מיכל אנסקי גילתה את עצמה מחדש: "אני נהנית מזה בקטע מביך"

"מכל הימים בהם יכולנו לעשות את הריאיון הזה, דווקא היום אני במחזור", אומרת מיכל אנסקי ברגע בו כף רגלי דורכת בביתה היפה והמבולגן אי שם בפאתי צפון תל אביב. כך נפתח הריאיון שלנו לכבוד יום הנשים הבינלאומי החל ב-8 במרץ, ואין ספתח נשי ואמיתי מהחיים כמו זה.

>> משפיעניות אמיתיות: 6 נשים ברשת שיעיפו לכן את המוח

"זה זוועה", היא פוסקת, "אני בת 43 וזה רק הולך ונהיה יותר קשה. קמתי עצובה. כל הבוקר בכיתי וצעקתי על אייל (בן זוגה של אנסקי, ר"ו), והוא הלך. כשהוא יחזור אני אתנצל. הוא יודע ומכיר את התופעה".

בעולם מתוקן, נשים היו מקבלות ימי מחלה קבועים כל חודש על הדבר הזה. ואם גברים היו מקבלים מחזור, אז בכלל דברים היו נראים אחרת.
"לדעתי גם גברים סובלים ממחזור, גם להם יש ימים קשים מדי חודש. ועדיין, אנחנו לא מדברות על זה מספיק בשביל להכניס את זה לשיקולים של התחשבות בחיי היומיום – גם בתוך מערכות יחסים, וגם בעבודה. למשל, הייתי עם השותפות שלי בפגישת גיוס השקעות למיזם החדש שלנו. הלכנו לקרן השקעות והמנכ"לית אמרה לנו בכנות שהיא לא יכולה לשבת איתנו, כי היא במחזור. יש לה אנדומטריוזיס, זה ממש מנטרל אותה לכמה ימים בחודש – וזה ממש לגיטימי. אם יש כמה ימים בחודש שאנחנו יותר רגישות, זה לא אומר שאנחנו חלשות".

אפשר בקלות לבלבל בין חוזקה וחולשה, בין חוסן וניתוק רגשי. זה בלבול מסוכן שיכול לבוא אלייך אחרי זה בבומרנג ולהתפוצץ לך בפנים.
"אני עשיתי את זה במשך שנים, עוד בילדות התנתקתי כדי להתמודד עם החיים. למשל, בשנות התשעים בירושלים, כשהייתי בתיכון. ירושלים זאת עיר פלאית, אבל החשיבה שם מאוד תבניתית עם המון תקרות זכוכית. הייתי שונה, הייתי אחרת, הייתי יותר מדי, הייתי פחות מדי – והדרך היחידה שהייתה לי להתמודד עם הביקורת, וה'אוי ואבוי' והפשקווילים – זה להתנתק. עשיתי את זה גם כשהצטלמתי לטלוויזיה שבוע אחרי שילדתי, וכשהצטלמתי בזמן שהחיים שלי התפרקו, שלושה שבועות אחרי שעברתי ניתוח והייתי עם תפרים בפה. בכל מקום בו הרגשתי שאין לצבע האמיתי שלי לגיטימציה, הייתי בניתוק רגשי. אמרתי לעצמי – אז אני אהיה פחות, אני אהיה אחרת, אני לא אהיה בכלל לרגע. זה כלי מסוכן ויעיל בטירוף. ואם נחזור לענייני המחזור – אצל כל אחת זה מתבטא אחרת ואנחנו לא צריכות להתבייש בזה. אצלי זה התבטא היום בדמעות ועצבים על הבוקר".

"מחזור זה זוועה. אני בת 43 וזה רק הולך ונהיה יותר קשה. אם יש כמה ימים בחודש שאנחנו יותר רגישות, זה לא אומר שאנחנו חלשות. חבל שאנחנו לא מדברות על זה מספיק"

 

כבר שנה וחצי שדמעות ועצבים זה תיאור מדויק של החיים של רובנו, עם או בלי מחזור. מהמקום הזה החליטה אנסקי לעשות מעשה. אשת הטלוויזיה והעסקים היא כידוע יזמית בנשמה, והמיזם החדש שלה "אדמות מרפא" מוקדש כולו לשיקום הנשמה. הקונספט: לרפא את הנפש באמצעות חיבור לאדמה, במובן הכי מילולי שיש, עם גינות טיפוליות, שבילים שאפשר לצעוד בהם ברגליים יחפות, מרחב לעשות בו יוגה בטבע, ועוד.

"זו חממה של אדמות מרפא, באדמה ששתתה דם", מספרת אנסקי, ונותנת עוד דוגמה מחייה האישיים כל כוחה המרפא של האדמה. "סבתא שלי שרדה את השואה, הגיעה לפה ובנתה גינות. היא הייתה גננית ולימדה חקלאות, היא עבדה את האדמה וגם לחמה בפלמ"ח. האבות והאימהות שלנו ייבשו ביצות אחרי שהם עברו את השואה".

נרקיס אלון, שותפתה של אנסקי למיזם, ויזמית בעלת רזומה מפוצץ בפני עצמה, מספרת על המיזם ועל אירוע החניכה העוצמתי רגע אחרי. "היה פשוט ערב מהמם", נפעמת אלון, שמגיעה מעולמות הקהילה והחיבור בין נשים. "מה שקרה פה הוא כל כך פשוט ולא מתחכם, עשינו למשל פעילות של איזון אבנים וגילוף גלעיני אבוקדו, אכלנו אוכל מהמדורה שהדלקנו. באותה מידה יכולנו להיות שם קבוצה של ילדות בנות 10, וזה מה שיפה. אני באה מעולם של תכנים מתוחכמים, ועכשיו בתקופה הזאת אין לנו כוח לחפירות. פשוט להיות ולהתחבר, לחלום יחד, להחליף רעיונות".

"את פוגשת נשים שאיבדו את בני הזוג שלהן בשבעה באוקטובר או במלחמה עצמה, והבית שלהן הפך להיות המקום הכי חסר הוודאות בעולם – והן מביאות כל כך הרבה תקווה וכוח", אלון ממשיכה, "אנחנו רוצות לעורר את אותן נשים עכשיו לעשות דברים חדשים. אנחנו ממש אומרות להן, הנה קחו כסף, חשיפה וחיבורים, ותייצרו מיזמים נוספים של ריפוי באדמה (כאן אתן יכולות לפנות לקבל מענק, ר"ו). אנחנו אומרות שאם יש את 'הכרישים', אז אנחנו הדולפינות. אנחנו רוצות לעורר השראה של יזמות ומנהיגות מהסוג הזה – של להקים גינה. ככה פשוט. אנחנו יודעות מעשרות שנים של מחקר שזה מאוד מרפא, ונותן תשובות ופתרונות לדברים שצריך להתמודד איתם עכשיו".

"ישראל יכולה להפוך להילינג ניישן במקום סטארט-אפ ניישן", אומרת אנסקי בביטחון, "אנחנו יכולים להביא פתרונות ריפוי. הרי אין סבל רק בישראל, יש מלחמות נוראיות, כאב וטראומה בכל העולם – וכולם יכולים ללמוד ממה שאנחנו עוברים. הצמידו אותנו לקיר, אז בואו נצמח וניצור משהו מדהים פה".

השבוע חנכה אנסקי את הספוט הראשון שהקימה בקיבוץ ארז, עם השותפות שלה נרקיס אלון ומיכל צרפתי אפרת בשיתוף עמותת "ונטעת". באירוע החניכה של המקום, הן העניקו מענקים כספיים לנשים מהעוטף. "אבות ישורון אמר שאדם הוא אוסף שבריו. אנחנו הקמנו מקום שמאפשר לאסוף את השברים. הוצאנו קול קורא לנשות העוטף, אמרנו – בואו תעשו כל דבר שאתן חולמות להרים, כמו דק של יוגה, מעבדת שינה על האדמה, מטבח שאפשר לגדל בו ירקות, או מרחב לייצר בו שמני מרפא וקרמים. אנחנו ניתן מענקים כספיים ונלווה בתהליך עם ייעוץ ארגוני". התחנה הבאה – אדמות מרפא בצפון.

זה לשם שינוי להתחבר לאדמה ממקום בריא ומצמיח, לא ממקום פנאטי, כמו אצל סמוטריץ' ורעיו לממשלה.
"כי הדיבור הגברי השולט הוא של כיבוש של אדמה. אבל אם עברנו שנת גיהנום ואסון וחורבן, עכשיו אנחנו בשנת תקומה. התקומה האמיתית תתחיל רק ביום שבו כל החטופים יחזרו הביתה, וביום שזה יקרה – אנחנו צריכים לעבד מחדש את האדמה של המקום הזה, ולהאמין במקום הזה כדי לבנות פה משהו בשביל הילדים שלנו. כולנו נשרפנו ועלינו בלהבות, אבל ההזדמנות לצמוח היא עצומה".

אנסקי יודעת היטב על מה היא מדברת, בתור מי שעברה חתיכת מסע החלמה וריפוי אחרי שב-2019 לקתה בשיתוק (פציאליס) בפניה, מה שגרר סדרת ניתוחים מורכבים, ובשלב מסוים שיתק לה גם את הנפש.

"בתור אחת שאובחנה עם פוסט טראומה, הדבר שהכי תומך בי זה לצאת החוצה לשמש, להוריד נעליים, לעשות הארקה, ובום – אני חוזרת לעצמי", היא משתפת ומזגזגת בין האספקטים האישיים בחייה לפרספקטיבה רחבה שמשקיפה על כלל הנשים והאנשים שחיים במדינה הכאוטית שלנו. "די, נתנו את כל מה שהיה לנו, ועכשיו מגיע לנו שיהיה פה טוב. אנחנו רוצים לחיות בשקט", היא אומרת בעיניים נוצצות מדמעות ורועדת קלות תוך כדי, "זה השיר שאני שרה דרך אגב על הבמה, 'סך הכל אני רוצה'. אני מזייפת אבל לא נורא, לא אכפת לי".

"ישראל יכולה להפוך להילינג ניישן במקום סטארט-אפ ניישן. הרי אין סבל רק בישראל, יש מלחמות נוראיות, כאב וטראומה בכל העולם – וכולם יכולים ללמוד ממה שאנחנו עוברים. כולנו נשרפנו ועלינו בלהבות, עכשיו בואו נצמח וניצור משהו פה מדהים"

 

"הייתי חייבת להתפרנס ממשהו"

כן, קראתן נכון, מיכל אנסקי שרה על הבמה. השבוע, במקביל לחניכת המיזם החברתי החדש שלה, אנסקי המציאה את עצמה מחדש, או מצאה את עצמה מחדש – תלוי איך מסתכלות על זה. היא מככבת במופע "בנות", וחולקת במה אחת עם חנה לסלאו, מיה דגן, מיקי מוכתר וליהי טולדנו.

מיכל אנסקי יוצאת מהטלוויזיה והולכת לשיר ולרקוד על במה – איך נהיה?
"מרוב שהתעסקתי עם עשייה חברתית, הייתי חייבת להתפרנס ממשהו", היא צוחקת, "אני צריכה לשלם שכר דירה ובמקביל אני בונה בית ויש לי משכנתא, ואין לי עזרה. בהתחלה כשהציעו לי את זה אמרתי 'לא' שוב ושוב, ואז ישבתי וחשבתי מאיפה ההתנגדות שלי. פתאום הבנתי שזו הזדמנות לפגוש את הקהל שלי מקרוב, וגם – לראשונה בקריירה אני על במה, כחלק מקבוצת נשים מגוונת ועוצמתית שמופיעה ברחבי הארץ. זו הזדמנות לייצר שיח עם הקהל, ולקדם את המודעות למאבקים ולנושאים שחשובים לנו".

ואיך זה מרגיש בלייב?
"אני עפה! אני נהנית בטירוף, ולא מאמינה שמשלמים לי על זה. כבר בחזרות כל כך נהניתי שזה מביך, הרגשתי ב'תהילה'. הרי גדלתי בתיאטרון – אבא שלי בהבימה מגיל 6. סבא שלי הקים את תיאטרון הילדים הראשון, סבתא שלי הופיעה בברודוויי. זאת הגשמה עצמית בהפתעה, כי בכלל לא ידעתי שיש לי שאיפה כזאת".

"בהתחלה אמרתי 'לא' למופע, אבל מרוב שהתעסקתי עם עשייה חברתית, הייתי חייבת להתפרנס ממשהו. אבל אז גיליתי שאני נהנית על הבמה בקטע מביך, אני לא מאמינה שמשלמים לי על זה"

 

"אמרנו לנו להביא את עצמנו ולדבר אמת, אז אנחנו פותחות את הנשמה. מיקי מספרת בדמעות על אובדן ומוות. מיה מדברת על התמכרות. אני מספרת איך הפסקתי להתבייש ללכת לרקוד"

 

"אין פה אגו", אומרת אנסקי, ומפרגנת במיוחד לטולדנו בת ה-22, הצעירה בחבורה. "ליהי היא וויטני יוסטון הישראלית. בחיים לא ראיתי כזה כישרון צפון בגוף כל כך מושלם, הכל אצלה יפה ומואר, היא טובת לב ומדהימה. פיתחתי אליה רגשות אימהיים. חנה מצדה מפתחת רגשות אימהיים אליי".

מה קורה בעצם על הבמה?
"אמרנו לנו להביא את עצמנו ולדבר אמת, אז אנחנו פותחות את הנשמה. מיקי מספרת בדמעות על אובדן ואבל והתמודדות עם מוות. מיה מדברת על התמכרות. אני מספרת בין היתר שהלכתי סופסוף לרקוד גאגא, ומשתפת למה לא הלכתי לפני זה".

למה באמת?
"כי התביישתי. לא רציתי שכולם יסתכלו עליי, ועכשיו אני רוקדת על הבמה בשביל להראות שאני לא מתביישת יותר. או למשל, נורא התביישתי לשים אודם אדום, כי זה מאוד מדגיש שהחלק הזה לא עולה", היא מצביעה על החלק בפניה שנפגע מהשיתוק. "חנה ומיה אמרו לי – את לא בטלוויזיה, שימי אודם. אנשים שיושבים בשורה האחרונה רוצים לראות ולהרגיש אותך מדברת. אז חנה הביאה לי אודם מהבית שלה ומרחה לי אותו".

הן מופיעות באינטנסיביות שלא הייתה מביישת את נועה קירל ואנה זק בפסטיגל, לפעמים אפילו פעמיים ביום, כולל שישי-שבת. ואם תהיתן מתי אנסקי תשוב אל מסך הטלוויזיה הקרוב לכורסתכן, תשמחו לגלות שזה יקרה באוקטובר הקרוב – עם עליית העונה השנייה של "מאסטר שף: נבחרת החלומות" בקשת 12, בהובלתה הבלעדית.

"אני באה ממשפחה של אנשים שהקימו את המדינה הזאת. אנחנו מאוד גאים להיות ישראלים ויהודים, משוגעים על הארץ הזאת, אבל נוצרה כאן מציאות מפוצלת. מצד אחד, ערכים של הדדיות, משפחתיות, אהבת לרעך כמוך. מצד שני מעודדים שנאה ופילוג, טיפשות ובורות"

 

"אני נורא גאה סופסוף להוביל, אחרי 14 שנים שהייתי מובלת", היא צוחקת. אל התוכנית הזו הגיעה אנסקי אחרי שעזבה את "מאסטר שף". "הקהל הוא אותו קהל שבשנה שעברה חיפש בגוגל 'למה מיכל אנסקי לא במאסטר שף'. יצא שהייתה לי פרידה מהקהל בלי הזדמנות להסביר שאני תכף חוזרת בתוכנית אחרת".

מי שהייתה האישה הראשונה בפאנל השופטים של מדורת השבט הישראלית, עומדת כיום בפרונט של תוכנית ששמה את הזרקור על בשלנים מקצועיים, בניגוד לספינת האם שנותנת את הבמה לבשלנים חובבים עם סיפורים שנועדו לתבל היטב את ז'אנר הריאליטי. בתוכנית אותה היא מנחה שופטים יובל בן נריה ואבי ביטון. "הם דור אחר, הדור הבא של הקולינריה בישראל… יש משהו מאוד חדש ומרענן בפורמט הזה, ואני כבר ממש מצפה לאוקטובר. אני מתגעגעת".

טוב, גם טלוויזיה, גם הופעות, גם מיזמים, גם את מגדלת שלוש ילדות. איך לעזאזל את מספיקה לעשות הכל?
"אני לא. את נכנסת אליי הביתה ורואה את הכלים שלא הספקתי לעשות אחרי שקמתי בבוקר להכין בולונז, והיה לגבריאלי (בתה האמצעית של אנסקי, ר״ו) יום הולדת והייתי צריכה להכין לה עוגה – ולא הספקתי בגלל החזרות. אני לא מנסה לייצר מצג שווא של שלמות בפני הקוראות".

שלמות זה מעפן.
"שלמות זה מעפן, סימטריה זה משעמם".

"יש גבול מסוים לקורבנות"

"מזמן זנחתי את הפרסונה", אומרת אנסקי בכנות ומסייגת, "זה מאוד מרפא לדבר על הכאב שלך, אבל יש גבול מסוים לקורבנות, ואני רוצה לדבר על הכלים שאני משתמשת בהם בשביל לאסוף את עצמי".

אנסקי היא אימא לשלוש בנות – דניאלה (14) מנישואיה הראשונים, וגבריאלי (5) ומאודי (3) – מהזוגיות הנוכחית שלה עם אייל אמיר, שהוא גם שותפה העסקי. קיצר, מי אמרה סיר לחץ ולא קיבלה מצקת בראש ("אבל יש לנו מלא רגעי ׳בריידי באנץ׳ נורא מצחיקים״).

"אני נורא גאה סופסוף להוביל תוכנית משלי, אחרי 14 שנים שהייתי מובלת. הקהל הוא אותו קהל שבשנה שעברה חיפש בגוגל 'למה מיכל אנסקי לא במאסטר שף'. יצא שהייתה לי פרידה מהקהל בלי הזדמנות להסביר שאני תכף חוזרת"

 

בשביל לפתח את שרירי החוסן, הלכה אנסקי ללימודי התפתחות ותודעה במכון לוהאריה ברופין. כעת היא בשנה ב'. "תודעה היא כלי אישי עמוק שמעניק לי חוסן, ומאפשר לי להבין את העולם ואת עצמי יותר טוב. זה חל גם על הזוגיות", היא צוחקת. "דרך הבנת התודעה אפשר לגשר על פערים בין אנשים. זה מסייע לי לקחת אחריות ולהיות קשובה יותר לסבל ופחד, תסכול וכעס – של אנשים מסביבי, וגם שלי. אין תחום שזה לא נוגע בו, מהאימהות ועד הזוגיות".

תני דוגמה מהחיים.
"לא תמיד אני מצליחה לשלוט בעצמי ולעצור משהו בזמן לפני שהוא הופך לריב, לפני שנאמרות מילים קשות. אז היום אני הולכת לעשות חשיבה על מה קרה הבוקר, מה הביא אותי לקצה ולמצב שאני עומדת ובוכה".

ועידת חקירה ממלכתית עצמית.
"מתוך רצון שמצב כזה לא יקרה שוב. זה מאוד עזר לזוגיות שלי, יש ויגידו שזה הציל את הזוגיות שלי. סתם, הנישואים שלי לא היו בסכנה, אבל זה מאוד שיפר דברים. אייל ואני חברים, אנחנו שותפים, ואנחנו יודעים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, גם אם זה נשמע שחוק".

ספיקינג אוף ועדת חקירה ממלכתית, אנסקי מספרת שמה שהביא אותה לקפוץ ראש אל מעמקי התודעה זו המלחמה. "נרשמתי ללימודים מתוך רצון להבין את הכוחות הפנימיים שמניעים אותנו. הלכתי לאיבוד בכל המערכות ובתוך בליל האינטרסים. כל עולם הערכים פה קרס, ואני בן אדם מאוד ערכי", היא מספרת בהרחבה, "אני באה ממשפחה של אנשים שהקימו את המדינה הזאת. הסבא השני שלי עבד בסוכנות היהודית והקים את חידון התנ"ך. אנחנו במשפחה מאוד גאים להיות ישראלים ויהודים, משוגעים על הארץ הזאת, אבל נוצרה כאן מציאות מפוצלת. מצד אחד, יש את הערכים שגדלנו עליהם – הדדיות, משפחתיות, אהבת לרעך כמוך – ומצד שני יש מציאות שבה מעודדים שנאה ופילוג, טיפשות ובורות. מציאות שבה לא מאפשרים יופי ואהבה".

וכל מי שרוצה יופי ואהבה בחיים נתפסת כאילו היא חיה בסרט. מציבים לנו עובדות כאילו זאת גזרת גורל, שככה יראו תמיד החיים שלנו – עם מלחמות ומוות – כי ככה זה ועוד שנגיד תודה.
"אז מה נותר לנו לעשות?".

לבכות.
"לבכות ולעשות. לחפש איך לייצר אלטרנטיבות. לכן העברתי משקל לעשייה חברתית".

העשייה של אנסקי יכולה למלא דפים על דפים. בימים אלה היא לוקחת חלק בהובלת מחקר חדשני וניסיוני, בשיתוף בית החולים רמב"ם בחיפה, שמטרתו היא לרפא נשים חולות בטרשת נפוצה – ניחשתן נכון, באמצעות טיפולים בטבע. אנסקי ושותפיה מחכים לאישורים הסופיים מוועדת הלסינקי, האחראית לכך שניסויים רפואיים בישראל יתבצעו בצורה אתית.

את שתי המרפאות לטיפול בפציאליס שהקימה לפני כשנתיים, היא סגרה בעקבות המלחמה, כאשר הרופא המייעץ שעבדה עמו נקרא למילואים. "אנשים עדיין משיגים את הטלפון שלי ופונים אליי מדי יום. אני תמיד עונה ונותנת תמיכה, מפנה למטפלים וחוסכת להם הרבה ביורוקרטיה".

במקום להתבאס על סגירת המרפאות, אנסקי מצאה נתיב אחר: היא חברה לקבוצת מחקר הבוחנת דבר חדשני – חומר ביו-אורגני המאפשר לדבריה שיקום עצבי. "אני בקבוצה עם האנשים הכי חכמים ביקום", היא מתגאה, ומונה שמות כמו ד"ר שחר שלי, ראש מחלקת נוירולוגיה של רמב"ם; רונן גדות, יזם סדרתי בתחום הביו-טק; השחקן ולוחם המילואים ידין גלמן, שמאז פציעתו במלחמה הפך לשגריר לא רשמי של ישראל בעולם.

"אני רואה בכך שליחות, אפילו שאין לי תואר ברפואה. כי שהמדע אומר 'אין לי איך לרפא אותך', אני אומרת – 'מה זה אין? אני אמצא'. ידין, למשל, היה יכול למות בשדה הקרב. כמעט נקטעה לו היד. הוא עבר המון ניתוחים, והפצע נפתח והזדהם. אם הוא היה שם את החומר הזה על הכתף בו במקום, זה היה מציל אותו באותו רגע".

"השנה האחרונה גרמה לי להבין שיש כל מיני סוגים של שפע, הרבה יותר מכסף בבנק. יש רגעים שאני מרגישה אושר בתוך גיהנום, ואני אוספת את זה כמו צימוקים של כוכבים. אני מלקטת את הרגעים האלה. זאת עבודה כל הזמן"

 

את כל הזמן נמשכת לזירות התרסקות.
"כי כשמגיעים לרצפה, השמש יכולה לזרוח בעוצמות שלא ידעת מעולם. יש מומנטום להתחדשות. מי שסובלת מטראומה יכולה לגלות בתוכה כוחות נפשיים שהיא לא ידעה בעבר, לעבור דרך כאב שאי אפשר להעלות על הדעת, ולשרוד אובדן – ולא משנה אם זה אובדן במשפחה, טראומה בשדה הקרב, פגיעה מינית או שיתוק בפנים. אם בוחרים בחיים ומחליטים לעשות משהו בנדון, אפשר לשנות את העולם".

"השנה האחרונה גרמה לי להבין שיש כל מיני סוגים של שפע, הרבה יותר מכסף בבנק", היא אומרת, "יש רגעים שאני מרגישה אושר בתוך גיהנום, ואני אוספת את זה כמו צימוקים של כוכבים. אני מלקטת את הרגעים האלה. זאת עבודה כל הזמן".

חכו, זה לא הכל. השבוע, במקביל לעליית המופע החדש ולחניכת אדמות המרפא, אנסקי עלתה על פוד טראק עם בן זוגה ושותפה אייל, והשניים התחילו לנדוד ברחבי הארץ עם המעדנים של שרי הרינג, דוכן כריכי הדגים האייקוני שהקימה שרי אנסקי (אמה של מיכל) בשוק הנמל. בשנים האחרונות לקח אמיר את המושכות של ניהול העסק, ועכשיו הם רוצים לעשות רותי ברודו, "מלכת המעדניות", כדבריה של אנסקי חברתה הטובה. "אנחנו נכנסים עכשיו למעדניות, בתקווה שבהמשך נהיה בכל מקום. אני רוצה שימכרו אותנו בסופר, שלכל אחד תהיה אפשרות להשיג משהו איכותי. עכשיו אנחנו נוסעים בכל רחבי הארץ, למרכזי קניות של עזריאלי, ואנחנו עומדים שם בחניון ומוכרים סנדוויצ'ים – ואני מתה על זה".

איפה זה פוגש את יוקר המחיה? אנשים לא מהססים להוציא חמישים ומשהו שקל על סנדוויץ'?
"חשוב להבין שלא כל סלמון בישראל הוא באמת סלמון. יש המון דגים צבועים ומעובדים. חשוב לי לכבד את הצרכן הישראלי, ולהציע לו דברים טעימים, בריאים, איכותיים ואמיתיים – לא תחליפים סינתטיים. המחירים שלנו לא יותר יקרים מבמקומות אחרים בשוק, אבל אין מה לעשות, סלמון שהוא לא סלמון עולה הרבה פחות מסלמון אמיתי".