אני אדם מאמין, אבל גם אלוהים לא רוצה את הדבר הזה

אני אדם מאמין. בישראל, כשאומרים "אדם מאמין", הכוונה לרוב היא לאמונה באלוהי היהדות, לתנ"ך, לקיום מצוות ואורח חיים דתי – או לפחות משהו קרוב לזה. אני לא אף אחד מאלה, אבל אני עדיין אדם מאמין.

אני מאמינה שיש משהו גדול ממני. לא יכולה לקבל את הרעיון שהכול זה רק חומר, שהתחושות שלי, צירופי המקרים, ההרגשה שיש לדברים סיבה – שכל זה אשליה. אם כל זה קיים, כנראה שיש משהו שאני לא מבינה, איזה כוח, אולי כוחות, משהו לא רציונלי, לא מוחשי, שאני לא מסוגלת להסביר עד הסוף. ולכן, אני מגדירה את עצמי כאדם מאמין.

והאמונה הזו מחזיקה אותי. היא מאפשרת לי, בצורה הכי לא רציונלית שיש, להאמין שנצליח להפוך את ישראל למקום שטוב לחיות בו. שלא נישאר תקועים עם דמוגרפיה מאיימת או עם פוליטיקאים שמנציחים חיים על החרב. שנצליח לתקן, לשקם, לבנות מקום ראוי, מקום ורוד. אם לא הייתי אדם מאמין, כנראה שהייתי מוותרת מזמן.

איך משנים את המציאות? זה מתחיל באמונה, וממשיך בפעולה. אנחנו חייבים להאמין שיש לנו כוח לשנות – ואז לפעול כדי שזה יקרה. כי זו לא גזירת גורל. אין אל שרוצה את ההרג הזה, את המלחמות והמוות. יש אנשים שרוצים

 

אבל אמונה לבדה לא שווה כלום. כי אם אני רק מקווה, מתפללת, מדברת עם עצמי או עם האל שאני מאמינה בו – שום דבר לא יקרה. אמונה חייבת להיות מחוברת לפעולה. אפילו ביהדות, אמונה תמיד מלווה במעשה. "רוח אלוהים" פועלת, כמעט תמיד, דרך ידי אדם. שום דבר לא משתנה בלי שנעשה משהו. אז אם אני רוצה שהמציאות תיראה אחרת, אני חייבת לפעול כדי לגרום לזה לקרות. אין דבר כזה אמונה פאסיבית.

שבוע שעבר עברו 500 ימים מאז ה-7 באוקטובר. 500 ימים של תפילות ומעשים. קשה לדעת מהי הדרך הנכונה לפעול להשבת החטופים, אבל ברור שצריך לפעול. אני מאמינה במעשים. ואין שום סתירה בין זה לבין אמונה – להפך, הן משלימות זו את זו.

המציאות הנוראית שלנו מוכיחה שההנהגה שלנו לא רואה אותנו. היא לא מקשיבה לזעקות שלנו, היא לא נענית לכאב שלנו. הבחירה שלהם בעצמם, על פני מדינת ישראל, מתפוצצת כמו ביפר בלבנון.

אז מה נשאר לנו? איך משנים את המציאות? זה מתחיל באמונה, וממשיך בפעולה. אנחנו חייבים להאמין שיש לנו כוח לשנות – ואז לפעול כדי שזה יקרה. כי זו לא גזירת גורל. אין אל שרוצה את ההרג הזה, את המלחמות והמוות. אין אל כזה. יש אנשים כאלה. ויש גם אנשים אחרים – אלה שמסתפקים בתפילות ולא פועלים.

המציאות הנוראית שלנו מוכיחה שההנהגה שלנו לא רואה אותנו. היא לא מקשיבה לזעקות שלנו, היא לא נענית לכאב שלנו. הבחירה שלהם בעצמם, על פני מדינת ישראל, מתפוצצת כמו ביפר בלבנון

 

תמי ארד, רעייתו של הנווט רון ארד שנפל בשבי וגורלו נותר עלום, כתבה לא פעם בשנה וחצי האחרונות שגם ממנה דרשו לשתוק, שאמרו לה "עושים הכול כדי להחזיר אותו". ב-6 באפריל 2024 היא כתבה בפייסבוק: "החזרה מהשבי אינה תלויה בתרופה פורצת דרך, או בנס, אלא בהחלטה של בני אדם. ובמקרה הזה – בהחלטה של אדם אחד, ושמו אינו יחיא סינוואר. ראש ממשלת ישראל הוא זה שנדרש לקבל את ההחלטה. ירצה – יחזרו. לא ירצה – הם יישארו בעזה, או יחזרו כמו אלעד קציר ז"ל מניר עוז, שגופתו הושבה במבצע צבאי. אלעד נרצח בשבי. אלעד חי בשבי תקופה ארוכה".

וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני בזה לכל מי שמעז לשפוט את עינב צנגאוקר, ובאותה נשימה – היא האישה הכי מעוררת השראה בעיניי. כי היא פועלת, הכי חזק שאפשר. היא לא מחכה, היא לא שותקת, היא לא מסתפקת בתקווה. היא יודעת שהדרך היחידה להחזיר את הבן שלה היא בפעולה, והיא עושה את זה בלי פחד. כי אף אחד לא יבוא לשאול אותה מה היא חושבת, ואף אחד לא יקשיב לתפילות שלה – אם הן לא ילוו במעשים.

אם היא לא תפעל באמונה מלאה שמתן יחזור, כלום לא יקרה. חייבת להיות תנועה כל הזמן. היא לא קורית מעצמה. מישהו צריך להניע אותה. תפילות זה חשוב. להרגיש זה חשוב. אבל בסוף, בקצה – צריך לפעול. אין ברירה אחרת.

כלנית שרון, ממובילות "החזית הוורודה", תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית