"אם לא לנשק אותה בשמלת כלה, אז לפחות שאוכל לנשק ארון"

רגע לפני שהוכרזה הפסקת האש, בעוד טילים נורים לעבר השפלה והיא עומדת לסגור את דלת הממ"ד, יפעת הימן אחזה בטלפון – כמעט בלי לחשוב – והתחילה לסמס לענברי שלה. "הייתי חייבת להגיד לילדה שלי: 'תיזהרי, יש הרבה טילים שמגיעים מאיראן'. ואז בא הבום של המציאות – ותפסתי את עצמי. ענברי שלי לא כאן".

>> אמו של החייל החטוף נמרוד כהן בריאיון ל"את": "נתניהו, אני מתחננת – תחזיר את בני. תפסיק את הסיוט הזה"

"היא בעזה, והיא האישה היחידה שנותרה שם", אומרת יפעת, אמה של ענבר הימן, שנחטפה בשבעה באוקטובר על ידי מחבלי חמאס. "אחרי שעופרה קידר ועוד שני חללים חזרו, בכיתי את חיי בבכי בלתי פוסק במשך יומיים. כל הדה ז'ה וו של התקופה הארוכה, בלי ענברי שלנו, חזר אליי. ואז, לרגע, הרגשתי הקלה שיש חילוצים. גם בשביל ההורים והמשפחות שלהם, שמעכשיו יש להם לפחות קבר לבכות עליו. לי אין יותר דמעות, רק כאב ועצב שלא עוברים. ואני שואלת – איך משאירים שם, בעזה, אישה צעירה? הרי אמרו לנו מזמן שלא משאירים לא ילדים ולא נשים. בשביל זה לא צריך קטגוריות, זה הכי בסיסי. ענברי שלי הייתה אמורה לחזור עוד בעסקה הקודמת. היא לא כאן – וזה לא נתפס. אבל זו עובדה".

"עמדה שם משלחת – ואני הבנתי הכל. צרחתי עליהם: 'תלכו מכאן, זה לא נכון'. עד שאין לך משהו מוחשי, תמיד יש את הספק הזה. ותמיד יש גם את התקווה. אבל קניתי לה כבר חלקת קבר"

 

ענבר הימן הייתה בת 27 במותה – סטודנטית מצטיינת בשנה הרביעית לתקשורת חזותית בויצו חיפה, אמנית בנשמתה, חובבת קולנוע ומעורבת חברתית. היא נחטפה מהמסיבה בנובה, ועד היום משפחתה לא יודעת אם נלקחה חיה או מתה.

"אני לא יודעת איך אני מחזיקה מעמד. בסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שייקח כל כך הרבה זמן. אני לא ישנה, בקושי מתפקדת. הבריאות שלי על הפנים"

 

שיחת הטלפון האחרונה שלה הייתה בשעת בוקר, לאחיה. היא סיפרה לו על הטילים – ואז נעלמה. במשך ארבעה ימים נחשבה לנעדרת. "חיפשנו אותה בבתי חולים, היינו בסורוקה ובברזילי. חשבנו שאולי היא פצועה או 'אלמונית', והיא לא הייתה בשום מקום. אחר כך, מלהב 433 ביקשו שנבוא לבדיקת DNA – הבאתי דגימה ממברשת השיער שלה. כשעשינו בירורים, התברר לנו שהיא ברחה עם שניים נוספים שהיא לא הכירה, לכיוון קיבוץ בארי הבוער. כשהנוחבות ניסו לתפוס אותה – היא התנגדה. ירו בה, וחטפו אותה לבדה".

יפעת זיהתה את ענבר על אופנוע המחבלים בזכות הטייץ המיוחדים שלבשה. "חברה שלה, שראתה אותה מתארגנת למסיבה, סיפרה לנו מה היא לבשה", היא מספרת. ואז, ביום שישי אחד בדצמבר 2023 – אחרי שיפעת הספיקה להדליק נרות – נשמעה דפיקה בדלת. השמיים נפלו עליה.

"עמדה שם משלחת – ואני הבנתי הכל. צרחתי עליהם: 'תלכו מכאן, זה לא נכון'. מה זאת אומרת, 'על פי ממצאים אתם קובעים מוות'? מה זה ממצאים? זה הזוי. עד עכשיו יש בתוכי חמישה אחוזים שאומרים כל הזמן – אולי זה לא נכון. עד שאין לך משהו מוחשי, תמיד יש את הספק הזה. ותמיד יש גם את התקווה. אבל קניתי לה כבר חלקת קבר".

"אימא שלי, בת ה-78, נפטרה לפני ארבעה חודשים – ואני אפילו לא יכולה להתאבל עליה. היא וענבר היו מאוד קשורות – ענבר אפילו גרה אצלה חצי שנה. אבל מאז שבאו אלינו עם ה'ממצאים', חלה אצלה הידרדרות קשה ומצבה הלך והחמיר"

 

מה?
"כן. זה נשמע מוזר, והלוואי שלא נצטרך להשתמש בזה, אבל חשבתי שאם זה נכון – אז זה יקרה בקרוב. לא רציתי שזה יפול עליי ולא אדע מה לעשות עם עצמי".

"כל מה שאעשה בהמשך חיי יהיה קשור לענברי"

יפעת הימן מדברת מתהומות הכאב שלה. "אימא שלי, בת ה-78, נפטרה לפני ארבעה חודשים. היא וענבר היו מאוד קשורות – ענבר אפילו גרה אצלה חצי שנה. אבל מאז שבאו אלינו עם ה'ממצאים', חלה אצלה הידרדרות קשה. מצבה הלך והחמיר, עד שכוחותיה לא עמדו לה. ואני אפילו לא יכולה להתאבל עליה".

יפעת, לבורנטית במקצועה, עזבה את עבודתה ב-8 באוקטובר. בהמשך חזרה לתקופה קצרה – אבל לבסוף עזבה סופית, ומאז כל כולה נתונה למאבק על החזרת הבת שלה. "אני כבר לא אחזור לעשות את מה שעשיתי בעבר. כל מה שאעשה בהמשך חיי יהיה קשור לענברי – ולהנצחתה".

"ענבר תמיד האמינה שעם אמנות, חינוך ואהבה – אפשר לשנות את העולם. אני בטוחה שהיא הייתה ממשיכה עם הגרפיטי שלה בכישרון רב – רק שהפעם, הכתובות שלה היו זועקות את הקריאה להשבת החטופים"

 

"אני לא יודעת איך אני מחזיקה מעמד", היא אומרת. "בסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שייקח כל כך הרבה זמן. אני לא ישנה, בקושי מתפקדת. הבריאות שלי על הפנים. אני בת 55 – הייתי אישה בריאה, ועכשיו יש לי סוכר גבוה, טרום-סוכרת, כולסטרול גבוה וכבד שומני".

מאיפה בכל זאת את שואבת כוחות?
"יש לי שתי אופציות – או להיכנס מתחת לשמיכה ולהישאר שם, או להילחם. אז לפעמים אני באמת מתחת לשמיכה ונשברת, אבל אז אני מרימה את עצמי. לא בשבילי – בשביל ענברי. היא שולחת לי כוחות. אני מרגישה אותה".

איך אתם מחזיקים מעמד בתוך המשפחה?
"אין לנו יותר את השגרה שהייתה. כל שישי אני מדליקה שני נרות: אחד לענברי ואחד לאימי. הבן שלנו, עדו, בטיפול יומי. בעלי תולה את השלטים של ענבר, והוא הרבה בכנסת עם גיסתי חנה. אין אחד שלא מכיר את ענברי שם, מימין ומשמאל".

מה תחושותייך לגבי המשא ומתן להשבת החטופים?
"אני רוצה לקוות שמאחורי הקלעים פועלים להשבתם, אבל אני לא באמת יודעת אם בכלל מתקיים משא ומתן – ולמה לא לוחצים יותר. לפני חודש פגשתי את נתניהו. הוא אמר לי שיעשה הכול. אני בגישה שלא צריך עכשיו לעסוק במחדלים שקרו כאן. זה לא הזמן לחקירות. גם משפט נתניהו יכול לחכות – תנו לו להתעסק בעיקר, שזה החזרת החטופים. ואם באמת סיפור איראן נגמר, אני רוצה להאמין שזה היה בראש סדר העדיפויות שלו. הוא צריך להתמקד בדבר אחד: להחזיר את החיים למשפחות – ואת החללים לקבורה".

מה תגידי לאריה דרעי, שאמר שהשבעה באוקטובר היה נס אלוהי שהציל את עם ישראל?
"אני אומרת שהשבעה באוקטובר קרה בגלל מחדל של המדינה, כולל הממשלה".

מה את יכולה לספר על היחסים שלך ושל ענבר? על הקרבה ביניכן?
"היינו הכי קרובות שאפשר – יחסים של אימא ובת, וגם של החברות הכי טובות. כל פעם שהיא הייתה חוזרת הביתה לפתח תקווה, היינו יושבות יחד בבית קפה. ככה זה היה גם בפגישה האחרונה שלנו, לפני המלחמה. כשחברות היו מתקשרות אליה, היא הייתה אומרת להן 'אני עם אימא' – וסוגרת. היא סיפרה לי את כל הסודות שלה, וגם אני חלקתי איתה סודות".

אם היא הייתה כאן איתנו – איך לדעתך היו נראים חייה כיום?
"אני בטוחה שהיא הייתה אמנית גדולה היום. היא לא הייתה נחה לרגע, ונמצאת בכל מוקדי הכוח למען שחרור החטופים. היא הייתה מסיימת את התואר בתקשורת חזותית, וטסה בפעם השנייה להודו – שהיא כל כך אהבה. ענבר תמיד האמינה שעם אמנות, חינוך ואהבה – אפשר לשנות את העולם. לכן אני בטוחה שהיא הייתה ממשיכה עם הגרפיטי שלה, שכל כך אהבה ליצור, בכישרון רב – רק שהפעם, הכתובות שלה היו זועקות את הקריאה להשבת החטופים".

היה לענבר גם בן זוג בשם נעם.
"נעם וענברי היו בזוגיות אוהבת, ודרכו היא הגיעה למכבי חיפה והפכה לאוהדת שרופה".

הזמן שנוקף מפחיד אותך? את חוששת ממקרה כמו של רון ארד?
"כן. הפחד הכי גדול שלי הוא שענברי תיעלם. זו מחשבה בלתי נסבלת – ואני אלחם שזה לא יקרה. בגלל המצב הרפואי שלי, אני מפחדת שלא יהיו לי כוחות. אני מתגעגעת לענברי בטירוף, אבל עד שלא אראה ושזה יהיה חתום – לא אדע באמת שהיא איננה. עדיין מקנן בי הספק. אני חיה באבל מושהה. עם שירי ביבס, הייתה בהתחלה טעות בזיהוי. אני ארצה הוכחה שמדובר בבת שלי. אני רוצה לסגור את המעגל – שיהיה לי מקום לעלות אליו, להניח נר, לשים פרח, לדבר. אם לא לנשק אותה בשמלת כלה – אז לפחות לנשק ארון. זה כל מה שאני רוצה".