שפוליטיקאים רבים מדי מחרחרים פחד ושנאה בין הקהילות היהודיות והערביות בישראל ומזהירים מפני "שומר חומות 2" שעד כה רחוק לחלוטין מלהתממש, יוזמות מעוררות תקווה המבוססות על שותפות יהודית-ערבית – צצות ברחבי הארץ כמו פטריות משמחות מאוד אחרי הגשם. כשהקרקע הישראלית מבעבעת, וכל צעד לא מספיק זהיר מלווה בתחושת סכנה אמיתית, ישנן נשים אמיצות שבוחרות להתעלות מעל הפחד ולפעול על פי צו השעה, צו המצפון – שותפות. חנאן אלסאנע מבאר שבע ושיר נוסצקי מתל אביב חברו יחד להקמת חמ"ל התנדבות יהודי-ערבי ברהט, הפועל ללא הרף כדי לסייע למשפחות יהודיות וערביות כאחד לצלוח את תקופת הלחימה הקשה.

>> "שוטרים מסתובבים בקמפוס כדי למנוע ניסיונות רצח של יהודים"

מדובר בסיפור על החברה הבדואית, קהילה עצומה שנשכחה והוזנחה לחלוטין על ידי מקבלי ההחלטות, אבל עדיין רוצה להירתם למען האחר שבקרבו היא חיה. מדובר בסיפור על תושבים יהודים מפוחדים שהחליטו, גם ברגעי חשש גדול מהשונה, לפעול יחד עם שכניהם נגד ההפרדה הכפויה שנגרמת מהמצב הקשה והמתוח בארץ. זה סיפור על תקווה, על עוצמה נשית, ועל שלום קטן, בתוכנו.

חנאן אלסאנע: "לחברה הבדואית לא רק נשבר הלב בשבעה באוקטובר, היא ממש נפגעה אנושות. בתים נהרסו מטילים, יש נרצחים מהחברה, למשפחות רבות עדיין יש קרובים נעדרים, ובעיקר – אין אזעקות"

"לחברה הבדואית לא רק נשבר הלב בשבעה באוקטובר, היא ממש נפגעה אנושות", אומרת אלסאנע, "בתים נהרסו מטילים, יש נרצחים מהחברה, למשפחות רבות עדיין יש קרובים נעדרים, ובעיקר – אין אזעקות. כיפת ברזל מגדירה את הכפרים הבדואיים הלא מוכרים כשטחים פתוחים, אז היו שישה הרוגים בכפרים מירי טילים. יש 2,600 הריסות בתים בשנה בכפרים הלא מוכרים, ועכשיו עוד בתים נהרסים על ידי חמאס".

"כשפרצה המלחמה ידעתי שבחברה הבדואית היו הרבה נפגעים, וששם מראש המצב הסוציו-אקונומי הוא מאתגר – אין מיגוניות, ויש משפחות שאיבדו את הבית ואת יקיריהן", אומרת נוסצקי, "בעקבות ההיכרות עם חנאן, שמכירה מאוד את השטח ועובדת עם משפחות ונשים בכפרים הלא מוכרים, יצרתי איתה קשר והצעתי שננסה לעזור".

"הבנו שיש כאן משהו הרבה יותר גדול". שיר נוסצקי בחמ"ל היהודי-ערבי ברהט | צילום: בן כהן, האם ראית את האופק לאחרונה

"התחלנו באופן ממש ספונטני ב-9 באוקטובר. התחלנו לשלוח סלי מזון דרך רכבים פרטיים לכפרים הלא מוכרים, ואז לשדרות ונתיבות", מספרת אלסאנע כיצד נרקם החמ"ל המשותף, "אחר כך, הצטרפו אלינו הרבה יוזמות של נשות עסקים מירושלים ומחיפה, וגייסנו לזה ארגונים שעובדים גם בכפרים וגם בעוטף".

