"איך יכול להיות שאת מאושרת?"
היום מציינים את יום הרווקות הזקנות. ביטוי מעליב שהגיע הזמן שיעבור ריקליימינג. אפרת וכטל מקבלת עשרות הודעות ששואלות איך יכול להיות שהיא אוהבת את עצמה למרות שהיא רווקה. אז תתפלאו
"איך את מצליחה לנשום? באמת? אני לא מבינה, אולי זה לא פייר שאני שואלת אותך שאלה כזאת, רגע לפני יום ההולדת 37 שלך, אבל אני עוד רגע בת 34 ואני מתה מזה שאין לי טבעת על האצבע, ועוד אני בזוגיות ואפילו על כדורים. את גם יותר גדולה, גם לא בזוגיות וגם בלי כדורים. איך את נושמת? איך את לא מתאבדת?"
זה אשכרה המונולוג שחברתי הטובה עשתה לי באמצע סערת רגשות שהיא הייתה נתונה בה, אני יודעת שזה נשמע לכן אולי חסר טאקט אבל אני באמת הערכתי את זה שהיא לא צריכה להגן על "מצבי העדין" והיא פורקת את הקשיים שלה ואת התסכול שלה, ואני לגמרי יכולה להבין את המקום שהיא הייתה בו (אל דאגה, שבוע אחרי היא כבר קיבלה טבעת) וכל אחת והתסכול שלה. מה שכן, אני מודה שאני בעיקר הייתי משועשעת מהסיטואציה חסרת הפרופורציות, שהודעתי לה שאני מתחילה להקליט אותה כי זו תהיה אחלה סצנה בסדרה שלי, ואני חייבת לזכור אותה אחת לאחת. היא מצידה המשיכה, עד שפרקה כל עול, התנצלה וביקשה שלא אתאבד באמת, אבל שאגלה לה איך אני מצליחה לנשום.
הסברתי לה כמה דברים שהבנתי שאולי כדאי שאחזור איתם לטור חדש היישר מהתנור ולכבוד הנשימה שהתקצרה לנו לנוכח הדובונים, הלבבות ושלל ההטבות לזוגות לקראת ערב ט"ו באב שחל עלינו השבוע לטובה. עוד אחד מהימים האלו שמזכירים לנו שאם אין לך זוגיות, את לא נחשבת ראויה כאדם, ממש כמו שהממשלה חושבת עלינו עם המענקים שלה, אה? מי אמר סינגליזם ולא קיבל?
(זוכרים? סינגליזם משמעו לא עצם העובדה שאתה רווק, אלא זה שאתה מופלה לרעה – חברתית, כלכלית, תרבותית, מקצועית, מינית – בגלל היותך רווק. ובעצם ההבנה שהחברה חושבת שזהו שלב ביניים, בערך כמו אחרי שסיימת תיכון ויש לך עוד קצת זמן עד שתתגייס ואז תצטרף לתלם ותהיה כמו כולם. רק שהם שוכחים שהזמן הזה מתארך, החיים ממשיכים וקורים וגם הרווקים חיים ונושמים, וכדאי לעשות גם את זה בצורה הכי נעימה וטובה שיש. ובעיקר, חברה יקרה שלי, כן, כדאי להמשיך לנשום).
זו לא רק חברה שלי כמובן, זה עשרות הודעות באינסטגרם שצצות ושואלות בשיא הכנות איך יכול להיות שאת מאושרת?, איך יכול להיות שאת מפרגנת?, איך יכול להיות שאת חיובית ומחייכת? ואיך יכול להיות שאת אוהבת את עצמך, למרות שאין מי שאוהב אותך?
אז לפני הכל, ברור שיש לי רגעים ותקופות פחות מאושרות, וברור שמה שרואים בסטוריז הוא לא תמיד שווה ערך למה שקורה רגע לפני שעוצמים את העיניים שנמלאות דמעות ותקוות, וברור שיש לי את רגעי הבדידות ורגעי התסכול והאכזבה ובעיקר את הרצון כבר לשנות את הסטטוס ולחלוק את חיי עם מישהו אוהב ותומך לצידי, אבל עד שזה יקרה, במרבית הזמן, למה שלא אהיה מאושרת? למה שלא אחיה את חיי בצורה הכי מלאה שאני יכולה ולמה שלא אוכל לפרגן לזוגות החוגגים ולקנא בהם לא מתוך שנאה ומרמור אלא מתוך השראה שיש אהבה בעולם ושאיפה שיום אחד גם אני אהיה זאת שאגלגל עיניים ואגיד "ט"ו באב? מי צריך את זה? אנחנו חוגגים כל יום".
