להיות רווקה זה לא מגניב, ואפילו מסוכן

הידעתם שבתל אביב נמצא חוף הבודדים? ממש איפה שהגאות מתחילה והשפל עולה, שם הבודדים מצליחים למצוא להם שלווה פנימית, שקט שמאפשר לך להיות את עצמך. אל החוף הזה מגיעים אלו שהם לבד, בגלל השקט שמסביב שגורם לך להרגיש ממש בסדר ולא חריגה בנוף.

>> "גם אימהות מרגישות בדידות": רתם איזק בטור אישי לאללה

באחד הימים, רגע לפני שהטמפרטורות צנחו משמעותית, ישבתי בחוף הילטון, חוף ססגוני ועמוס עד אפס מקום במרכז תל אביב. כמו בכל שבת כמעט, הגעתי לבד לקרוא ספר בים, והרגשתי ממש בסדר עם עצמי. בחרתי בכוונה בחוף הזה כי כן רציתי להיות בחברה, הרי אם הייתי רוצה להישאר לבד – הייתי קוראת ספר בבית.

מסביבי היו חבורות של בחורים ובחורות צוהלים: חברות שמצלמות אחת את השנייה, חברים שמשחקים במטקות, בחור שדואג ושואל את החברים 'מה להביא לכם? ארטיק? קפה קר?', זוגות שמתלטפים, ואני, שתקועה עם בקבוק מים שאני לא מצליחה לפתוח וזקוקה לעזרה. לא כי אני חלשה, חס וחלילה, אלא כי זו משימה קשה רגע אחרי שמורחים קרם הגנה.

אבל, פתאום זה היכה בי, שכן, אולי אני גם חלשה. כי עם הלבד שלי, בין ארבעה קירות, אני יודעת להתמודד, אבל כשהלבד שלי זועק בדידות בתוך ים של קבוצות וואטסאפ שהתארגנו וקבעו להיפגש – אז הנפש קצת נחלשת.

כי הנה אני כאן, בשבת בבוקר, אחרי שסימסתי לחמש חברות שונות אבל אף אחת מהן לא הייתה פנויה. רווקות או נשואות – זה לא משנה, לכל אחת יש את החיים שלה, וזה באמת בסדר. אחרי הכל אני בחורה עצמאית, שרגילה ואוהבת גם להיות לבד. אבל לפעמים ברגעים כאלה שאין על מי להישען, פתאום, בין כל האנשים, הלבד הזה תוקף אותך ומעצים את תחושת הבדידות.

כשהבנתי שלא נעים לי, קמתי וחיפשתי מקום אחר. פתאום גיליתי חוף קטן שבו כל אדם שוכב על מגבת לבד, משתזף או קורא ספר. אבל לבד. כאן כולנו אותו הדבר, גם אם רק לרגע, וזה ממש נחמד. דווקא הלבד ההמוני הזה הפך את התחושה להרבה פחות בודדה.

מישהי שעוקבת אחרי באינסטגרם שלחה לי לא מזמן הודעה: "תגידי, את גם בודדה או עצובה לפעמים? כי זה נראה שאת תמיד מוקפת חברים".

"גם אם את אדם חברותי ומוקף אנשים ופיזית את לא לבד, זה לא אומר שאת לא מרגישה בודדה", עניתי.

כשאני בחוף הים אני תמיד מעלה סטורי, אני אוהבת את המנגינה של הים וזה עושה לי טוב. החברים והעוקבים שלי אולי חושבים לעצמם כמה כיף לי שאני חיה את החיים הטובים ותמיד מוקפת בחברים. תחושת ה-FOMO (הפחד לפספס), יכולה לצוף אצלם בלי לדעת בכלל כמה בדידות יש מאחורי הקלעים.

כן, אני חברותית, אני מעלה סטוריז משמחים, אני מחויכת ומבלה בבתי קפה ובאירועים ססגוניים, אבל מי אמר שאני משתפת את אותם אנשים שלצדי בנבכי לבי? ומי אמר שאם עצוב לך, אסור לך לעשות דברים שמחים שיאירו לך את היום?

אנשים חושבים שקל ומגניב להיות רווקה. הם חושבים שאני יוצאת כל ערב ומבלה, שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד ויכולה לקפוץ לחו"ל מתי שבא לי, לאכול מה שבא לי, להתהולל כמה שבא לי ושאני כולי עמוסה בחברים ובחיזורים. הרי אומרים לך "את עוד תתגעגעי לתקופה הזאת".