"גייסנו תרומות בלי הפסקה, כולל מהחמ"ל האזרחי שהמחאה הקימה, ואחרי יומיים-שלושה של סיוע הומניטרי נטו וניסיון להעביר סלי מזון וצרכים בסיסיים לחברה הבדואית, הבנו שיש כאן משהו הרבה יותר גדול", מוסיפה נוסצקי. "אנחנו חברות, עובדות ביחד, וראינו איך סביבנו יש המון אנשים שעובדים בלהלהיט את הרוחות, לחזק את הפחד אחד מהשני ולהעמיק את הגזענות. בין זה לבין החוויה שלנו כשותפות שמנסות לסייע לשני העמים ועובדות ביחד, היה פער גדול. הבנו שחלק ממה שצריך עכשיו זה גם עזרה סולידרית ברמה הרגשית".

>> מנהלת ער"ן: "חיילים מפחדים לדווח למפקדים על החרדה שלהם"

"הרגשתי ערבות הדדית", מעידה אלסאנע, "אנשים שמתנדבים יחד, ערבים ויהודים, לעזור למשפחות נפגעי מלחמה. ראינו נקודת אור בתוך החושך הזה".

"הרגע הזה הוא רגע מאוד מפחיד עבורנו כישראלים, ואני חושבת שכולנו זקוקים מול זה לסולידריות, לתקווה ולתזכורת שאנחנו ביחד", משלימה נוסצקי את אלסאנע, ומוסיפה: "יש פה 20 אחוז ערבים בישראל, 80 אחוז יהודים, וביחד כמעט עשרה מיליון בני אדם שהחיים שלהם התהפכו בשבעה באוקטובר. אנשים ששילמו מחיר כבד וחיים מאז בפחד שלא הכרנו. מול זה יש מי שמבקש להסית ולהפריד ואנחנו מבקשים ומבקשות לחבר, ולהזכיר שאנחנו שותפות לגורל".

"אם השכנים שלנו זועקים לעזרה – אנחנו נעזור למרות המצוקה שלנו"

בשבוע הראשון של פעילותו, החמ"ל עזר ליותר מ-750 משפחות יהודיות וערביות בתרומות מזון. בשבוע השני, כשהובן שהפעילות מתקיימת בנפח גדול ויש צורך במקום קבע, היכל התרבות והמתנ"ס ברהט העניקו לאלסאנע ונוסצקי בית לפעילותן המשותפת, הכוללת מאות מתנדבים משני הצדדים.

"לפני שבועיים הרגשנו שסלי המזון לא מספיקים והתחלנו לספק גם תרופות וטאבלטים למשפחות וסטודנטים שאין להם ולהן גישה לאינטרנט ומנותקות ממערכת החינוך. אנחנו עובדים ברכבים פרטיים, מתנדבת בדואית ומתנדבת יהודייה מגיעות יחד – גם לכפר לא מוכר בנגב, וגם לנתיבות", מספרת אלסאנע בגאווה, "עד היום עזרנו כבר ל-2,200 משפחות, ופתחנו מוקדי חירום ב-16 כפרים לא מוכרים. בכל כפר יש לנו רכזת, ועזרנו עד כה ל-950 משפחות חד הוריות, חסרות מעמד ואלמנות. כולן מבקשות טיפול רגשי, שיראו אותן, שהמדינה תראה אותן".

"כולן מבקשות שהמדינה תראה אותן". מתנדבות בחמ"ל היהודי-ערבי ברהט | צילום: בן כהן, האם ראית את האופק לאחרונה

"עד עכשיו חילקנו כ-2,000 סלי מזון, המורכבים ממזון יבש, מזון לתינוקות, חיתולים וטואלטיקה וגם סייענו בחלוקת ערכות יצירה, צעצועים ואפילו אופניים וקורקינטים", מוסיפה נוסצקי. "לצד זה, גם התחלנו לחלק ערכות עזרה ראשונה ולייצר הדרכות סביבן. יש לנו מבצע אחד גדול שקורה בימי רביעי, ובין לבין יש מבצעים קטנים לפי צורך. היה לנו יום של ערכות יצירה, יום של ערכות עזרה ראשונה, כמעט כל יום יש משהו".