ומי בכלל אמר שכשאת בזוגיות, את בהכרח מאושרת? או לא בודדה? האושר הוא הדרך בה אנחנו מסתכלים על החיים. ואת יכולה לסבול ולהתמרמר גם בזוגיות, כי ניוז פלאש לכל הרווקות – הסיפור לא באמת מסתיים ב"והם חיו להם באושר ועושר", וזוגיות היא לא המתכון הסודי לאושר.
שימי חגורה ותהני מהדרך
אחיין שלי חגג 18. עשה טסט ראשון ונכשל. גם את השני לא צלח, התבאס ולקח הפוגה מהטסטים. לקחתי אותו לשיחה והסברתי לו שהוא בסך הכול מתרגש, ומההתרגשות הוא נלחץ ומפספס. שם לעצמו ברקס, הסברתי שהכל בסדר ושזה לא משנה גם אם יעשה 28 טסטים, הרי בסוף זה יקרה. ואחרי זה כשינהג על הכביש, אף נהג לצידו לא יידע כמה זמן לקח לו להגיע להיות כמותם. אז כל עוד המטרה מושגת, מה זה משנה כמה זמן לקחה הדרך?
התחלתן להבין את המטאפורה, נכון? אבל בוא נמשיך רגע את הנסיעה. כי הדרך הזאת, אולי בניגוד לסטיגמה על עולם דימויי הנשים ובניגוד לסיסמאות על כיכרות של ישראל אוגלבו בהישרדות על עידן (איך הוא מעז להגיד עליו מילה רעה? שיפגוש אותי בסיבוב, מה שנקרא!), המשיכה איתי וחידדה לי את התשובה לשאלת חיי, "איך את ממשיכה להיות מאושרת?".
לפני שבועיים נהגתי לבד לסוף שבוע עם אחי ומשפחתו בצפון, שלוש שעות הלוך וחזור, ולפני שבוע נסעתי לסוף שבוע במדבר של סדנאות יוגה, עוד כשעתיים של הלוך וחזור. אימא שלי, שלא יוצאת עם הרכב מרחובות (גם לתל אביב תגיע ברכבת), אמרה לי "בשביל מה את נוסעת, זה נורא רחוק, זו נסיעה קשה, הכבישים לא נעימים, זה נורא מסוכן, זה מעייף, יש נהגים לא זהירים, אולי תיסעי עם מישהו? שתחלקו את הנהיגה?", ואז הזכירה לעצמה – "טוב אבל את אוהבת לנהוג, את לא מפחדת".
וזה נכון, אני לא מפחדת מדרך ארוכה, מפותלת וקשה. אני אוהבת לנהוג. אני אוהבת לקחת את השליטה בחיים שלי, אני אוהבת לצאת לקראת המטרה, לראות את הנוף בדרך ולהתמוגג מהחוויה, אני נהנית מהמחשבות שלי – איך נרקם לו טור חדש תוך כדי הנהיגה השקטה ועוד רעיון ועוד הצעה, אני אוהבת את שימת הלב לפרטים, אני אוהבת את זה ששלוש שעות אני מחוץ לטלפון ולרשתות החברתיות ואני אוהבת לשיר עם הרדיו, גם אם זה רק ליפסינק. אבל זאת הדרך שלי.