לפעמים זה גם נכון. יש יתרון בחיי הרווקות הספונטניים והלא מתוכננים בקפידה, אבל בפועל אני חוזרת הביתה מדי ערב, מכינה לי כל יום את אותה ארוחה כי הרי לא כיף לבשל לאחד ויושבת בדיוק באותה הפוזיציה על הספה. יש ימים שלמים שמרגע שהגעתי הביתה עד לרגע בו הלכתי לישון סביב חצות – לא הוצאתי מילה מהפה, ואני במרחק לחיצה מלבצע בטיק-טוק קאבר סטייל ברידג'ט ג'ונס כשאני לבושה בפיג'מה, אוחזת בכוס יין ושרה בצווחות "אול ביי מייסלף". כי מה כבר יש לך לעשות חוץ מלברוח לרשת החברתית ולחלוק את חיי היומיום שלך עם עוד מישהו?

"אושר הוא ממשי, רק כשמשתפים אותו", אמר ההרפתקן האמריקני כריסטופר מקנדלס בסרט "עד קצה העולם". נזכרתי במשפט הזה באותו היום בו קיבלתי בשורות מדהימות על כך שקיבלתי תפקיד שממש רציתי. רציתי לשתף ולחלוק אז התקשרתי לחברות, אבל אף אחת מהן לא הייתה זמינה. אחת בדיוק עבדה, השנייה ענתה ומיד ניתקה כי היא בדיוק מרדימה את הילדה והשלישית שלחה אותי ישר לתא הקולי פלוס הודעה של "אתקשר מאוחר יותר".

את אדם הגיוני ואת יודעת ש"החיים קורים" ולכן לא עושה עניין, אבל בכל זאת הגולה בגרון מופיעה. אז את בולעת אותה, וכדי לא להרגיש אותה שוב את מתחילה לאט לאט לשתף פחות. את מתחילה לחיות לבד מתוך מנגנון הגנה כזה – שאם לא תצפי אז לא תתאכזבי. וכאן נולדת הבעיה הכי חמורה.

הבדידות שמחלחלת אל לב הרווקים היא מסוכנת. כשעלה הפרומו ל"שמונים וארבע", הסדרה המצוינת של כאן 11, הביעו פליאה וכאב על הזקנים שאוכלים לבד. בזמן שהמומחה ציין ש"לאכול לבד זה הכי בודד שיש", אני בלעתי את החביתה בקושי וחשבתי לעצמי: "היי אני אוכלת לבד כבר עשור".

אז אולי בקרב בני הגיל השלישי אנחנו מגלים יותר מודעות, כי "ברור" שזקנים הם בודדים, אבל רווקים? צעירים? במלוא אונם? מה פתאום! הם אטרקטיביים ואל להם לשדר ייאוש ותסכול. הרווקים כלואים בתוך קושי, כי הבדידות היא בושה. הרי לא נעים לספר שאת בודדה, שאת מרגישה לבד. הבדידות היא המחלה של שנות ה-2000, עד כדי כך שבאוגוסט האחרון דיווחה אגודת הפסיכולוגים האמריקאים (APA) שהבדידות הפכה לאיום בריאותי שמסוכן לציבור יותר ממגפת ההשמנה. בבריטניה אפילו מינו שרת בדידות לטפל בבעיה שנחשבת למסוכנת שם אפילו יותר מעישון. כי הבדידות מובילה לכאב פיזי ולדיכאונות שמובילים לייאוש ולאובדנות. וזה קצת פחות אטרקטיבי מעוד סטורי מפולטר.

כל יום שישי אני בים, מקבלת את השבת בסרטון שקיעה שנראה כה רומנטי וקסום כשהשמש פוגשת את המים, והשמיים נצבעים צבעים חמים וורדרדים. הרגע הזה ממלא אותי באושר. אבל בסופו של דבר, לרוב, אני מגיעה לים לבד, ועכשיו אני תוהה אם בעצם אולי אני כל כך אוהבת את השקיעה כי היא מסמלת לי שהיום הזה נגמר, ומחר תזרח השמש מחדש.

עוד טורים אישיים  של אפרת וכטל:
>> סינגליזם – אפליית הרווקים שלא מדברים עליה
>> כל החוקים המטופשים והשקרים שמנסים למכור לך