>> התרגשנו: דיור החליפו את בלה חדיד בדוגמנית ישראלית

עו"ד חנאן אלסאנע, 44, היא אימא לארבעה מבאר שבע. את משפחתה, המונה תשע אחיות ושני אחים, היא מגדירה כ"משפחה בדואית, שמרנית ואותנטית" מהיישוב לקייה, משבט אלסאנע. "כל האחיות שלי חכמות מאוד", היא מספרת, "אבל מלבד אחות אחת ומלבדי – אף אחת לא סיימה תיכון. זה נובע ממניעים תרבותיים, כאשר לפי המסורת אנחנו לומדות עד כיתה ט' ומתחתנות בגיל 17 או 18".

"נשים כן עובדות בחברה הבדואית, אבל כל 'תחום של גברים' הוא מחוץ לתחום", היא אומרת, "האישה לא בוחרת את בחיר ליבה, לא יכולה להיות מעורבת בנושאים פוליטיים ובהחלטות ציבוריות הקשורות לשבט. לי אפשרו לעבוד בחינוך, אבל לא יכולתי לבטא את העובדה שהחלום שלי הוא להיות עורכת דין".

שיר נוסצקי: "יש ברהט רק חיסרון אחד – אין קליטה. אחד הדברים שמלחיצים אותי שם זה שיש לי שני ילדים קטנים וקשה לי להיות זמינה. זו איזושהי תזכורת לחוסר השוויון שמתקיים כאן – ואיך המדינה לא באמת מטפלת באזרחים הערבים שלה"

בשנת 2015 אלסאנע הגשימה את החלום, וכעת היא לומדת לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטת תל אביב. "תמיד אמרתי שאני צריכה לחקור וללמוד למה אין שינוי משמעותי במעמד האישה, למה הוא כל כך איטי. דרך זה פיתחנו פמיניזם מקומי בדואי, הקמנו מודל עבודה להעצמת נשים בדואיות בתוך חברה שמרנית. השתתפתי ב-11 ועדות באו"ם בהן דיברתי על הנושא הזה, והיום אני עובדת בארגון 'איתך-מעכי – עורכות דין למען צד חברתי', ומנהלת את המרכז לזכויות נשים בדואיות בסניף הדרומי. אנחנו עובדות בשינוי מדיניות, ייצוג משפטי, ומלוות את הנשים בכפרים הלא מוכרים".

"לחברה שלנו היה קשה לקבל אותי, אבל ראו את הכישרון שלי", אומרת אלסאנע, "ראו שאני רוצה להיות יצרנית ולא צרכנית, רציתי להיות אישה פעילה. נדבקתי מהאנרגיות של אבא שלי לחפש צדק, ורציתי לחפש אותו עבור נשים. התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון מזרח תיכון ותקשורת, עבדתי שנה בחינוך, אבל הבנתי שזה מגביל את העשייה שלי ושני רוצה להיות אקטיביסטית למען זכויות נשים".

"תזכורת של אנושיות". החמ"ל היהודי-ערבי ברהט | צילום: מתן רייזמן, האם ראית את האופק לאחרונה

>> הדס בשן נלחמת באמצעות החזרת אהבה: "אין סלב שלא שמע ממני"

"בשנת 2000 התחלתי ללמד נשים בדואיות קרוא וכתוב ובשנת 2002 סייעתי למשרד החינוך לפתוח כיתות בבתי ספר בתוך הכפרים הבדואיים הלא מוכרים כדי ליצור בהם תשתית השכלה", היא מתגאה. "הצלחתי להקים בכפרים כיתות קרוא וכתוב עבור 6,000 נשים בשיתוף פעולה עם מנהיגים מקומיים ושייחים, כדי שיוכלו לדבר עברית. התקדמנו משם לשילוב נשים בדואיות בתקשורת ולזכויות נשים בדואיות בתעסוקה, כאשר נשים בדואיות אפילו התחילו להשתתף בהפגנות שקשורות אליהן. זה היה שינוי מאוד איטי, אבל הוא התחיל לחלחל: התחלנו לעודד נשים מהכפרים הלא מוכרים לצאת לבחור את המנהיגים שלהן בכנסת וברשויות המקומיות, והצמחנו מנהיגות נשים מקומית בכפרים".

