שרה קורי היא הישראלית הכי רותחת בניו יורק. תשאלו את דרו ברימור

הרבה לפני שהמונח "איט גירל" סבל משימוש יתר, האמנית והמקעקעת שרה קורי (27) הטביעה אותו מחדש ב-DNA האופנתי של ישראל – כמו כל אחת מהיצירות שלה. למי שעדיין לא התחברה לאינטרנט, הנה ריקאפ קצר: בגיל 20 קורי הפכה לאחת המקעקעות המבוקשות בישראל, עם סטודיו תלאביבי מלא הייפ, רשימת המתנה אינסופית, עמוד אינסטגרם עמוס סטייל וליסט של מפורסמים מקועקעים כמו: אסף גרניט, אסי עזר, רותם סלע, מיה דגן, רן דנקר ועוד.

לפני כשלושה חודשים ארזה קורי את בן הזוג והכלבה, והעתיקה את עצמה לניו-יורק. והנה, תוך כלום זמן, היא עושה לאנצ׳ים עם אדריאן ברודי, עושה סלפי עם ריטה אורה ומקעקעת את דרו ברימור. בין לבין, היא מתחזקת חוש סטיילינג משובח ושיתופי פעולה נחשקים עם מותגים כמו דיזל, אז בקיצור: נא לפרגן בהתאם.

>> "אני מסתובבת בעולם בביקיני כמו נטע אלחמיסטר, והעולם לא קורס": מאיה גסמן היא הפלאסית שעושה הכי הרבה רעש ברשת

טוב, רק נחתת בניו יורק ונהיית ביג. היה ברור לך שחו"ל זה עניין של זמן?
"אני סופר דופר אובססיבית לניו יורק, מאז ומתמיד. בשנת 2019 קיבלתי מייל באנגלית ממישהי שכתבה לי 'היי שרה, יש לי סטודיו בוויליאמסבורג ואני ממש רוצה שתבואי'. היא קנתה לי כרטיס טיסה ואירחה אותי בדירה שלה רק כדי שאבוא לעבוד. בגדול, היא הציעה לי לעוף על החיים שלי. אני בכלל רציתי להגיד לה שלא, אבל החברה הכי טובה שלי באותו זמן איימה עליי שאם אני מסרבת – היא מנתקת איתי את הקשר. אמרתי על החיים ועל המוות והלכתי לעבוד. מאז ידעתי שיום יבוא ואני אגור פה".

"הבנתי שאני בעולם של גברים בגיל די מוקדם, אז היה לי ביטחון מולם. לא הרגשתי שאני קטנה ושאין לי סיכוי. כל מה שעניין אותי זה לקבל הזדמנות ורצתי קדימה כמו סוס שלא מביט לצדדים, גם כשהיו אנשים באינסטגרם ששרף להם והיה דחוף להם להשחיר לי"

 

מאז עברו 6 שנים. למה דווקא עשיו?
"אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאני הולכת לעבוד על ויזה. המלחמה ממש שיבשה אותי, וגם מיציתי קצת את תל אביב. הרגשתי שאני נעלבת מדברים ושאני באנרגיה מאוד שלילית. זה לא שאני כפוית טובה, הגשמתי פה את כל מה שאני רוצה – אבל רציתי לעלות כיתה. אז סגרתי את הסטודיו, ארזתי את הכלבים ואת בעלי ועברתי לפה. הוא גם צייר כמובן. הייתה לי בניו יורק נקודת פתיחה מהממת. אני עובדת בסטודיו בנג-בנג, הוא הכי מפורסם באזור ויש בו אמנים ברמה הכי גבוהה מכל העולם. אני עובדת עם אנשים מקוריאה, ספרד, מקסיקו ופולין. זה מקום מדהים להתחיל בו".

איך זה להיות בלונג-דיסנטס עם ישראל?
"היינו בניו יורק בזמן המלחמה עם איראן, והייתי ביקום מקביל של טלפון ואינסטגרם. זה היה מיינד פאק. אנשים הולכים, שותים קפה, מחייכים ברחוב – ואני חושבת לעצמי שהבעיה הכי גדולה שלהם זה דייטים ושמישהו לא ענה להם בסמס, בזמן שכל מי שאני אוהבת חוטף טיל לתוך הבית. שם הבנתי שהלב שלי בארץ, אבל מצד שני עבדתי קשה כדי לעבור למקום שבאמת מעריכים בו אמנות ולתת לנפש קצת להרפות. את קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מתלבשת יפה, אוכלת בריא וג׳אנק ביחד והולכת לתערוכות. נעים לי פה, צבעוני ויפה לי בנשמה, ואני שוב קטנה במגרש של גדולים וזה סבבה לגמרי".

כבר פגשת את האסי ורותם האמריקאים שלך?
"עדיין לא, אבל תוך שנייה יצא לי להכיר מקרוב את מיילי סיירוס, אדריאן ברודי וריטה אורה. זה מטורף. יצא שגם אנדריי, בעלי, היה אסיסטנט של אדריאן – והוא היה כזה 'חבר׳ה בואו ללאנץ'. ואז אני קולטת שאני יושבת במסעדה בניו יורק, ואני בשולחן שכולם מסתכלים עליו. אני עושה פפראצי לאנשים פה כל הזמן".

יצא שבתור ישראלית היו מצבים לא נעימים?
"האמת היא שהכל די רגוע. אני משתדלת להסתובב במקומות רגועים. יש סטודנטים עם כאפייה והיפסטרים כאלה, אבל מרגיש שהיהודים עדיין די שולטים. בסטודיו אין לי בעיה להגיד שאני מישראל, אני סקרנית לשמוע את התגובות. אני מחכה להיכנס לאיזשהו קונפליקט, אבל בינתיים זה לא קורה. כולם סבבה עם ישראל לפחות מהמפגשים שלי. אפילו שוער בבניין רנדומלי ראה את תעודת הזהות שלי והתעניין במשפחה שלי".

ותגידי, מתי בכלל התחילו אצלך מחשבות על קעקועים?
"אני זוכרת שבכיתה י"א עליתי על האוטובוס לכיוון בית הספר כדי לגשת לבגרות באזרחות, ובסוף החלטתי להבריז כדי למנוע מעצמי עוד כישלון. לדעתי עד היום ההורים שלי לא יודעים על זה. בעיקרון זה גיל שאת רוצה להיות טובה ומוצלחת, אבל כבר אז ידעתי שאני רוצה רישיון לאופנוע או קעקוע כדי להיראות מגניבה ולקבל תשומת לב. החפירות להורים השתלמו, לא הוצאתי רישיון, אבל הלכתי עם אמיא לעשות את הקעקוע הראשון שלי. כשראיתי את המקעקע עובד, חשבתי שזה הדבר הכי מגניב בעולם, ושאני חייבת לעשות את זה".

ואז הגיעה ההצעה מנועם יונה, שנחשב למאסטר בתחום, והזמין אותך לעבוד אצלו בסטודיו.
"באותה תקופה עבדתי באמריקן אפרל בדיזנגוף סנטר, ובמשמרות הייתי מציירת סקיצות במחברת. החלטתי שאם אני כבר שם, אז אין סיבה שלא אדפוק על כל דלת של סטודיו באזור. אבל לפני שהספקתי, כבר קיבלתי טלפון מחבר טוב שחיבר אותי לנועם. שתביני, הייתי ילדה ביישנית שהולכת עם אימא לרופא, אבל הייתי אמיצה והתקשרתי לאשתו שמנהלת אותו. אחרי פגישה אחת הוא האמין בי, אני חגגתי 18 והגשתי להורים שלי חוזה".

את יכולה להעיד כיום שאת רול מודל, או לפחות קול של דור שקנה טייצים באמריקן אפרל בצעירותו?
"האמת שבתיכון הייתי ממש גרועה. עד היום אני ממש מודה על זה שלא שלא לקחתי ריטלין, אבל באמת שניסיתי לקרוא, ללמוד, לחרוש והמשכתי להיכשל. עד היום אני חולמת בלילה על האפשרות לקבל 80 ומשהו – וגם שם אני נכשלת. באמת שרוב הנעורים הרגשתי גרועה, לוזרית וכישלון".

אבל בסוף הסיפור התהפך לגמרי.
"כי הדרייב להצליח הגיע בדיוק משם – מהרצון למצוא את הדבר שאני הכי טובה בו ולהיות מצוינת. נולדתי לשני הורים אמנים – אבא שלי צייר ואמא שלי עוסקת בקרמיקה – אז כל החיים גדלתי סביב זה. גדלתי בבית עם זמני טלוויזה מוגבלים, אז אחרי בית הספר הייתי מציירת. אני לא יודעת אם הייתי כישרון יוצא דופן, פשוט ממש אהבתי לעשות את זה".

בדיעבד, נכנסת לביזנס מאוד גברי.
"הבנתי שאני בעולם של גברים בגיל די מוקדם, אז היה לי ביטחון מולם. לא הרגשתי שאני קטנה ושאין לי סיכוי. כל מה שעניין אותי זה לקבל הזדמנות ורצתי קדימה כמו סוס שלא מביט לצדדים. לא הייתי בתחרות, גם כשהיו אנשים באינסטגרם ששרף להם והיה דחוף להם להשחיר לי. בסופו של דבר אני יודעתי שהשתלבתי מהר, ולא כי אני בת. זה קרה כי אהבו את הסטייל שלי. היו לי תורים ולא היה לי זמן להתעסק בהגדרות מסביב. ואז גם קרסתי".

ואז בא הדרופ

קורי, שנולדה וגדלה בתל אביב כל החיים, עברה בגיל 18 לבית משלה בבוגרשוב שהפך גם לסטודיו הראשון בבעלותה. אחרי שנתיים מאותו טלפון, הלקוחות זרמו, הכספים נערמו, שיתופי הפעולה נעשו מפתים והיא הפכה לבעלת עסק מצליח בגיל עשרים. גם אז, הכל הרגיש מטאורי. הסטודיו הביתי הפך למוסד עירוני, הקריירה שלה התפוצצה במקביל לעמוד האינסטגרם שלה – ועם הנסיקה הגיע גם הדרופ וחשף את הצד הפחות פוטוגני של ההצלחה.

אז בעצם טיפסת לשמיים וצנחת לקרקע בו זמנית.
"הסתגרתי במשך כמה חודשים. היו לי סחרחורות קשות. לא הצלחתי לצאת מהבית, לשבת בקפה או להוציא את הכלבה שלי. העולם ממש הפחיד אותי, ואז אמרתי 'אוקיי, אני מתחילה לעבוד מהבית'. הבאתי לדירה שלי מיטה וקיבלתי חברים ולקוחות בקצב איטי, אבל איכשהו גם זה נהיה צפוף, כי הבית שלי כבר לא היה שלי. רציתי להחזיק מקום שמישהו אחר ינהל, ושאני לא אצטרך לנקות כל ערב את השירותים שלי".

"אסי עזר בא אליי בתקופה הכי הארדקור של ההתקפים והתרופות. כשהוא ורותם סלע באו הייתי במצב של טריפ פיזי. אזרתי אומץ ושאלתי אותו על החרדות שלו, והוא ממש עזר לי. בזכות זה אנחנו חברים היום"

 

תוך שנתיים הפכת מעובדת בסטודיו לבוסית של עצמך ושל אחרים.
"זו באמת הייתה תקופה מושלמת, אבל הכל נהיה סופר-דופר יקר והייתי צריכה סטודיו יותר גדול ולהביא עוד מקעקעים. במקום להתעסק באמנות, שוב התחלתי לעבוד בתפעול של מקום – אז חזרתי למקום קטן, זול, עם מיטה משלי. שלושה אנשים, מנקים ביחד, סיגריה, קפה, פאן. הייתי צריכה לצבור כמה הצלקות כדי להיות יותר טובה, ולהבין שהשופוני לא מעניין, אלא פשוט לעשות מה שאני אוהבת".

היה שלב בו הבנת שאת ממש ביג בישראל?
"כשהיו מגיעים אנשים שאני מאוד מעריכה או מעריצה, זה היה או מיי גאד. כשאסף גרניט הגיע, ואז אסי ורותם, או רן דנקר למשל. גם אברהם טל היה אחד הראשונים שלי, ובאותה תקופה זה היה וואו. לחשוב שנשים שאני אוהבת כמו דפנה לוסטיג או מרינה מקסימיליאן נמצאות אצלי בבית – זה לא להאמין. זה כל כך כיף לשבת עם אנשים שאני אוהבת אחד על אחד. זה לא גורם לי להרגיש שאני ביג או וואו. זו בעיקר הזדמנות מדהימה, וזה כיף שאנשים שאני מעריצה אשכרה שמים עליי".

היה מפגש שילך איתך לתמיד?
"אסי עזר בא אליי בתקופה הכי הארדקור של ההתקפים והתרופות. במשך כל היום שלפני התור שלו, הייתי בסחרחורות, עד שהגיע התור שלו ושל רותם. כשהם באו הייתי במצב של חלום. זה היה טריפ פיזי. אזרתי גם אומץ ושאלתי את אסי על החרדות שלו, והוא ממש עזר לי. בזכות זה אנחנו חברים היום".

בגיל שבו רוקסטארים פורשים מהעולם בשיא, קורי מתחזקת לא רק פרסונה אמנותית מוערכת, אלא גם פרסונה אופנתית עם ליין בגדים בעיצובה ורשימה של שיתופי פעולה סופר נחשקים. בין אם מדובר בקו מוצרים בסטייל שלה לסופר-פארם, בסיבוב אורבני עם רכבים של מיני קופר או בחופשות אקזוטיות והפקות אופנה לוהטות בחסות דיזל. כבר אמרתי שהיא רק בת 27?

"בסוף גם אופנה זה משהו שאני מאוד אוהבת לעשות", היא אומרת, "כשהציעו לי לעבוד על קולקציית מוצרים עם 'סופר-פארם' זה היה ממש כיף. התעסקתי במיתוג ובאריזות, וגיליתי שזאת עוד דרך להתבטא. וכן, אני גם אוהבת להצטלם וללבוש בגדים יפים ולהתארח בתצוגות אופנה. כשדיזל הטיסו אותי לשבוע האופנה במילאנו עם עדן פינס, אלאיה הוף והולי מריה – זאת הייתה כאפה מאוד נעימה לאגו".

>> הדיירת הכי מסקרנת הודחה מ"האח הגדול": מה הסיפור של אלאיה הוף?

תמיד נמשכת לאופנה?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בתיכון, והייתי מבקרת את אבא שלי הרבה ועל הדרך לוקחת ממנו בגדים – חולצות מכופתרות, סטייל באגי כזה. הכי אהבתי את הקלאסה של ליוויס 501 או מכנסי בז׳. אני אוהבת לקחת בגדים ולשחק איתם. נניח, יום אחד להיות בת סופר סקסית, ויום אחד להתלבש כמו בן. זה לא שאני איזה פאשניסטה שיודעת לשלוף שמות של מעצבים והיסטוריה".

מהו לוק הדיפולט שלך?
"רוב הלוקים שלי מתחילים עם גופיית סבא או טי-שירט לבנה ומשם זה מתפתח. פעם בכמה זמן אני קונה איזה פיס, אבל אז בדרך כלל זה עולה ממש הרבה כסף".

ומה החלום הבא שלך?
"להתחיל להשתלב גם בעולם האופנה. אני מאוד אוהבת לאייר איורי אופנה ולעצב בגדים בפלטפורמה הדו-ממדית, אז אני עכשיו מנסה לרחרח וללמוד קצת ב-FIT רישום, שזה כיף, ועם הזמן אחפש איזה בית אופנה שמחפש מאיירת. מבחינתי החלום זה לאייר בעוד שנה לבית האופנה בלמן, עםש עם כתבת שער והכל".