רעבות, מסוממות, נאנסות ומוכות. פלא שלנשים האלה הכי פחות רע בכלא?

תראו את מלכה ותסתכלו לה עמוק בלבן של העיניים, שהוא כבר מזמן לא לבן. היא בשנות השלושים שלה, מטבריה, בת למשפחה קשה של מתמודדי נפש. אביה התאבד אל מול עיניה כשהייתה בת שלוש, עברה בין מוסדות וכבר שנים היא נכנסת ויוצאת בשערי הכלא. בין לבין היא חיה ברחובות, נלחמת בחיים בלתי אפשריים בתחנה המרכזית הישנה, במקום הכי נמוך בתל אביב. היא רוצה לברוח מגורלה אבל היא לא יכולה כי היא לא מעניינת אף אחד במדינה, כי אף אחד לא נותן לה כלים. אמרו לה "אז לכי תשתקמי" והיא רצתה להשתקם. מאוד. הרבה יותר משהיא יכלה לעשות זאת בפועל.

>> שלא נדע: המדריך המלא להתמודדות עם תקיפה מינית

יום אחד הגיע לחדר שאותו שכרה בתעריף שעתי כדי לעבוד בזנות, גבר אפריקאי. הוא הציע לה תשלום כפול מהתעריף הרגיל שהיא לוקחת, והציע לה לעבור לגור איתו. הוא הבטיח שידאג לה לסמים ולכל מה שהיא צריכה, והיא הלכה אתו. מפה לשם יצא שהוא החל לגמול אותה מסמים, לאט לאט התפתח ביניהם רומן והם התחתנו והיא הרתה וילדה בת. סוף טוב? ממש לא. הסיפור של מלכה הוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש. אחרי שנודע לה שהוא בגד בה, היא החליטה להיפרד ממנו ולחזור לשביל המוכר של הסמים. הילדה נותרה ברשותו, והיא לא באה לקחת אותה, אפילו אחרי שהוא הבהיר לה בשיחת טלפון שאינו יכול לגדל את הילדה ומסר אותה לרווחה. ומלכה? אין לה שום נקודת אחיזה בחיים, היא צבורה בתוך מצוקה נואשת במעגל שכל כולו עוני, סמים וזנות, עד עצם היום הזה.

מלכה, היא אחת מארבע הגיבורות של הסדרה המטלטלת "אסירות" (המשודרת במוצ"ש בכאן 11), המתעדת ארבע נשים שמרצות את מאסרן בכלא נווה תרצה. גיבורה, אמרתי? איזה אבסורד. אבסורד שממשיך את השם שנתנו לה הוריה, מה הם חשבו לעצמם?

לא הצליחה לברוח מהגורל. מלכה מ"אסירות" | צילום: אביגיל שפרבר, באדיבות כאן 11

נעבור אל טינה. היא בת 45, וגם סיפור החיים שלה מרעיד את הלב. כבר שלושים שנה שהיא מתמודדת עם ניסיונות גמילה מסמים ומזנות. כל פעם מחדש היא מבטיחה לעצמה לברוא לה חיים אחרים, אבל זה חזק ממנה. בינתיים אף אחד לא מושיט לה יד ושולף אותה, והזמן לא פועל לטובתה.

"זהו כתב אישום חברתי – על האדישות, ועל אוזלת היד באבחון המצב עוד מהילדות. כל אחת מנסה לנצח עם הקלפים שחילקו לה, אבל החיים לא באמת חילקו לנשים האלה קלפים"

ותראו את אסמא, ערביה מוסלמית מחיפה בשנות הארבעים שלה, אימא חד הורית לנער שגדל בפנימייה. היא באה מחיים מורכבים, מבית עם אבא מתעלל ואילולא הנס שהתרחש באותם רגעים קריטיים בחייה, היא הייתה עלולה להירצח. יש לה מעל חמישים אישומים על נהיגה ללא רישיון, והיא יוצאת ונכנסת לכלא.