שיר נוסצקי, אימא לשניים בת 39 מתל אביב, היא אקטיביסטית, פעילה פוליטית ומנהלת עמותת "האם ראית את האופק לאחרונה?", המקדמת שותפות פוליטית יהודית-ערבית. "ב-2011 הייתי מהיוזמים של מחאת האוהלים והשנה הייתי מהמארגנות של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. את חנאן הכרתי כשגייסתי אותה לנאום בקפלן, היא הייתה אחת הנשים היחידות מהחברה הערבית שהסכימו לבוא לנאום, ואז עבדנו ביחד על הנאום והתחברנו מיד. התחלנו לעשות כל מיני פרויקטים ביחד בעקבות החיבור הזה".

"כשאין נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות זו נקודת חולשה"

החמ"ל המשותף, בימים בהם הסולידריות עומדת בסימן שאלה, הפך גם למוקד עניין תקשורתי ופוליטי. הגיעו לבקר בו עד כה נשיא המדינה יצחק הרצוג, השר בני גנץ, שר הפנים משה ארבל מש"ס, ועוד רבים. "התקשורת התחילה להתעניין. מגיעים בשביל החמ"ל ופתאום רואים נשים בדואיות יוצאות לדרך אל משפחה יהודית בשדרות. זה מגייס עניין לכפרים הלא מוכרים, הם שומעים את הסיפור ומלווים את הנשים בשטח, אל הכפרים. יש לנו מתנדבות שהבתים שלהן נהרסו – והן אומרות בפה מלא שאי אפשר שלא לעזור למשפחות אחרות במצוקה, ללא קשר למוצא. זה בתרבות שלנו, אם השכנים שלנו זועקים לעזרה – אנחנו נעזור למרות המצוקה שלנו".

>> גלית התפרצה להפגנה פרו פלסטינית עם שלטי החטופים

"היוזמה הענקית הזו הגיעה משתי נשים. כמובן שיש גם גברים רבים שהתנדבו ורבים מגוייסים, אבל התפקיד של הנשים כאן הוא מאוד בולט", אומרת אלסאנע, "עצם זה שבקבינט אין נשים סביב השולחן זו טעות איומה, שמתווספת לכך שבמשרדי הממשלה אין נשים בתפקידים בכירים. כשאין נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות, זו נקודת חולשה עצומה למדינה. עובדה, כששרים מגיעים אלינו, הנשיא, בני גנץ ועוד רבים, הם רואים מיזם שהתחיל כמשהו קטן של בדואית ויהודייה, ועכשיו כולם פה בשטח: מהימין ומהשמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, כינסנו את כולם תחת קורת גג אחת, וזה נותן אור ואמונה לכל כך הרבה אנשים".

"אין שיח. אנשים פשוט באים לעזור". החמ"ל היהודי-ערבי ברהט | צילום: בן כהן, האם ראית את האופק לאחרונה

מדי שבוע ביום רביעי, נוסף עוד פרויקט לחמ"ל – יציאה של מתנדבים משני העמים לנחם משפחות ברחבי הארץ. "אנחנו הולכים גם למשפחות מהחברה היהודים וגם מהחברה הערבית", משתפת אלסאנע, "התגובות מדהימות וזה עומד אל מול הניסיון לפילוג. בשטח לא רואים פילוג, למרות האמירות הקשות של בן גביר ודומיו, הן לא מצליחות להבעיר את השטח. החברה הערבית עסוקה בעזרה ראשונה, בסיוע למשפחות, באיתור נעדרים, בטיפול בסורוקה, בפינוי משפחות, היינו עסוקים בלהגן על אזרחי המדינה מהעורף".

