"אימהות היא בדידות": הגיע הזמן להודות באמת הכואבת

כל הדברים שאף אחד לא מדבר עליהם – פרויקט מיוחד | איור: מיכל רוט

הפעם הראשונה שהבנתי שכל ספרי ההדרכה שקראתי בשקיקה לפני הלידה השאירו את הפרק החשוב באמת על רצפת חדר העריכה, הייתה באחת ההנקות של שלוש לפנות בוקר. שם, כשרק קולות היניקה מפלחים את הדממה של הלילה, ותוך בהייה בסלפיז של דוגמגישות שילדו יחד איתי ועכשיו הן שזופות על יאכטה, הבנתי דבר מהותי על אימהות, וזה גרם לעיניים שלי לדלוף בקצב מהיר יותר מהפטמות. היום, שנה וחודש אחרי שהפכתי לאימא, אני גם יודעת לתת לזה שם: אימהות היא בדידות, מסע שלך עם עצמך, זהות חדשה שמכרסמת בזו הקודמת, המוכרת, זו שטיפחת במשך שנים, ועכשיו את צריכה להכיר את עצמך מחדש במציאות כאוטית שבה אין לך זמן להשתין.

>> למה לא אמרת לי: אף אחד לא סיפר לנו שאפשר לסבול מדיכאון גם לפני לידה
>> למה לא אמרת לי: כל הדברים שלא מדברים עליהם – הפרויקט המלא

תוך בהייה בסלפיז של דוגמגישות שילדו יחד איתי, הבנתי דבר מהותי על אימהות, וזה גרם לעיניים שלי לדלוף בקצב מהיר יותר מהפטמות

הניגודיות בין האושר העילאי לצער העמוק מחרפנת: רגע אחד בחדר הלידה היית אלוהים, רגע אחרי את מדממת לתוך טיטול על הספה כשעליך תינוק ישן שלא מאפשר לך להגיע לשלט של המזגן. רגע אחד הבית מוצף במבקרים, רגע אחרי את שואלת את עצמך, תוך שאת מפנה את כוסות האספרסו מהשולחן, למה בין כל חיתולי הטטרה שהביאו לבן שלך אף אחד לא חשב להביא לך איזה סנדוויץ׳. רגע אחד את מביטה בפלא הבריאה וחשה ביונסה, רגע אחרי את לא מצליחה להבדיל בין בכי של רעב לצרחות של גזים ומרגישה כמו אפסה גמורה. ואת גמורה. את כלי קיבול, את כד חלב, את בופה שפתוח 24/7, את אישה שבליבה נפתחו חדרים חדשים – וכשאני אומרת חדרים אני מתכוונת לאולמות, להיכל נוקיה, אבל כשהרגש מתפרץ מספרים לך שמדובר בהורמונים, כאילו את קצת פחות בת אדם בחסות המחקרים והביולוגיה. והשוק מלא ביועצות שינה, הנקה, מנשאים והתפתחות – אבל אף אחת לא מסייעת לך בנשיאת רגשות האשמה שנולדים עם הילד.

את כלי קיבול, את כד חלב, את בופה שפתוח 24/7, את אישה שבליבה נפתחו חדרים חדשים – וכשאני אומרת חדרים אני מתכוונת לאולמות, להיכל נוקיה

הרשת מלאה באימהות טריות ומספקת תחושת קהילתיות, אבל החברה שלנו היא כבר מזמן לא שבטית, היא אינדיבידואליסטית, תחרותית, מלאה בפילטרים ובמשפטי השראה על אימהות מתקתקה ומתוקתקת, כי איזה קמפיין יקבלו הסלבס אם יודו שהליבידו שלהן נפלט מהגוף ביחד עם השליה? כי מי מעוניינת להודות בכך שגם שישה שבועות אחרי הלידה את לא שוכבת עם בן זוגך? זה לא סקסי, גם לא הכעס שאת חשה כלפיו מעצם היכולת המופלאה שלו לחזור לחייו בעוד את עדיין מנסה לאסוף מחדש את הגוף והנפש.

חוויה אימהית היא חוויה אוניברסלית, קולקטיבית, כמעט בסיסית בתוך ההוויה האנושית, אבל היא גם נורא אישית. ובחוויה הזו, על רגעיה הקסומים והמופלאים, יש גם בכי שמתפרץ במקלחת, יש שיחות משמימות עם אימהות זרות וטרוטות עיניים על ספסל בפארק, יש עלבונות בטיפת חלב, יש פנקס עמוס שנפתח מול בן הזוג, יש שתיקות רועמות בסלון, יש רעש פנימי.

מי מעוניינת להודות בכך שגם שישה שבועות אחרי הלידה את לא שוכבת עם בן זוגך? זה לא סקסי, גם לא הכעס שאת חשה כלפיו

אך הימים עוברים, והתינוק גדל, וגם את. וכשהסביבה אומרת לך ״וואו, איך חזרת לעצמך״ את צוחקת, כי את יודעת שהג׳ינס הוא לא מדד לממדיך החדשים, הבלתי נראים. את, שרקדת טנגו עם הבדידות, את בלתי מנוצחת. ואולי היא עוד תבקר אותך, אולי היא חלק בלתי נפרד מהתפקיד הענק הזה, שמביא עימו זהות חדשה ושק של רגשות אשם וחששות, אבל גם לב פתוח, וצחוק מתגלגל, ואהבה ששווה הכול.