וישנה נטלי מאשקלון, היא בשנות העשרים שלה. אבא שלה התאבד בגן שלה. כשהגיעה כמדי בוקר לגן, היא מצאה אותו תלוי שם. הרווחה נכנסה לתמונה, אחרי שמסיבה כלשהי משפחתה לא הצליחה להתמודד עמה והוציאו אותה למוסדות סגורים, שם גדלה. היא נכנסה לכלא אחרי שהרגה את הגבר שאנס אותה. "נאנסתי אז דקרתי", אמרה בסדרה.

>> אחת מתוך ארבע ישראליות נפגעת מאלימות

הסדרה נעשתה ברגישות רבה, ועדיין היא אינה קלה לצפייה. בלתי אפשרי להישאר במעמד של צופה מרוחקת, כי המועקה אינה מרפה ממך, אבל זוהי סדרת חובה, שמטלטלת ונוגעת בעצבים החשופים של כולנו. לא פלא שהיא זכתה בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים.

"התחנה המרכזית בתל אביב היא שואת נשים. הנשים ששם הן עניות, רעבות, מסוממות, נאנסות, מוכות ונתונות למעשים אלימים של גברים סדיסטים. הן ישנות ברחוב, וכמה רחובות ליד, נשים משיקות כוסות יין"

יוזמת ויוצרת הסדרה, שאחראית גם על התחקיר שלה, היא אושרית נברה, עיתונאית, סופרת ומנהלת אגף לחדשנות בתאגיד עירוני גדול. היא חיברה את הרומן החברתי "למה היא לא עפה", המדבר על אותן עוולות כלפי אותן נשים אומללות, ובעברה כתבה בעיתון הארץ. כיום היא כותבת מאמרי דעה ועובדת כמנהלת פרסום בתחום כבר הרבה שנים. בנוסף היא מרצה ופעילה חברתית שפועלת למען נשים בשוליים של השוליים ולמען שוויון חברתי.

אילולא הנס שקרה לה היא הייתה עלולה להירצח. אסמא מ"אסירות" | צילום: אביגיל שפרבר, באדיבות כאן 11

לצידה של נברה שתי יוצרות נוספות: אביגיל שפרבר היא הבמאית והצלמת, ואילנית באומן המפיקה הראשית. הבחירה בשם "אסירות" הוא אינו רק בגלל היותן אסירות בכלא, אלא בעיקר כי הן אסירות בתוך החיים של עצמן. הכלא שלהן הוא גם, ואולי קודם כל, מבפנים. להן אף אחד לא מנכה שליש. איך נראה החופש שלהן בחוץ, בתור נרקומניות שנאנסות בתשלום? הסדרה הזו חושפת את סיפוריהן של ארבע נשים שהעולם קיבל אותן מרגע לידתן, בסבר פנים רעות, אכזריות.

"52 אחוז מהאסירות חוזרות שוב לכלא, 90-80 אחוז מהן עברו התעללות מינית בילדות. אני מסתכלת על נווה תרצה, ורואה בית כלא של קורבנות שמגיל צעיר נחשפו למעשים איומים"

"זה לא כתב אישום, זו מראה", אומרת נברה, "אני לא במקום של להציב כתב אישום נגד המדינה, אבל זהו כן כתב אישום חברתי – על האדישות, ועל אוזלת היד באבחון המצב עוד מהילדות. כל אחת מנסה לנצח עם הקלפים שחילקו לה, אבל החיים לא באמת חילקו להן קלפים. אז מי אחראי לכל אלה שלא חילקו להם דבר? זה הרי לא נורמלי שזה מכתוב, ושאף אחד לא משך אותן למעלה והציל אותן".

והעולם שותק.
"כן. אף אחד לא עושה כלום ומישהו צריך להתעורר. איך אנחנו יכולים להשלים עם זה כחברה? למה אין תוכנית לאומית אמיתית לאותן נשים? למרבה הצער הן נולדו וגדלו במקום הלא נכון, והן לא באמת מעניינות אף אחד".