יש בחמ"ל שיח על המצב בין המתנדבים היהודים והערבים?

נוסצקי: "בכנות, הייתי אומרת שאין כל כך שיח. זו תקופת חירום, אנשים באים מאוד מגויסים פשוט לעזור, ויש בזה משהו מאוד מרענן. עזבי את מה אני מגנה ואיך אני מגדירה את זהותי הלאומית. אנשים בפחד, במצוקה, ומה שמעניין עכשיו זה האם אתה בא לסייע ולהושיט יד או לחרחר ריב ולהסית כנגד האחר. העזרה ההדדית פשוט יותר חזקה מהכל. התקשורת העיקרית בין אנשים בחמ"ל מורכבת בעיקר מ'שמת כבר אורז בקופסה הזו או לא?'. את רואה את החיוך הקטן, את הושטת היד, את זה שברור לכל אחד שמגיע לחמ"ל שהוא בא לתת אבל גם לקבל משהו שהוא מעבר לסל מזון – סולידריות, תזכורת של אנושיות".

אלסאנע: "אחד המתנדבים היהודים שלנו הגיע לראשונה לכפר לא מוכר, וחזר עם חיוך ענק על הפנים אחרי שהוא הכיר את המשפחות ושיחק עם הילדים. תושבי הכפר הציפו מולו את בעיית המוגנות אצלם, והוא הרגיש שהוא חייב להשמיע את הקול שלהם בחוץ. החמ"ל כן מעלה הרבה מודעות לסוגיית התושבים האלה – שהם מחוסרי הגנה כמעט לחלוטין – כי לראשונה המתנדבים היהודים שלנו נחשפים לזה, לעולם האחר הזה בתוך המדינה, ורוצים להעלות את זה למודעות".

איך זה מרגיש לעבוד ברהט, עיר שספגה מטחים קשים ואבידות רבות בסבב הזה?

נוסצקי: "יש ברהט רק חיסרון אחד – אין קליטה. זה לא יאומן, זו העיר הערבית הגדולה בישראל – יותר מנצרת – וזה פשוט לא יאומן שאי אפשר להרים שם שיחת טלפון. אחד הדברים שמלחיצים אותי שם זה שיש לי שני ילדים קטנים וקשה לי להיות זמינה. זו איזושהי תזכורת, גם בימי שגרה ולא בימי מלחמה, לחוסר השוויון שמתקיים כאן – ואיך המדינה לא באמת מטפלת באזרחים הערבים שלה. כשאנחנו הולכים לחלק מזון בכפרים הלא מוכרים ופתאום יורים עליהם טיל, הם לא ישמעו אזעקה ולא תהיה להם מיגונית או ממ"ד לרוץ אליהם. יש לנו מתנדבת בחמ"ל שהבית שלה נהרס מטיל של חמאס לפני שבועיים ועכשיו היא בבית זמני, אין לה איפה לגור עם הילדים, אבל היא עדיין באה להתנדב בחמ"ל ולארוז ארגזים למשפחות יהודיות. חוץ מזה יש ברהט תחושה מאוד נעימה ובטוחה. אנחנו מתארחות בהיכל התרבות וכל צוות המתנ"ס מארח אותנו בשיתוף פעולה מלא של התושבים המקומיים וראש העיר. זה מרגיש מאוד טבעי".

אלסאנע: "אני עובדת עכשיו עם קבוצות נשים בדואיות, שהן נפגעות חרדה לא מטופלות. אתמול היה לנו מפגש של 24 נשים, והיה המון בכי. הן חשות שלא רואים אותן ומרגישות חסרות אונים. הן לא יכולות להתמודד עם הזעקה של הילדים שלהן, ובמקביל אין להן אינטרנט לחבר את הילדים לזום. בסוף המפגש, מטפלת רגשית נתנה להן כלים איך לשרוד את התקופה – ונזכרתי שהגענו לרהט כדי לעבוד איתן, עם הנשים האלה. פתאום הבכי נעלם, העצב נעלם, יש חיוך – אנחנו יוצרות את התקווה".