מהנסיעה חזרה הביתה מהסופ"ש המשפחתי בצפון שלוותה בפקקים, ועייפות, חזרתי הביתה מבואסת שאין לי עם מי לחלוק את הדרך הזאת ואת החוויות ובכלל את השהייה שם. הדרך הארוכה כיוונה זרקור לכל מה שחסר, והאירה לי את הבדידות שאני חווה – כאילו לא מספיק להיות הצלע החמישית בתוך משפחה מלוכדת (ועוד בשיא הטיול, אחיין שלי בן השלוש, כיאה לילדים שלומדים מילים לא יפות בגן, אמר לי "אפרת את צריכה בולבול" ולא הבין עד כמה הוא ידע לדייק את הרגע!) ואז לחזור לריקנות של רכב שקט, היה תמצות מהודק של הבעיה. הגעתי הביתה היישר לחיפוש חנייה בערב שבת, ללהכין לעצמי ארוחת ערב ולקלח את הכלב (אחרי שנכנס לכנרת!) וכל מה שהתחשק לי היה להוריד את הרגל מהגז ורק להיזרק אחרי שלוש שעות של שליטה ואחריות מלאה. כשנהגתי עם עצמי אל הדרום, והתמוגגתי מהדרך המדברית הקסומה, כשברקע מצעד שירי גידי גוב ואני מחייכת לעצמי, הבנתי שזאת התשובה שלי – "קודם כל תירגעי" ותיהני מהדרך.
תפסיקי לחכות שהחיים שלך יקרו כשהוא יגיע. תניעי אותם כבר עכשיו, תדעי מי את ומה את רוצה ואחרי זה תצרפי לעצמך מישהו למסע
נכון, אולי יהיה פקק מעצבן בדרך, אולי גם תהיה תאונה מצערת, אולי דברים של אחרים יעכבו אותנו. אולי נראה בצמתים את האזרחים הפעילים מוחים ונצפצף ביחד איתם כאות הזדהות. אולי יהיה איזה נהג שיחתוך אותנו ונתעצבן, אולי גם בדיוק נעביר תחנה ונשמע את הסוף של השיר שאנחנו הכי אוהבות ונתבאס על הטיימינג המחורבן כשהעדפנו בפעם האלף לשמוע שוב את "סניוריטה" בתחנה הקודמת, ואולי נבחר להסתכל על הדרך ולהבין שנכון, יש לי מטרה והיא חשובה לי, אבל הדרך עד אליה לא פחות חשובה. ודווקא בימים כאלה של חוסר וודאות, שאנחנו אפילו לא יודעות אם נוכל להתחבק מחר, כשקצת יותר קשה לקבוע מטרות, הבנתי שהמטרה שלי הפכה בכלל להיות ליהנות מהדרך וליהנות מ"הכאן ועכשיו"
ולא, אני לא מתכוונת לסטוצים. כאילו תעשו מה שבא לכן. אבל אני מדברת על ליהנות מהחיים עצמם. בלי קשר לסקס, לסטוצים ולדייטים. את רוצה לנסוע לטיול וחולמת על הייקינג עם בן הזוג? אז תעשי את זה בינתיים עם המשפחה, במקום לשבת ולהיות עצובה על מר גורלך. את חולמת להימרח בצימר מפנק ואין לך פרטנר? סעי עם כמה חברות טובות ותעשו מזה יום כיף. רוצה לחגוג את ט"ו באב עם בחיר ליבך אבל הוא עדיין לא כאן? תקבעי לך פעילות שאת אוהבת – הרצאה, יוגה, סדנה או סתם שיחה עם חברות ותחגגי אהבה מסוג אחר. אהבה לעצמך או אהבה לחיים. אבל אל תישארי בבית ותרחמי על עצמך עד שהמצב ישתנה.
רוצה כלב? רוצה רכב? רוצה לעבור דירה אבל מחכה שיגיע הנסיך שאיתו הכול יקרה? אז לא. תפסיקי לחכות שהחיים שלך יקרו כשהוא יגיע. תניעי אותם כבר עכשיו, תדעי מי את ומה את רוצה ואחרי זה תצרפי לעצמך מישהו למסע. אחרת את תהיי טרמפיסטית בחיים של מישהו אחר ומי אמר שאז את תהיי מאושרת? תתיישבי על כיסא הנהג, שימי חגורה, גם אם קצת מפחיד ומפותל, קחי נשימה עמוקה וצאי לדרך שלך.
אגב, ממש תוך כדי הכתיבה, אחיין שלי סימס לי שאת הטסט השלישי הוא עבר בהצלחה. חושבות שזה סימן?