אחרי שאובחנה כפוסט־טראומתית בעקבות שיתוק בפנים, מיכל אנסקי החליטה לעצור ולהתבונן פנימה - ואז גילתה שהיא אלרגית ללק ג'ל. כך החל תהליך אישי של התקלפות, הקשבה לגוף וחיבור לאדמה
בסוף השבוע האחרון,מיכל אנסקיפרסמה באינסטגרם סרטון וטקסט שנדמים כמו נשימה עמוקה, ניסיון לעצור את הרעש, לקלף את השכבות, ולגעת באמת פנימית.
>> החיים החדשים של מיכל אנסקי: "לא מאמינה שמשלמים לי על זה"
אנסקי מספרת על תהליך נפשי ופיזי עמוק שהחל בעקבות שיתוק בפנים: "אובחנתי כפוסט טראומתית בעקבות השיתוק שקיבלתי בפנים. התחלתי טיפול פנימי – והדבר הראשון שקרה הוא שנהייתי אלרגית ללק ג'ל. זה נראה לכן שרירותי, אבל זה לא. כי הגוף שלי לא יכול היה לשאת יותר את התודעה שלי החזיקה הרבה זמן".
מה שנראה לכאורה כמו תגובה גופנית פשוטה – אלרגיה ללק ג'ל – התברר כתמרור אזהרה עמוק. "הייתי חייבת את העצירה של ה־100 אחוז המוחלטת כדי שאוכל להכיר את עצמי". ואז, כשהלק ירד, ירדה איתו גם שכבה של זהות: "מצאתי איזושהי אמת פנימית שירדה ביחד עם הלק, שהיא מחוברת לאדמה".
אנסקי אולי מבטאת את זה בדרכה האישית, אבל היא לא לבד. בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת תנועה של נשים שמתחילות להטיל ספק בתחזוקה האסתטית האינסופית. יותר ויותר נשים בוחרות להיגמל מלק ג'ל, בין היתר בשל נזקים פיזיים – דילול ציפורניים, פטריות, רגישויות – אבל גם בגלל צורך עמוק יותר: חיבור מחודש לעצמן.
"משהו בי התחיל להתקלף. הלק ירד. הפילטרים גם". ובמקומם, חיבור. למהות. לקרקע. לקהילה: "אני רוצה לתת רוח גבית ותחושה של קהילתיות ושל חיבור. אנחנו נותנות את עצמנו כדי לייצר את האישה החדשה, שמחוברת לקרקע – ויש להן במקום לק ג'ל, ליכלוך מתחת לציפורניים".
זו לא גחמה חולפת, זו תנועה נשית של שחרור פנימי. "זאת האישה החדשה. היא לא חוזרת אחורה. היא נזכרת קדימה. חיה בקצב אחר – לא מושלמת, אבל נוכחת". וכמו כל ריפוי אמיתי, גם כאן – זה מתחיל בפרטים הקטנים: "לפעמים זה בישול עונתי. לפעמים הליכה יחפה, שחייה בים, טבילה במעיין. ולפעמים להישאר עוד רגע בחניה ורק לנשום עמוק". ובסוף, הזמנה שקטה אך עוצמתית: "בואי נוריד שכבה. לא חייבות לעזוב את הכול. רק להפסיק להשתיק. ולפגוש את עצמנו – לא דרך הדרישות, אלא דרך החושים". גו מיכל, אנחנו איתך, גם בגמילה מלק ג'ל ובכלל.