בית הכלא של החיים

נברה, תל אביבית, בת 48, נשואה ואם לארבעה. "הייתי ילדה טובה מתל אביב, בוגרת גימנסיה הרצליה, והעולם הזה שאליו נחשפתי לא היה אף פעם חלק מחיי. זה קרה כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות בבאר שבע. בחודש הראשון ללימודים, כדי להיות קרובה לאוניברסיטה, שכרתי דירה בין שכונה ג' לבין שכונה ד' בעיר. שם גיליתי עולם של זנות, פשע, סמים ועוני", היא מספרת.

"רציתי להביא סיפור על נשים שנולדו למשפחה חסרת תקווה ולעולם בלתי נמנע של מעגלי עוני ופשיעה, רציתי להביא סיפור שהוא תעודת עניות למדינה. מסביב אמרו לי ששום גוף שידור לא יקבל את זה"

"גרתי בקומה שנייה של בניין מגורים, ובקומה הראשונה גרה אימא לילדים שקיבלה לקוחות בבית, ובזמן הזה אני הכנסתי את הילדים שלה לדירה שלי. בחצר היו מזרקים וקונדומים ובסביבה ראיתי נרקומנים מסוממים. הסביבה הזאת מאוד עניינה אותי, והמציאות חסרת הסיכוי לא הפסיקה להעסיק אותי. התקופה הזאת עיצבה אותי, מעצם זה שהיא לימדה אותי מה זה להיות נשכח".

נברה מספרת שהיא פעילה כבר 15 שנה בעולמות של נשים במעגל הזנות. "אני מכירה מקרוב את העולמות האלה, אני מקושרת, והן מוצאות את הדרך אליי. עורכות דין בתחום מכירות אותי, ואני מנסה לעזור. למרות שהרבה שנים אני מתחזקת קריירה תובענית מאוד, תמיד שמרתי על היצירה התקשורתית והפמיניסטית שלי. כל מה שאני עושה בתקשורת מכוון לאוכלוסיות במצוקה, אבל אחרי 15 שנה אני יכולה לומר ששום דבר לא השתנה. החצר האחורית העזובה של מדינת ישראל נותרה אותו דבר. התחנה המרכזית בתל אביב היא שואת נשים, עם כל הקושי להשוות. הנשים ששם הן עניות, רעבות, מסוממות, נאנסות, מוכות ונתונות למעשים אלימים של גברים סדיסטים. הן ישנות ברחוב וכולם מעלימים עין, וכמה רחובות ליד, נשים משיקות כוסות יין. כן, אותן נשים הן בשואה. וכשהמדינה כבר לפעמים מתערבת, זה מעט מדי ומאוחר מדי, כי הן נמצאות במסלול התרסקות".

הנתונים שמציגה נברה מדכאים מאוד: "52 אחוז מהאסירות חוזרות שוב לכלא, כאשר מרבית האסירות, שזה 90-80 אחוז, עברו התעללות מינית בילדות. אני מסתכלת על נווה תרצה, ורואה בית כלא של קורבנות שמגיל צעיר נחשפו למעשים איומים, ואותי זה מטלטל".

איך הגיע הרעיון לעשות מזה סדרה?
"לפני ארבע שנים ראיתי שיש קול קורא לסדרת דוקו לרגל שבעים שנה למדינה. הגשתי הצעה שתציג למדינה בפרצוף את הנשים במעגל הזנות, נשים שקופות, מושתקות ומוחלשות. רציתי להביא סיפור על חיים נטולי תקווה, של נשים שנולדו למשפחה חסרת תקווה ולעולם בלתי נמנע של מעגלי עוני ופשיעה. רציתי להביא סיפור שהוא תעודת עניות למדינה, ורציתי לשים אותו על המסך. מסביב אמרו לי ששום גוף שידור לא יקבל את זה, ושזה כנגד כל הסיכויים. החלטתי להתעקש כדי שהנשים האלה יקבלו מסך, ומשהו בכוכבים הסתדר. זה לא קרה מעולם בשירות בתי הסוהר, אבל הם פתחו לי פתח רחב והם גאים ביצירה הזאת. הצוות בנווה תרצה מרגיש שזה קצת שלו".

