ישראל עוצרת: כל הסיבות שבגללן את צריכה לשבות היום

כבר חמש שנים שאני ברחובות, נלחמת על המדינה שאני מאמינה שישראל יכולה וצריכה להיות: מדינה נקייה משחיתות עם מנהיגות נקיית כפיים; מדינה שדואגת לאזרחיה ואזרחיותיה, לצרכים של כולנו; מדינה שבה יוקר המחיה לא מוחץ את המעמד העובד, ושבה מי שמקבל סיוע לא מנצל את המערכת; מדינה ששומרת עלינו כשווים – בפני החוק, בפני השלטון, ובעיקר זה מול זו.

כל יום של מלחמה הוא יום מדמם. וכל הפצעים המדממים האלה מחוררים אותנו, פוצעים את גופה של ישראל עד שהיכולת לאחות ולרפא אותה הולכת ונמוגה. אם לא נעצור את זה – נחדל מלהתקיים. ישראל תחדל מלהתקיים

 

מאז השבעה באוקטובר הכל הקצין. מה שהיה רע – הפך לגרוע יותר. מנגד, הסולידריות הישראלית, אותה התכנסות טבעית ברגעי משבר, התעצמה ופרצה החוצה כמו עוף חול. אנחנו, העם, מדממות ומדממים כבר 681 ימים. הכאב מלווה כל פעולה יומיומית – מאוכל ועד שינה – והוא כמעט בלתי נסבל. לפעמים הוא כל כך כבד עד שנדמה שהאדישות משתלטת עליו, שההרגל מנצח. ואז אנחנו פשוט ממשיכים לחיות. כי זהו יצר האדם, כי אלה החיים, וכי התרגלנו לחיות אותם כאן, בישראל, בדיוק כך.

>> הלילה המטלטל של כלנית שרון: "עצרו אותי באלימות וערכו עליי חיפוש בעירום חלקי. הם רצו להשפיל אותי"

הבעיה היא שכאב כזה אי אפשר להדחיק או להעלים – הוא כל הזמן יבעבע. הבעיה השנייה היא ההתמשכות: הסבל לא נגמר, הפרק לא נסגר, אי אפשר להניח את הספר כשכל כך הרבה עדיין פתוח. בתוכנו חיות משפחות שהפצע שלהן מדמם ומדמם, ואין פלסטר או תחבושת בעולם שיכולים לסגור אותו. כי איך אפשר לרפא פצע פתוח תמידית?

בעיה מתמשכת נוספת היא שהפצעים רק מתרבים – כי כל יום של מלחמה הוא יום מדמם. וכל הפצעים המדממים האלה מחוררים אותנו, פוצעים את גופה של ישראל עד שהיכולת לאחות ולרפא אותה הולכת ונמוגה. אם לא נעצור את זה – נחדל מלהתקיים. ישראל תחדל מלהתקיים. אסור לנו להמתין עוד לנתניהו ולנאמניו המפקירים והכושלים, שמעדיפים להמשיך במלחמה כי היא נוחה להם פוליטית.

אנחנו, העם, נדרוש היום את מה שמגיע לנו: השבת החטופים, סיום המלחמה, שקט, ביטחון ועתיד. כל אלה הולכים רק יחד, כי בסוף מלחמות תמיד מסתיימות בהסכמים.

ביטחונה של מדינת ישראל תלוי בהשבת החטופים והחטופה ובסיום המלחמה – אין דרך אחרת להשיב אותם, ואין דרך אחרת שנחיה כאן בטוחות ובטוחים בבית שלנו

 

שקט וביטחון לא מגיעים ממלחמת נצח. הם לא מגיעים מכיבוש של עם אחר, ולא מגיעים מהסתגרות והיפרדות מהעולם. ביטחון לא נולד מהשתלטות כפויה, אלא מהסכמה בין שני צדדים. ביטחון לא נבנה מהיפרדות חד-צדדית, אלא מפשרות הדדיות. הוא לא צומח מיצר נקמה, אלא משיקול דעת ומוכנות להקשיב.

ביטחון אולי יכול להגיע אחרי מלחמות, אבל לא במחיר הקרבה והרג של חפים מפשע. ביטחונה של מדינת ישראל תלוי בהשבת החטופים והחטופה ובסיום המלחמה – אין דרך אחרת להשיב אותם, ואין דרך אחרת שנחיה כאן בטוחות ובטוחים בבית שלנו.

מי שנחטף בבוקר ממיטתו לא יוקרב על מזבח שימור המדינה – ובוודאי שלא על מזבח שימור הממשלה. מי שיצא להילחם ולהציל חיים, אנחנו חייבות וחייבים לדרוש אותו בחזרה – אחרת בסוף לא יהיו עוד כאלה שמוכנים להסתער קדימה. ומי שיצאה לרקוד את החיים, לא יכולה להיקבר תחת חורבות של מלחמה ומוות.

>> ענבר הימן היא החטופה האחרונה שנותרה מאחור. אמה, יפעת הימן, בריאיון קורע לב

אנחנו נעצור את המדינה – בשביל החיים שלנו, בשביל הילדים שלנו, בשביל להשיב את האחים והאחיות שלנו. כי אנחנו ראויות וראויים ליותר מזה. אנחנו ראויים לחיים.

המאבק הזה לא יסתיים ביום אחד. אל תעצמו עיניים. אל תגידו 'יהיה בסדר'. צאו להילחם על החיים שלכן ושלכם. צאו להילחם על החיים שלהם. זה בידיים שלנו.

כלנית שרון היא ממובילות "החזית הוורודה", תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית