נעמי לבוב: "מצפים שתהיי בכלוב בטון עם בן הזוג והילד ותאהבי אותם – זה לא אפשרי"

זהו יום חורף שמשי, אי שם בין סערת כרמל לסופת אלפיס. ניצלנו את ההפוגה וקבענו להיפגש באחד הרחובות השקטים של תל אביב, בבית קפה קטן ונסתר מנשאי וירוסים בפוטנציה. היא מגיעה קולית ומתוקתקת, לבושה בסוודר אדום ומעיל כחול כהה, עם מכנסיים כחולים באופן זהה שחושפים מגפיים עם סוואג, וגרביים, איך נאמר, פחות. לא הייתי שמה לב לזה בחיים, אבל נעמי לבוב היא אדם עם הרבה ביקורת עצמית. כן, גם כשזה נוגע לגרביים שלה. אנחנו מחליפות וידויים – אני על מצוקת הגרביים שנקלעתי אליה בעצמי באותו הבוקר, היא על שלה. או כפי שקוראים לזה בימינו, אימהות עובדות.

>> שני כהן: "נהיה כאן מן צבא פנימי שסוקל אותך, ומפחיד לדבר"

"לפני שבוע התארגנו לגן ונורא מיהרתי", מספרת לבוב על קורותיה כאימא לילדה בת שש כמעט. "הייתי בחדר, התלבשתי וצעקתי לה 'נו, את מצחצחת שיניים? נו את מתארגנת?', נורא האצתי בה. ואז פתאום אני שומעת אותה מהאמבטיה: 'אימא, אני מבקשת שתשבי, תעצמי עיניים ותקחי ארבע נשימות עמוקות'. צייתתי. עזבתי את הנעל שהייתה לי ביד באותו הרגע, עצמתי עיניים ושכחתי מהמירוץ הזה שיש בבוקר. נזכרתי רגע במהות. נשמתי ואמרתי תודה על החיים האלה, ואז שמעתי אותה צועקת מהאמבטיה 'נשמת?', אמרתי לה 'כן', אז היא צעקה 'יופי'. יום אחרי שמתי לי שעון חצי שעה מוקדם יותר כי הבנתי שהיא מבקשת רוגע. היא לא רוצה את הלחץ של הבוקר, אז אני צריכה לקחת אחריות".

טוב, בכל זאת נכדה של פסיכיאטר.
"נכדה של בודהה. קיבלתי ילדה שיש לה איכויות של מורה רוחנית".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן. מכנסיים: ויקטוריה בקהאם בפקטורי 54, טבעות: H.stern

"אתרי הרכילות נורא ממהרים לחרחר ריב. כאילו יש זירת אגרוף וכולנו יושבים ומסתכלים, וכל פעם משליכים מישהו פנימה וישר מתכתשים. שנייה רגע, צריך להבין שהמציאות מורכבת"

נשמע חלום להעביר עם ילדה כזו את הקורונה.
"אז זהו, שכולם מאוד סבלו בקורונה, ואנחנו יצאנו ממש בזול, היינו בבידוד בסך הכל ארבעה ימים. ביליתי עם דניאלה מתחת לעץ אלון במשך שש שעות, ציירנו, עשינו מדיטציה, עשינו יוגה. אני מרגישה שהיא כמו שותפה, אפשר ממש לדבר איתה. את רואה כל מיני הורים כאלה שמדברים ב-'אסור', אבל אני אף פעם לא אגיד לה מה לעשות, אני אסביר לה. לפעמים אני צריכה לעצור את עצמי, לזכור שהיא בת שש ושהיא לא הבסטי שלי, אני אימא שלה. הייתה איזו פעם שסיפרתי לה שאני עצובה או משהו, ואז היא אמרה לי 'אני חושבת שכדאי שתלכי לאבא ואימא שלך'".

הסיבה למפגש שלנו היא "ילדים ביער", סדרת המתח החדשה והמסקרנת שבה משתתפת לבוב (החל מ-10 בפברואר ב-yes). עלילה הסדרה, שנוצרה, נכתבה ובוימה על ידי דלית קהן, עוסקת בסחר בינלאומי בתינוקות. התסריט, אגב, נבחר לרשימת 15 הסדרות המבטיחות בעולם, בפסטיבל MIA הבינלאומי לקולנוע וטלוויזיה שהתקיים ברומא ב-2018. קהן, שגם מככבת בתפקיד ראשי בכל האפלה הזאת, היא חסרת בית המגויסת בכח להיות סוכנת סמויה בחקירה בינלאומית סבוכה. חוקר המשטרה שמגייס אותה הוא יפתח קליין, ולבוב משחקת את אשתו, שוטרת בחופשת לידה. עוד בקאסט: לי בירן, מירב גרובר, שרון אלכסנדר, אלון חמאווי ולירז חממי.

נעמי לבוב ב"ילדים ביער" | צילום: ורד אדיר, באדיבות yes

"לפעמים אני צריכה לעצור את עצמי, לזכור שהיא בת שש ושהיא לא הבסטי שלי, אני אימא שלה. הייתה איזו פעם שסיפרתי לה שאני עצובה או משהו, ואז היא אמרה לי 'אני חושבת שכדאי שתלכי לאבא ואימא שלך'"

"אני מרגישה שאני לא הבחירה המתבקשת לתפקיד הזה, היה אפשר לקחת לתפקיד הזה מישהי יותר עדינה ושקטה", היא אומרת, בהתחשב בכך שהיא רגילה לשחק דמויות קיצוניות כמו המשוררת טרודת הנפש יונה וולך או אישה צעירה עם אוטיזם ב"על הספקטרום". "אמרתי בעבר שאני אף פעם לא מקבלת את התפקיד של האישה הקטנה, אז לא הייתי אומרת שאני אישה קטנה, אבל זה תפקיד מלווה לעלילה המרכזית. אני משחקת מישהי שהיא מאוד מוכשרת ופייטרית, שעכשיו צריכה לשבת בבית, לנקות פליטות ולקפל כביסה. זה יוצר אצלה המון תסכול, ומתוך התסכול הזה קורים דברים".

בעבר הרבית לדבר בריאיונות וברשת על הצד הלא זוהר של האימהות. הבאת מהחוויה האישית שלך לתפקיד הזה, בתור מי שיודעת מה זה להיות אישה עסוקה ומוכשרת שנתלשת ברגע אחד מהחיים לחופשת לידה?
"הצילומים התרחשו לפני שלוש שנים, לפני הקורונה, זה היה עולם אחר – בתמונות יח"צ רואים אותי מתעטשת על לי בירן. זו הייתה תקופה סוערת מאוד בחיים שלי, הייתי בהמון הצגות ובדיוק זכיתי בפרס האקדמיה. הייתי במן סחרור, והאמת שדווקא היה משהו מאוד נעים בלהגיע בבוקר לסט, לשים פיג'מה ולקפל כביסה. זה היה סוג של מנוחה".

אני מתארת לעצמי שגם לדלית קהן הסדרה הזאת הייתה סוג של מנוחה, אחרי שבשנה שעברה התברר שהיא אחת הנפגעות המרכזיות בפרשת משה איבגי.
"דלית היא אישה חזקה ואמיצה".

בתחקיר של "עובדה" היא נחשפה כשחקנית שפוטרה אחרי שהוטרדה מינית. דיברתן על זה?
"לא. הקשר בינינו הוא מאוד אוהב אבל בעיקר מקצועי. יש בדלית איכות של לוחמת. היא עבדה על הסדרה הזו במשך שנים, בלי להתפשר. אני זוכרת שפשוט התבוננתי בה על הסט, לומדת איך להיות אישה חזקה ויוצרת על סט".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן. חליפה: הלגה עיצובים, חולצה: zadig&voltaire, נעליים: עמנאול

"התביישתי, הרגשתי פגועה, רציתי לכבות את הטלפון ולברוח הביתה להתחבא. העניין הוא שזה לא היה משהו מובהק שאפשר לצאת איתו לעיתון ולצלוב את הבנאדם, שזה אגב בנאדם שאני נורא אוהבת, מה שהופך את הכל ליותר מורכב"

היית רוצה להיות בעמדת הבמאית יום אחד?
"האמת, כן. בכלל, אני מאוד בעדנו בעמדות מפתח. קראתי לא מזמן כתבה על קופי הבונובו, הם נחשבים האיי ליסט של הקופים, ואצלם הנקבות הן אלה שנותנות את הטון. אלה הקופים עם הכי פחות מקרי אלימות, לעומת השימפנזות שמאוד מזכירים אותנו, שם הזכרים משליטים את המבנה החברתי. אצלם יש הרבה יותר אלימות, רודנות ומאבקי טריטוריה חריפים".

לך יצא לפגוש את Me Too מקרוב?
"כל המקומות האלה של Me Too, זה הכל מאוד אפור, מאוד עדין. היה לי מקרה לפני כמה זמן עם מישהו שהיחסים שלי איתו הם מקצועיים, והוא יצא עליי בהערה לא במקום. התביישתי, הרגשתי פגועה, רציתי לכבות את הטלפון ולברוח הביתה להתחבא. העניין הוא שזה לא היה משהו מובהק שאפשר לצאת איתו לעיתון ולצלוב את הבנאדם, שזה אגב בנאדם שאני נורא אוהבת, מה שהופך את הכל ליותר מורכב. הבעיה היא שקשה לנו, כנשים, להציב גבול, כי פעולה של הצבת גבול היא כביכול גברית, קשוחה".

אז איך יצאת מהלופ הזה?
"מצאתי את עצמי בוהה במסך במשך דקות ארוכות ואז היה לי רגע ממש חזק. הרגשתי שיש לי גב, כאילו הרגשתי את כל הנשים בעולם, את כל תנועת Me Too, קבוצה ענקית של נשים מאחוריי. פתאום, במקום להתכנס ולהרגיש אשמה – שזאת הברירת מחדל שלנו – הזדקפתי וכתבתי לו חזרה: 'אני לא מבינה למה כתבת לי את ההערה הזאת, אני לא חושבת שיש טעם להודעות כאלה'. וזהו. לא יכולתי לעשות את זה אם לא היה מאחוריי שבט של נשים שעברו זוועות בחיים, ושהחליטו לעמוד זקופות מתוך המקום המקולקל הזה. אני חושבת שהרבה פעמים מה שאנחנו רוצות זה לא להעלות למוקד, זה לא לפעול באלימות, אלא לקבל מהצד השני הכרה, לקיחת אחריות, והתנצלות על הכאב שנגרם. ככה אפשר גם לפתור את הסכסוך, פשוט שני צדדים שמכירים בכאב של הצד השני".

סקס, סמים וישעיהו ליבוביץ

האג'נדה של לבוב לא מגיעה משום מקום. "בשנה האחרונה אני מתעמקת בגיבוש העמדה הפוליטית שלי. אני לא קוראת הרבה חדשות, כי במידה רבה חדשות זה דבר שמסיח את הדעת ואני לא חושבת שזה תורם ל-well being שלי. הכל אדום, שחור, סימני קריאה, עם כותרות מפציצות של 'הסוף?'", היא מספרת. "אני בדיוק מתחילה קורס על ישעיהו ליבוביץ, בנאדם מעורר השראה שהיה ממש כמו נביא זעם. בשנות השבעים הוא אמר אמירות פוליטיות שהיום מתבררות כנכונות. בסופו של דבר, אני מעדיפה לצרוך חומר על המהלכים המדיניים שהביאו אותנו לכאן, מאנשים שיש להם עמדה שהיא לא מתלהמת ולא קליקבייטית".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן. מעיל: עמנואל, סריג: zadig&voltaire, מגפיים: zadig&voltaire, תכשיטים: H.stern

"אני מאוד בעדנו בעמדות מפתח. קראתי כתבה על קופי הבונובו, הם נחשבים האיי ליסט של הקופים, כשהנקבות הן אלה שנותנות את הטון. אלה הקופים עם הכי פחות מקרי אלימות, לעומת השימפנזות שמאוד מזכירים אותנו, שם הזכרים שולטים"

ישעיהו ליבוביץ הוא לא היחיד שנמצא בסילבוס האלטרנטיבי של לבוב. "אני חברה בקבוצה סודית של נשים יוצרות, נשות תקשורת, שפיות, במאיות, כותבות. בחצי שנה האחרונה אנחנו לומדות יחד מקרא ותלמוד", היא מגלה. "זאת קבוצה של 15 נשים, שהיא מאוד מיוחדת ויקרה לליבי, עם הרבה שמות שאת מכירה. פעם בשבועיים יש מפגש, והדיון הוא מנקודת מבט נשית-פמיניסטית-מודרנית. רוב הזמן אנחנו ריבועים בזום בגלל הקורונה, אבל התחושה היא של מעגל נשים תומך. קרה שם נס בקבוצה הזאת, כולנו הסרנו את המחסומים ופתחנו את הלב. נשים משתפות שם בדברים שהן עברו בחיים מעצם היותן נשים, וכולי יראה ודמעות. המפגשים האלה ממש מעצבים לי את התודעה. הדיבורים האלה של נשים חתולות וזה, אני פשוט לא קונה את זה. אנחנו שבט טוב".

הגירל פאוור לא עוצר כאן. השבוע עלה לאוויר הספוטיפיי פודקאסט חדש מבית היוצר של לבוב (ומבית הפודיום), אותו היא מגישה בכנות ושנינות עם קורין קיציס. הן קראו לו "פותחות הכל", ולפי התוכנית הראשונה (שהוקדשה להתחלות) – נשמע שאמת בפרסום. בהיילייטס: משחקי תפקידים, אמדי בדייטים, חרמנות נשית, חרדת ביצוע רגשית, חתונמי, קראשים על גברים בני 80, דיאטה ודייסון. כן, דייסון.

"כל פרק אנחנו לוקחות נושא ופותחות לו את הצורה. לפעמים אנחנו מסיימות הקלטה ואני אומרת 'אני לא מאמינה שאימא שלי הולכת לשמוע את זה'", היא אומרת. לבוב וקיציס עושות לעצמן ניתוח לב פתוח בשידור, אבל עם הרבה הומור – דבר שללא ספק חסר באקלים הפוליטי הקשה שלנו. "אני לא אשקר – אני עדיין נזהרת מלהתבטא, יצא לחברים קרובים שלי להיכוות מזה, אבל אני חושבת שהומור נורא עוזר לשיח הזה", אומרת לבוב. "הייתה איזו פעם אחת בצוק איתן שעליתי ללייב, והעליתי כל מיני אנשים עם דעות פוליטיות שונות משלי. נורא חששתי, כי זה היה דיון שהוא כביכול נורא נפיץ, אבל התגובות היו ממש אוהדות".

זה מבאס אותך שאת והקולגות שלך צריכים לחשוב היום פעמיים, שלוש ועשר לפני שמעזים להביא דעה פוליטית?
"אני מצד אחד מתבאסת ומצד שני אני לוקחת על זה אחריות".

נעמי לבוב וקורין קיציס, מגישות הפודקאסט "פותחות הכל" | צילום: נועה זני

איך את לוקחת על זה אחריות?
"אני חברה בארגון שקוראים לו 'אידאה', שמעודד אותי להגדיל את החשיבה מבחינה פוליטית ומדינית, וכפועל יוצא מזה היום אני גם חברה בוועד המנהל של שח"ם, איגוד השחקנים. הרגשתי צורך להיות בשולחן שבו מדברים על הדברים. הייתה עכשיו למשל את מחאת השחקנים. יצאנו להפגין בהבימה, שחקנים שהתבטלו להם 30 הצגות בחודש, הם לא משחקים במקביל בטלוויזיה או משהו, והם הורים לילדים".

עוד דבר שמסעיר את הרוחות בתעשייה לאחרונה זה סערת הליהוקים. שחקנים שלמדו בבתי ספר למשחק זועמים על כך שכוכבי ריאליטי, כוכבי רשת ושאר סלבס שאינם שחקנים בהכשרתם, גוזלים מהם עבודה.
"גם אני התבאסתי והתעצבנתי. אחר כך קצת נרגעתי והבנתי שלעמוד מהצד ולהגיד שזה לא בסדר ולעשות 'נו נו נו' לא באמת ישנה משהו, זה פשוט להתנגד למשהו שקורה. מה שכן יש לעשות זה לומר לכוכבי הרשת האלה – אם אתם שחקנים אז בואו תירשמו לאיגוד, תתחיל ללמוד את התחום, תתחילו להתפתח. יש מקום להתגמש, אבל לא במחיר של להוזיל את המקצוע. גם מישהו שהוא לא אינסטלטור יכול לעשות לך אינסטלציה וזה יעבוד, הוא ישים מסקנטייפ והכל יהיה בסדר. אבל בתחום שלנו, מי שמפסיד בסופו של דבר זה הצופה שמקבל תרבות פחות איכותית".

"אני חברה בקבוצה סודית של נשים יוצרות, נשות תקשורת, שפיות, במאיות, כותבות. בחצי שנה האחרונה אנחנו לומדות יחד מקרא ותלמוד מנקודת מבט פמיניסטית. קרה שם נס בקבוצה הזאת, כולנו הסרנו את המחסומים"

בדיוק סיימת להצטלם לסדרה "בלאדי מורי" שתעלה בקיץ ב-yes. לתפקיד הראשי לצידך לוהקה רותם סלע, שהיא שחקנית מטורפת למרות שהיא לא באה מהתחום.
"נכון. יש שחקנים מדהימים שלא למדו בבתי ספר למשחק, נגיד גם ג'וי ריגר ואושרי כהן, יש להם כישרון שאין להתווכח עליו בכלל. אבל אפשר לבקש או לדרוש, לבוא מעמדה של לקחת את המקצוע הזה ברצינות ולכבד אותו. זה הדבר שבעיקר הרעיש את השחקנים, שכאילו לא מכבדים אותם. יש שחקנים שמרגישים שכוכבי רשת 'לוקחים' להם, אני לא מתחברת בכלל לתודעה הזאת. אני באמת מאמינה שתפקיד שהוא שלך – הוא שלך. אי אפשר לחיות בתודעה של 'לקחו לי'".

זה לא רק כוכבי רשת, דיברו גם על סתיו שפיר.
"אתרי רכילות והיח"צ מעוניינים לפמפם את זה, כשאולי מדובר בכלל בתפקיד של ארבע שורות. נורא ממהרים לחרחר ריב. זה משהו נוראי בעידן הזה, כאילו יש זירת אגרוף וכולנו, כל הקהל של הפייסבוק והאינסטגרם, יושבים ומסתכלים, וכל פעם משליכים מישהו פנימה וישר מתכתשים. שנייה רגע, צריך להבין שהמציאות מורכבת".

דוגמה טרייה למה שאת מתארת זה מה שהיה עם אסי עזר ויהודה נהרי. איפה את עומדת בתוך זה?
"הנושא הזה העסיק הרבה מאוד שיחות סלון, שגם אני הייתי חלק מהן, והעמדה שלי היא שאין לי עמדה. אני לא יודעת את הפרטים, ואני לא ממהרת לחרוץ דין לכאן או לכאן. מה שכן אני חושבת זה שאודישנים צריכים להתקיים במקומות שמיועדים לכך ולא בבתים. זאת גם העמדה של שח"ם. חשוב שהמקום יהיה נייטרלי, הגבולות צריכים להיות ברורים. מעבר לזה, אני לא מכירה את הנפשות הפועלות, אני לא מכירה את ההיסטוריה שלהם, אני לא יודעת מה היה שם, אני שולחת לשניהם חמלה, ואומרת לכולם, שנייה, תעצרו לנשום".

הקראנץ' של המלפפון

לבוב, בת 35, נולדה וגדלה בירושלים, כבת הצעירה מתוך שתיים להורים ממוצא איטלקי, אבא פסיכיאטר ואימא אוצרת במוזיאון ישראל. בגיל 21 היא אמרה צ'או לעיר הקודש ועברה לתל אביב. היא למדה משחק בבית הספר ניסן נתיב, ושנה אחרי זה כבר הצטלמה לסרט "יונה" של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "בטיפול", "הדקדוק הפנימי" ועוד), בו היא גילמה את יונה וולך. הסרט יצא ב-2014 והזניק ללבוב את הקריירה. מאז היא השתתפה בשורה ארוכה של הצגות כמעט בכל תיאטרון אפשרי, ובמקביל היא שיחקה בסדרות כמו "מטומטמת", "שב"ס", "מותק בול באמצע" וכמובן – "על הספקטרום", שם גילמה את זוהר, צעירה על הספקטרום האוטיסטי, תפקיד שזיכה אותה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה. הסדרה נמכרה לחו"ל ועלתה לאחרונה בגרסה אמריקאית שנויה במחלוקת. בקיץ הקרוב, כאמור, תעלה ב-yes הסדרה "בלאדי מורי", קומדיה רומנטית על רווקות מאוחרת בכיכובן של לבוב ושל רותם סלע, שמשחקת רופאה מתמחה בגניקולוגיה ויילודה שהיא גם שותפתה לדירה.

איך היה לך לשחק עם מלכת הכיתה של ישראל?
"מביאים לך את רותם סלע, המאמי הלאומית – והיא באמת מהממת. בהתחלה אמרתי 'וואי היא כזאת יפה ומהממת מה אני אעשה, הצילו', ואז אחרי כמה זמן פשוט אמרתי 'וואי היא כזאת יפה ומהממת, איזה כיף איתה'. היא מביאה וייב נורא קולי וכיפי ונורא צחוקים איתה".

את יודעת שגם את יפה ומהממת, כן?
"כן? תודה. נגיד הצילומים לכתבה הזאת, זאת התמודדות בשבילי. הרגע הזה שאני מול מצלמה ואני מרגישה שאני נשפטת רק לפי איך שאני נראית, הוא נורא קשה. בראש שלי אני אומרת 'על מי את עובדת? לכי הביתה, את לא מעניינת אף אחד, את לא טובה יותר מאף אחד'. פעם קיבלתי טיפ משחקנית שאמרה לי שאם לא נעים לי בצילומי סטילס, אני צריכה לדמיין שיש לצדי פרטנר דמיוני שהוא נעים לי".

את מי את מדמיינת?
"אה לא, אף אחד. את הקדוש ברוך הוא כפרה עליו".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: אלין זידקוב ל־Artbook, איפור: טל אמית ל־Artbook, שיער: בועז עוזרי, צולם ב"הגלריה בחווה", מושב סתריה, סוודר: אמריקן וינטג', מכנסיים: ויקטוריה בקהאם בפקטורי 54, טבעות: H.stern

"אחותי רופאה ואבא שלי פסיכיאטר, מקצועות מצילי חיים, ואני יכולה למצוא את עצמי אומרת – מה את? ליצנית על איזו במה? אבל זה מה שיש לי לתת. אני מסכימה להיזרק במקומות שאנשים מרגישים שהם צריכים להישמר מהם"

יופי ודימוי גוף אלה דברים שנהגו להעסיק אותך מאוד. סיפרת לא פעם בראיונות על האישיוז שלך בנושא עוד מילדות.
"קצת נמאס לי מהעיסוק שלי בזה, בא לי להתקדם. אני ממש עובדת בלהרים".

זה חדש. פחדת שזה יחלחל לדניאלה, הבת שלך?
"מה חדש? להרים לעצמנו? אני מרימה איתה ממש מגיל צעיר. יש לנו מראה בכניסה לבניין, והרבה פעמים שאנחנו חוזרות מהגן, אני עוצרת אותה ואומרת לה 'תראי איזה אימא ובת מהממות, איזה כיף, בואי נגיד יש!', וזה מרים לי ולה. ראיתי קטע ברשת שהשחקנית פרנסיס מקדורמנד אומרת שהיא אף פעם לא מתאפרת, גם לא לאוסקר. ואז היא אומרת – 'מה אתם חושבים, שזה קל? קשה לי גם לאהוב את עצמי, אבל איטס אאור ג'וב".

עבודה שלא נגמרת.
"וואי. אימא שלי הולכת לקורס מיינדפולנס, היא סיפרה לי שביקשו מהם לכתוב לעצמם מכתב חמלה. אני עכשיו קצת בתקופה של דרופ, יש דיכאון כללי באוויר, כולם חולים, ואני גם מוצאת את עצמי שוקעת, רק שבמקום לתת לעצמי לשקוע – אני נורא יורדת על עצמי שאני שוקעת. אז כתבתי לעצמי מכתב חמלה, וזה היה כמו לתת לעצמי חיבוק מבפנים. אני לא מאמינה ששינוי אמיתי יכול לבוא מסרגל ומכה. אני חושבת ששינוי עמוק בא מליטוף".

נשים והלקאה עצמית זה דבר שהולך יחד כמו ילדים ובידוד.
"אני חושבת שיש גם הרבה גברים שחווים את זה, אולי הם פחות מדברים על זה והמסרים שהם מקבלים הם פחות סותרים. אנחנו באות משנים על שנים של להסכים להיות תחת איזו עין ביקורתית שנותנת לנו ציון, אבל גם זה הולך ומשתנה. בכלל, כולנו נורא ממוקדים בלהסתכל בפיד בקטע של 'וואי ההיא נראית מושלם', ו'נראה שלהוא יש מלא חברים'. וזאת העבודה – להסיט את המבט ולהסתכל על מה שיש, להגיד תודה ולהאט שנייה. אני חושבת על זה אפילו כשאני יושבת לאכול. אני כבר רגילה לקרוא עיתון תוך כדי ולגלול את הפיד, ואני אומרת לעצמי – מתי בפעם האחרונה ישבת והתרכזת בסאונד של הקראנץ' של המלפפון? בסוף זה החיים האמיתיים. האמת שמאז הקורונה יש לי המון מחשבות על העיר ועל החיים פה. יש לי איזו פנטזיה שבגיל 50 אני עוזבת הכל ונוסעת להתבודד בקהילת פאצ'ה מאמה בקוסטה ריקה. היום, אם יש לי יום לא עמוס, אני יכולה לקום בשמונה בבוקר ופשוט לנסוע להיות עם עצמי ביער. הרבה פעמים אני גונבת את דניאלה מהגן ומודיעה לה שהיום לא הולכים לגן ולוקחת אותה איתי. כל הזמן יש בי את הכמיהה הזאת להגיע למקום שקט, אבל אז אני מבינה שזו גם כמיהה אבל גם סוג של אשליה".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן. מכנסיים וחולצה: עמנואל

הכמיהה והאשליה הן התגלמות סוד קסמו של הסושיאל, זירה שהפכת למגרש המשחקים שלך – מ"בוקר דו"ח" עם מיטב פקחי התנועה של משטרת ישראל, דרך הפפראצי שאת עושה לאבא שלך ב"אבא נאה" ועד "שיחות עם נהגים". את רותחת באינסטה.
"זה הקטע עם האשליה הזו – את מקבלת אימוג'י של בוהן למעלה או ציור של לב, המוח שלך מתרגם את זה לאהבה בזמן שהגוף שלך פשוט זקוק לחיבוק. אני בשאלה לגבי המקום שלי שם, כי אינסטגרם יכול להיות גם מקפצה מקצועית, יש אנשים שזאת הפרנסה שלהם. ברוך השם, באמת אני לא מתלוננת, אבל בתקופה הזו של הקורונה מלא הצגות מתבטלות. את מקבלת יום אחרי יום הודעות 'בוטל', 'בוטל', 'בוטל', ולפעמים את במחשבות שלהיות שחקנית זה מקצוע נוראי. פתאום התחלתי לחשוב על עוד כל מיני אפיקים, כמו הסושיאל, אבל לא בא לי להיות עבד של זה. אם עכשיו אני בשבועיים של דרופ וכל מה שבא לי זה להתכדרר לכדור על הספה, אז לא בא לי להעמיד פנים. לפעמים את רואה בנות שמצלמות את עצמן בוכות ומעלות לסטורי, וזה מעלה כל מיני שאלות על אותנטיות במדיום הזה".

זה לא אותנטי בעינייך?
"אז זהו, אם אני רואה מישהי בוכה לא בא לי להתעסק בשאלה הזו בכלל. יש אופציה של close friends, נכון? אז לי יש close friends עם עצמי, ואני מעלה לשם סטוריז שרק אני רואה. זה בעצם כמו אלבום שלי עם עצמי, יכול להיות שם איזה רגע קשה שהיה לי או איזה רגע מתוק של הבת שלי, כל מיני חתיכות של החיים האמיתיים. בסופו של דבר את מסתכלת אחורה וזה מהנדס לך את הזיכרון. את מקבלת דרישת שלום מהעבר, ומגלה שצמחת מאז".

"באיזשהו יום קמתי נורא עצובה וכתבתי באינסטגרם – כל מי שעצוב תדעו שאתם לא לבד, תכתבו לי ואולי אצליח לעזור. האינסטגרם קרס. את לא מבינה את כמות ההורים שכתבתי להם – זה לא אתם דפוקים, זו השיטה דפוקה"

אז ירדת מהרעיון של להפוך לכוכבת רשת.
"אני לא אשקר, זה יכול להיות מאוד מתגמל, אבל בסוף בא לי לשמח, באמת. בהכי פשוט של זה. אחותי רופאה ואבא שלי פסיכיאטר, מקצועות מצילי חיים, ואני יכולה למצוא את עצמי אומרת – מה את? ליצנית על איזו במה? מה את עושה כבר. אבל זה מה שקיבלתי, וזה מה שאני יכולה לתת. אני מסכימה להיזרק במקומות שאנשים מרגישים שהם צריכים להישמר מהם, נגיד ב'בלאדי מורי' יש סצנה שאני בוכה את חיי – ואני בוכה שם באמת על כאב אמיתי שלי. לפעמים אני מסיימת סצנה וכואב לי הלב, ואני אומרת – קמתי ממש סבבה הבוקר, למה הייתי צריכה את זה? אני מקווה שזה לא ישמע קלישאה, אבל לפעמים זה מרגיש לי כמו שליחות. זה כמו שיש בהלוויות את המקוננות, שפותחות את הגרון ובוכות בשביל כולם".

מה הם יחסייך עם פילטרים?
"משתמשת, אבל מנסה כמה שפחות".

טוב, זה הריטוש/בוטוקס הכי זול שיש.
"כן, בוטוקס זה שיח בפני עצמו, אבל אין לי כוח אליו כבר".

מרוב שדיברת על זה כבר בריאיונות או כי הבנת שברגע שמתחילים עם זה – מתחתנים עם זה?
"קחי פרח, שושן למשל – הוא פורח, ואז הוא מתחיל לקמול וזה הטבע שלו. עכשיו תחשבי שהוא פתאום מזריק לעצמו, ואז מה? הוא נהיה קצת פחות שושן. סבבה אם מישהי מזריקה ואין לה טיפת קמט, אבל אם הזרקת פה אז תרצי גם שם, ובסוף מה שאת רואה זה בלון אנושי, כבר לא רואים בן אדם. די, תנו להתקמט בשקט. אני מספיק סומכת על עצמי ועל מה שיש לי לתת, שלא קשור לאיך שאני נראית. ברור שיש דברים שמפריעים לי ויכולתי להיראות צעירה יותר בכמה שנים, אבל צריך לבחור לאן לכוון את הפנס, והפנס הוא על מה שפרנסיס אמרה – סלף לאב. כל הזמן את מקבלת מבחוץ אתגרים על הדבר הזה, זה כמו אימון. אז אני מכווצת את השריר הזה חזק ואומרת – עם הקמט הזה אני אוהבת אותי, ועם הנפילה פה אני אוהבת אותי ועם הגוף הלא מושלם אני אוהבת אותי, אין לי עוד אחר".

מה עם דניאלה, היא כבר בקטע של טלפונים וסטוריז וכל הג'אז הזה?
"כן., כששאלנו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה, היא אמרה שהיא רוצה שיהיה לה טלפון", היא צוחקת, "אמרתי לה שאנחנו ללא ספק נקנה לה טלפון, כשהיא תהיה בת 20. אני חושבת שלהתבגר בתקופה הזאת עם טלפון ורשת חברתית זה קשוח ברמות. ילדות מעלות את עצמן בפוזות מאוד מיניות מבלי לדעת שהן נורא מיניות, אבל בסדר, אנחנו נאכל את הדייסה שבישלנו ונראה מה קורה בעוד עשרים שנה. אני מקווה שזה לא יפצע יותר מדי נפשות".

סדנת זוגיות לאחת

דניאלה היא בתם המשותפת של לבוב ובן זוגה לשעבר, השחקן יוסי מרשק. הם נפרדו לפני ארבע שנים, כשדניאלה הייתה בת שנתיים. מאז ניהלה לבוב קשרים קצרים עד קצרצרים, בין היתר עם השחקן מיכאל הנגבי. בפודקאסט שלה, היא מגדירה את עצמה במילים האלה: "אישה, תל אביבית, ישראלית, אימא, שחקנית, מפחדת פחד מוות מזוגיות ברמות של 'וואו התקף חרדה'. אוהבת להתאהב ולא אוהבת את כל מה שבא אחרי".

לא מתחילים איתך באינסטגרם?
"כן, גם מתחילים וגם מתחילות, אני חייבת להגיד. יצאתי לדייט אחד עם מישהו שהתחיל איתי שם".

מה עם טינדר ובאמבל?
"לא בא לי. אני לא אגיד לך שלא חסר לי מישהו להתחבק איתו בלילה. את יודעת, חורף עכשיו. לשמחתי דניאלה מתגנבת אליי למיטה. אני מרגישה שאני צריכה קודם כל להיות בזוגיות טובה עם עצמי בשביל באמת להצליח להיות בזוגיות טובה, ויש לי עוד עבודה. אני חושבת על זה הרבה, שואלת אם זה המקום בחיים שאני נכשלת בו, זה שאני לא מצליחה להחזיק זוגיות. אני לא יודעת למה יש אצלי משהו לא פתור שם. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל ב-DNA שלי, אם זה בגלל שההורים שלי גרושים. אני רוצה להאמין שזה יקרה בסוף אבל מה אני אגיד, אני לא באמת מאמינה שזוגיות זה לנצח. הקשבתי לאיזושהי תוכנית על מונוגמיה, ואמרו שם שזה קורה אצל 0.01 אחוז מהיונקים. יענו, אצל שמונה מינים בטבע מתוך מיליונים, וגם אז זה גם קורה בקטע של תועלת, למשל בארצות של קור מטורף שהפינגווין צריך לשמור על הפינגווינה. אני משקיעה בזה משאבים – מבחינת המטפלים שאני הולכת אליהם, והמקום שאני מקדישה לזה בחיים שלי. אני כרגע בסדנת זוגיות רצינית עם עצמי, אבל אני אופטימית".

עם יוסי היית הרבה זמן.
"כן, שלוש שנים, זאת הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי".

"אני עכשיו בתקופה של דרופ, יש דיכאון כללי באוויר, כולם חולים, ואני גם קצת שוקעת, רק שבמקום לתת לעצמי לשקוע – אני נורא יורדת על עצמי. אז כתבתי לעצמי מכתב חמלה, וזה היה כמו לקבל חיבוק מבפנים"

אני לא יודעת אם את חושבת על עוד ילדים, אבל כידוע, זוגיות זה לא מאסט בשביל זה.
"גם אני וגם אחותי בחרנו כל אחת בדרך משלנו. היא בחרה בדרך שלה – הורות יחידנית, והיא עוד מעט אימא לשניים בעזרת השם. אני בחרתי בדרך שלי. אנחנו עדיין נורא בתפיסה שזה אבא ואימא ובית וילדים, שוכחים שזאת אופנה של מאה השנים האחרונות, שנישואים מלכתחילה היו הסכם כלכלי שנועד לחזק קשרים בין משפחות ולהעניק אדמות ושליטה. הקטע הזה שהכניסו לשם את הרומנטיקה, ושהיום מצפים ממך להיות באותו כלוב בטון 24/7 ולאהוב את הבן זוג ולאהוב את הילד – זה לא אפשרי. את רואה המון אנשים נקרעים, המשוואה הזו לא עובדת".

והקורונה הפכה את המשוואה הזאת לעוד יותר מורכבת.
"באיזשהו יום קמתי נורא עצובה וכתבתי באינסטגרם – כל מי שעצוב תדעו שאתם לא לבד, תכתבו לי ואולי אצליח לעזור. תקשיבי, האינסטגרם קרס. את לא מבינה איזה דברים כתבו לי… 'אני לא יכול להיות יותר עם הילד שלי בבית, אני מרגיש שקשה לי איתו, שאני לא אוהב אותו'. עניתי להם אחד אחד, אני חושבת שזה לקח לי אולי יומיים. את לא מבינה את כמות ההורים שכתבתי להם – זה לא אתם דפוקים, זו השיטה דפוקה".

לסיכום, הקורונה גרמה לנו לעשות רילוקיישן מאזור הנוחות שלנו לאזור מוכה אסון.
"כל משבר האקלים וכל האסונות שאנחנו מביאים על עצמנו, זה לא כי אנחנו רעים, זה פשוט כי אנחנו רוצים שיהיה לנו נוח. בייתנו את האש כדי שיהיה לנו נוח, המצאנו את הנורה כדי שיהיה לנו נוח, המצאנו את הגלגל כדי שיהיה לנו נוח וגם את הזום המצאנו כדי שיהיה לנו נוח. עכשיו יש זמן רגע לעצור ולעשות קצת סדר, להבין איפה אנחנו, ולהסכים להיות במקומות שפחות נוח לנו בהם. למשל, ממש עכשיו גנבו לי את האופניים החשמליים בפעם הרביעית, אז אני הולכת כל יום איזה עשרה קילומטר. אני תופרת את העיר מקצה לקצה, הרגליים שלי מרגישות את הרצפה וזה הזמן הכי טוב שלי עם עצמי. זה גם טוב בטוכעס".

אז את אומרת שמי שגנב לך את האופניים זה היקום?
"לא. הגניבה הזאת ביאסה לי את החיים ובכיתי עליה באינסטגרם רבות, אבל לקחתי את הבאסה הזאת והחלטתי להפוך אותה למשהו חיובי. בדרך, כמובן, עשיתי גם צחוקים בתחנת המשטרה".

נעמי לבוב | צילום: אלה אוזן

צילומי ההפקה:
צילום: אלה אוזן
ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט
סטיילינג: אלין זידקוב ל־Artbook
איפור: טל אמית ל־Artbook
שיער: בועז עוזרי
צולם ב"הגלריה בחווה", מושב סתריה