"עם השנים נהייתה קהות חושים שנועדה להגן עליי, כי אני לא יכולה להיות ממוטטת אם אני רוצה להמשיך להיות אקטיביסטית. המערכת לא יכולה ללכת לישון ושאנחנו נעשה את עבודת המדינה"

כמה זמן עבדת על התחקיר?
"שלוש וחצי שנים. חיפשנו נשים שיושבות בכלא ושנותרו להן עוד חצי שנה עד שמונה חודשים בפנים. חיפשנו בכוונה נשים לפני שיחרור, כדי שנוכל ללוות אותן גם בחוץ, ושוב כשהן חוזרות לכלא".

איך התמודדת מול הקושי הנפשי שביצירה של "אסירות"?
"אני כאילו חזקה, קוראים אותי כבת אדם חזקה שיכולה להכיל, אבל אני יכולה להגיד שלא היה קל לעשות סדרה כזאת. גם הבמאית וגם אני חזרנו כל יום הביתה עם מועקה".

אחד הרגעים הקשים בסדרה הוא שמלכה מודה שבכלא הכי טוב לה.
"נכון, וזה מזעזע. גיבורת הספר שלי 'למה היא לא עפה' היא ליז חלפון, ילדה משכונה ד' בבאר שבע, שמנסה לפרוץ את מעגל הגורל שלה, ומתרסקת. במהלך התחקיר בכלא פגשתי הרבה ליז חלפוניות, וזה הביא אותי לשתי תובנות: האחת היא שבכלא יותר טוב למלכה ולאחרות כי שם הן שמורות ומוגנות. האבסורד הוא שהמקום שבו הן מרגישות מוגנות, הוא המקום שבו נשללת מהן החירות. זה היסוד הכי טרגי, וזה ממוטט שבחוץ נשמטת להן הקרקע. וההבנה השנייה: שבכלא יושבות בעיקר קורבנות שמגיע להן מבט חומל ומסגרת טיפולית, אבל במקום זה סוגרים אותן".

נאנסה אז דקרה. נטלי נ"אסירות" | צילום: אביגיל שפרבר, באדיבות כאן 11

את מדברת כל הזמן על אוזלת היד וחוסר המעש של המדינה. ניסית לדבר עם מישהו מטעם המדינה?
"לא. אני כבר לא מחכה להם שיגידו או שיעשו".

מישהו מהממסד הגיב כשהסדרה עלתה?
"לא. מפזרים תקציבי ענק על דברים לא חשובים, אבל לא מפנים תקציבים או איכפתיות למערך שיכול לשקם ולהציל נערות צעירות".

אבל יש מוסדות בישראל לשיקום צעירות.
"יש מוסדות שעושים משהו, אבל אני לא בטוחה כמה, וכמה תקציב יש להם, ווהשאלה אם זה לא מאוחר מדי. צריכה להיות תוכנית לאומית להצלת הנשים האלה, כמו באלימות נגד נשים, וזה לא קיים. הרשות לשיקום האסיר מפעילה הוסטלים, אבל מה שנעשה שם הוא מעט מדי ומאוחר מדי".

"האבסורד הוא שהמקום שבו הן מרגישות מוגנות, הוא המקום שבו נשללת מהן החירות. זה היסוד הכי טרגי, וזה ממוטט שבחוץ נשמטת להן הקרקע"

יש מי שכן נכנס לוואקום הזה שהמדינה יצרה במו ידיה?
"ישנה רשת של נשים אקטיביסטיות שאינן קשורות למערכת, ומנסות לתת מענה. למשל בעמותת 'לא עומדות מנגד' יש קבוצה של מתנדבות, נשים עם לב ונשמה גדולים, שעושות מה שהן יכולות – קונות להן בגדים, תורמות סלי מזון ועושות כל מה שהמדינה לא עושה. במסגרת העמותה יש גם פרויקט שנקרא 'מבשלות בשבילך', כל יום שישי באות מתנדבות ומשנעות עבורן את האוכל עד הדלת. אבל אני שואלת למה בסוף צריך לחכות למישהי כמו נעמה גולדברג, שעומדת בראש העמותה, שתקום בבוקר ותדאג לכך? תיכנסו לפייסבוק שלהן, וזה יחמם לכן את הלב כמה טוב יש בעולם הזה – אבל מיוזמות פרטיות של נשים שאכפת להן. בסוף אי אפשר לצפות מאקטיביסטיות למלא את מקום הממסד והמערכות".

אושרית נברה | צילום: באדיבות המצולמת

הקרנת הבכורה נערכה בגני תקווה. במהלך השאלות והתשובות של היוצרות, קם נער בן 17 בשם עדו ושאל את נברה: "איך החיים שלך השתנו בעקבות 'אסירות'?". "היה לי קשה לענות על זה. עניתי לו תשובה עצובה, שאני כבר לא יכולה לראות את העולם כמקום טוב, כי יש בו כל כך הרבה צער וסבל". השואל היה עידו נברה, בנה  של אושרית.

"מלכה וטינה, מכמירות לב, שתיהן היום בתחנה המרכזית במצב מזעזע, מכורות, בלי שיניים, ובימים הקרים האלה הן עובדות בזנות. מלכה וטינה לא יחיו עוד הרבה זמן"

15 שנה שאת מלווה סיפורים כל כך קשים והשינוי לא נראה באופק. התשובה שלך לבנך מעידה על תסכול גדול.
"נכון, עם השנים נהייתה קהות חושים שנועדה להגן עליי, כי אני לא יכולה להיות ממוטטת אם אני רוצה להמשיך להיות אקטיביסטית. גם אנחנו נשות הפלדה שנותנות מה שיכולות, עומדות חסרות הגנה. לכן המערכת לא יכולה ללכת לישון, ושאנחנו נעשה את עבודת המדינה. חזקות ככל שנהיה, זה גובה מחירים אישיים ונפשיים. אנחנו לא רואות בעיניים ומנסות לסייע, אבל המדינה צריכה לסייע לנו לסייע לנשים השקופות האלה".

בואי נחזור לסדרה ולימים שאחרי. מה קרה עם אותן נשים?
"שלוש מתוך ארבע חזרו לכלא שוב ושוב, וזה מראה בצורה נאמנה את המצב העגום. כולם יכולים לראות את התשובה לשאלה הגדולה מה קרה להן, ושאין להן סיכוי בחוץ. מארבעתן, רק נטלי בחוץ. אבל המקרה שלה הוא לא מקרה קלאסי. היא ישבה על הריגה של הגבר שאנס אותה, שוחררה בתום ריצוי עונשה להוסטל של הרשות לשחרור האסיר. מאז היא השתקמה יפה והיא נשואה, והיום היא חלק מהצוות של ההוסטל. איסמה שוב נמצאת בכלא, ומהמקום שלנו קשה לשפוט אותה. אם היא הייתה יהודיה ממרכז תל אביב, אולי זה היה לא קורה, אבל היא ערביה שלא יודעת קרוא וכתוב והיא ממשיכה לנהוג בלי רישיון. מלכה וטינה, מכמירות לב, שתיהן היום בתחנה המרכזית במצב מזעזע, מכורות, בלי שיניים, ובימים הקרים האלה הן עובדות בזנות. מלכה וטינה לא יחיו עוד הרבה זמן".

>> זה הזמן לבחור באישה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה