נעים מאוד, אני אפרת וכטל ואני סובלת מסינגליזם

שולחן לאחת. אפרת וכטל | צילום באדיבות המצולמת
שולחן לאחת. אפרת וכטל | צילום באדיבות המצולמת

אפליה במקום העבודה, ברחוב, בבנק ואפילו בשיחות טלפון עם נציגי מכירות. לאפרת וכטל אין בעיה עם זה שהיא רווקה בגיל 36, יש לה בעיה אתכם

88 שיתופים | 132 צפיות

יום אחד הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמעה נציגת שירות מלאת חיוניות שכל רצונה היה למכור לי טלפון חדש. אממה, היא הציעה מבצע מיוחד לזוגות. "ברכישת שני טלפונים, תשלמו רק על אחד", היא אמרה.

"אני אחת", אמרתי אני, "מה המבצע עבורי?".

"אין לך עוד טלפון של העבודה אולי?", נציגת השירות גימגמה קלות וענתה בצורה מהוססת.

"אכן יצירתי מצידך", השבתי, "אבל אין לי. אז אחרי שלחצת לי על הנקודה שאימא שלי לא מרפה ממנה, מה המבצע שלך עבור רווקה?".

הנציגה נאלצה לקפל את הזנב בין רגליה ולנתק בצער את השיחה עם הרווקה הממורמרת שענתה לה, היא הבינה שמכאן כבר לא יגיע הבונוס שבנתה עליו.

>> אפרת וכטל חושפת את השקרים של הסלבס ברשת

אז זהו, שאני לא באמת ממורמרת, וזה אולי מפתיע בהתחשב בכך ש"עוד ממורמרת" היא נקודת המוצא כשניגשים לקרוא טור של רווקה. אני מודה שגם אני התמהמהתי בכתיבה בנושא בגלל הסטיגמה הזו, אבל אז הבנתי שאני לא לבד, ושהסטיגמה הזו היא חלק מאפליה ומאי שוויון – ממש כמו אלה שצפו כשהציעו לי מבצע שקיים רק עבור זוגות. הרי בסך הכל דרשתי שוויון ללא הבדל דת, מין, גזע או סטטוס זוגי, ומתברר שיש לתופעה הזו שם.

לאחרונה נולד מונח חדש, שמו בעולם 'סינגליזם'. את המונח הזה טבעה בלה דה פאולו, פסיכולוגית ופרופ' מאוניברסיטת קליפורניה שמאז עוסקת רבות בנושא. סינגליזם משמעו הוא לא להיות סינגל, יענו רווק או רווקה, אלא להיות מופלה לרעה בגלל היותך כזה או כזו – ממש כמו Racism או Sexism. הסינגליזם מדבר על אפליה כלכלית ועל אפליה במקומות עבודה, על סטיגמות ודעות קדומות ואפילו על חשיפה גבוהה יותר להטרדות מיניות – מעצם היותם של רווקים, ובכן, רווקים.

View this post on Instagram

What Do You Love? התשובה האוטומטית שלי היא לרקוד, להצטלם, ים, יוגה וכלבים וברור שאת פלאונדר! אבל השאלה הזאת הזכירה לי רגע מהילדות שמלווה אותי בבק אוף מיי מיינד תמיד. בכיתה ה' הגיעה ילדה חדשה מדרום אפריקה, היא הייתה מהממת ומגניבה וילדה טובה ומנומסת כזאת עם חינוך בריטי. יום אחד עמדנו הבנות בחצר, ומישהי שאלה את כולנו "מה את אוהבת", כולן ענו את התחביבים שלהם ורק היא ענתה בשיא התמימות "את עצמי", למרות שכולנו חשבנו שהיא מהממת, זה היה דבר שאסור היה להגיד וחשבנו שהיא סנובית (כי זו מילת הניינטיז לעילאית ומתנשאת) ואז חמור מכך כל אחת הייתה עסוקה בלהוכיח שהיא לא סנובית ולהגיד מה היא שונאת בעצמה. גם אני באותו רגע השתתפתי במשחק הצניעות ואמרתי מה אני שונאת כי רק ככה נחשבתי למאגניבה. אבל זה לגמרי רגע שנחרט לי ושינה את נקודת המבט שלי על העולם ???? *** ואני יודעת שזה נשמע כמו סצנה מ"ילדות רעות" אבל נשבעת לכם שזו לא הייתה לינדזי לוהאן. #meangirls #whatdoyoulove @theofficialpandora

A post shared by Efrat Reef Vachtel (@vachtelit) on

השאלה היא מתי מגיע הרגע בו את הופכת מ"רווקה ססגונית ונחשקת" ל"רווקה ממורמרת ונואשת"? בכל זאת, כולנו נולדים רווקים ורווקות, ללא טבעת על האצבע, אבל אז יום אחד את מקבלת את הטייטל הזה וכל חייך תלויים בסטטוס הזוגי שלך. במסלול החיים "הנורמטיבי" כפי שהחברה המערבית מכירה אותו, משסיימת את הלימודים הגבוהים, יש לך כשנתיים של חסד ואז בסביבות גיל 27 אנחנו הופכים להיות רווקים בהצהרה, כאלה שחייבים למצוא להם פתרון- וזה לא משנה מי ואיזה, תביאי ילד לבד או שתתפשרי, העיקר שלחברה יהיה נוח בעין.

למרות שאחוז וגיל הרווקים עולה בהדרגה, החברה לא ערוכה לאוכלוסיית הרווקים ומתייחסת אליהם קצת כמו אל "סטודנטים חופשיים" הנמצאים במצב ביניים, בתקווה שממש עוד רגע, הם יתאפסו על חייהם, ימצאו בן זוג וכולם יוכלו לנשום לרווחה והחיים שלהם יתחילו. עד אז, כל מה שהם יעשו, לא נחשב. אותה תקופת רווקות מאוחרת, נמשכת אגב עד גיל 45 בממוצע. כי בגיל 50, החברה כבר מרימה ידיים ואת הופכת מלהיות רווקה שעוד יש לה תקווה, להיות ערירית.

הסינגליזם מדבר על אפליה כלכלית ועל אפליה במקומות עבודה, על סטיגמות ודעות קדומות ואפילו על חשיפה גבוהה יותר להטרדות מיניות – מעצם היותם של רווקים, ובכן, רווקים

אז נעים מאוד, אני אפרת וכטל, אשת תקשורת, תל אביבית, בת 36 וכן, אני רווקה. לעיתים אני כואבת ובודדה, לעיתים אני מחויכת וצוהלת אבל בעיקר אני חיה חיים מלאים, עמוסים ורציניים, ולמרות רצוני בבן זוג, אני דואגת להתקדם בחיי. הבעיה היא שגם אם זה רצוני, אפליית הרווקים לא תמיד מאפשרת לי התקדמות ראויה כשל חבריי הנשואים.

כשהחלטתי לצאת מדירת השותפים אל עבר מגורים עצמאיים, ומשרציתי לכבד את גילי ולהרגיש שאני גרה בבית ולא בדירת חדר, בחרתי בדירה שגודלה מאפשר מגורים עם בן זוג ואפילו ילד. אבל בינתיים שכר הדירה כולו על הגב שלי, וזה לא שבעל הדירה הציע איזו הטבת מגורים לרווקים. בהמשך קניתי רכב והבאתי כלב, אחריות הוצאות שבמידה והייתי חיה עם בן זוג, היו מתחלקות בינינו. בחישוב מהיר, יכולתי לחסוך בשנה אחת כ-50 אלף שקלים. אגב, אני לא מתלוננת על יוקר המחייה העירונית, אלא משווה אותה לחלוקה בשניים, בגיל שבו החברה מצפה ממני להיות זוגית.

האפליה לרעה מתבטאת בשלל דרכים – החל ממבצעים והנחות המיועדות להגברת תרבות הצריכה כמו מבצעים על טלפונים או ארוחות זוגיות במסעדה וכלה בזכויות שנמנעות מהרווקים כמו המחיר למשתכן (רק מעל גיל 35 מותר לרווקים להשתתף בהגרלה, בעוד שעל זוגות לא חלה מגבלת גיל) והטבות בביטוחי חיים ובחשבונות הבנק. במילים אחרות, המדינה לא ערוכה להכיר באוכלוסיית הביניים הזו.

הסינגליזם אינו מתבטא רק כלכלית, הוא טמון ביחס הבסיסי של החברה כלפי הסינגלים ובסטראוטיפים שמגיעים עם התואר. על פי מחקרים עכשוויים, רווקים נתפסים כמסכנים ובודדים וכפחות חמים וחברותיים, ואילו אנשים נשואים נחשבים ליותר בוגרים, יציבים, כנים, שמחים, אדיבים ואוהבים. הרווקים נתפסים כלא-בשלים, חסרי ביטחון, מרוכזים בעצמם, עצובים, ואפילו מכוערים, כי אחרת איך תסבירו את זה שהם נשארו לבד? הרי שמשהו חייב להיות לא בסדר איתם. אני בעצמי נתקלת מדי יום בשאלה "אז תגידי, מה לא בסדר אצלך?", כאילו אם הייתה לי התשובה, האדם האקראי שפגשתי ברחוב, הוא האדם שהייתי בוחרת לפתוח את זה איתו.

כתוצאה מהסטיגמה הזו עלולה להיווצר אפליה במשפחה, מבחינת החברים וכמובן במקום העבודה, שם יעדיפו לא פעם את הנשוי היציב והאחראי, על פני הרווק ה'הולל והמנוכר'. אבל אם כבר התקבל רווק לעבודה, יצפו ממנו להישאר שעות נוספות או לעשות את החגים, כי לו אין משפחה, כלומר חייו לא נחשבים.

יכולתי לחסוך בשנה אחת כ-50 אלף שקלים. אגב, אני לא מתלוננת על יוקר המחייה העירונית, אלא משווה אותה לחלוקה בשניים, בגיל שבו החברה מצפה ממני להיות זוגית

מבחינת החברה, חיי הם בגדר המתנה לרגע המאושר שבו אעלה תמונה זוגית ואצעק קבל עם ורשת חברתית "איי דו". לא משנה אם מצאתי תרופה לסרטן או נחתתי על הירח, תמיד תתווסף השאלה "ומה עוד חדש?". לא מזמן נסעתי לחו"ל, ובשובי כולם שאלו "איך היה?" ועוד לפני שהספקתי לענות, הוסיפו "היה מישהו חמוד?". מבחינתם כל הטיול בטל אם לא חזרתי לארץ עם סיפור אהבה מטורף סטייל הבחור שישב לידי בטיסה הלוך והציע לי נישואים בחזור. ואם לא התרחש סיפור כזה, מביעים פליאה איך ייתכן שבמשך שבעה ימים שלמים לא נתקלתי בבחור ראוי. בכל זאת, נסיכות של דיסני מצליחות לעשות את זה בפחות משעתיים על המסך.

כמובן שהשאלות האלו נובעות אך ורק מדאגה ואכפתיות, אבל בשיח יומיומי, שלא תמיד מתאים באותו הרגע או מול אותו אדם, הן מרדדות את הערך העצמי ואת ערך החוויה לכאלה שלא שווים מאום אם לא מעורב בדבר בן זוג פוטנציאלי. ולמה? למה בעצם החברה בטוחה שצריך למצוא פיתרון לרווקים ולא לנשואים? הרי רגע לפני שנת 2020, אנחנו כבר מבינים שנישואים אינם עירבון לאושר. עם זאת, הנורמה לא מזמינה את הרווק להטריד את הנשוי בשאלה "נו מתי כבר תתגרש?" ו-"איך זה יכול להיות שבחורה כמוך נשואה?". כידוע, תחושות בדידות או חסך באושר יכולים להתקיים אצל רווקים ונשואים כאחד, אבל הבעיה היא בהנחת היסוד המובנית של החברה – ההכרה במצבך האי-זוגי כבעיה שיש לפתור, כפגם שמעיד שמשהו לא בסדר איתך.

וכמובן, כמו בכל אפלייה טובה, הרווקים לא חוסכים סטיגמות האחד מהשני – וגם הם מפלים לרעה רווקים אחרים. כל אחת יודעת שגרוש בן 40 נחשב אטרקטיבי יותר מאשר רווק בן 40, הגרוש כבר 'עשה את זה', הוא הצליח במקום בו אנחנו נכשלנו, אז הוא יודע משהו על החיים. הוא ייתפס בעינינו כבשל, בוגר ומכיר מערכות יחסים ואילו הרווק, גם אם הוא מצליח בחייו ככל האפשר, עדיין ייחשב בתת מודע שלנו לכישלון, אחרת איך הגיע עד לכאן? משהו חייב להיות לא בסדר איתו.

אני יודעת שהאפליה הזו נשמעת לעיתים מגוחכת ומולידה את הבחירה בביטול הקל בתוספת "בסדר היא ממורמרת". אבל אם תניחו לרגע בצד את הביקורתיות, גם אם היא מגיעה ממקום טוב, תבינו שלשלם יותר על החיים, לעבוד שעות נוספות ולקבל הערות של "מה דפוק בך" לאורך שנים – זה לא להיט. תאמינו לי שאף רווקה לא צריכה תזכורת לכך שיש לה שעון ביולוגי. אם כבר היא צריכה הנחה, ואם אפשר להתחיל מספיישל של מבצעי טיסות לרווקים, אולי ככה אתיישב במטוס והקומדיה הרומנטית הזו תתחיל.

>> גירושי בזק – למה זה קורה ומה זה אומר על הזוגיות?
>> למה רוב הנשים נותנות לגבר לנהל את הכסף שלהן?