טעות בירוקרטית עלתה לה בחלום חייה כשנפסלה מלהיות שופטת במחוזי

מכתב אנונימי שהגיע לוועדה למינוי שופטים, רגע לפני מינויה לשופטת, קטע את החלום של עורכת הדין טלי שפירא שחטר, 57, לשעבר בכירה בפרקליטות בתל אביב ומי שהייתה בצוות שטיפל בתיק של פעיל הטרור הלבנוני מוסטפא דיראני, להתמנות לשופטת בישראל. זה היה כל כך קרוב. "אחרי 18 שנה בשרות המדינה, הגשתי מועמדות לשיפוט. זה היה החלום, זה היה היעד וזה מה שרציתי. עברתי בהצלחה את המסלול של המועמדים לשיפוט, כולל קורס, והנהלת בתי המשפט הודיעה לי שמצאה אותי מתאימה להיות שופטת. ימים אחדים לפני המינוי, רגע לפני שהועדה למינוי שופטים דנה במינוי בשלי, נשלח לוועדה מכתב אנונימי שבו נאמר כי העסקתי עובדת זרה והוחלט לבטל את המינוי" היא מספרת.

"בתקופת הפרקליטות הייתי אישה מלאה מאוד. עבדתי הרבה עם קורבנות אלימות, יש הרבה כאב שם והכאב חילחל אלי"

וזה היה נכון?
"כן. אבל לא הייתה מבחינתי שום בעיה בהעסקתה. אחרת לא הייתי מעסיקה אותה. מישהו שרצה להטיל בי דופי, הלשין, והוועדה החליטה לא למנות אותי. אותה עוזרת עבדה אצל הורי בעלי במשך 10 שנים. חמי היה נכה 100%. היה לי אמון מלא בה ולפי המסמכים שהיו בידה, היא הייתה חוקית בארץ ולא הייתה לה בעיה לעבוד בכל מקום ולא הייתה לי כל סיבה לחשוד בה".

והייתה סיבה?
"מעיון במסמכים שהיו בידיה עלה שיש לה היתר שהייה והיתר עבודה, כך שחשבתי שאין כל בעיה בהעסקתה. בדיעבד הסתבר שהייתה בעיה במסמכים שהוצגו לי. הוועדה לא אמונה להתמודד עם טעויות גם אם הן נעשו בתום לב, המערכת לא יכולה לדקדק בזה. השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לטעויות שלנו. יכולתי להלקות את עצמי ולהגיד למה עשיתי ככה ולא ככה, אני מאמינה שהחמלה כלפי אחרים נגזרת גם מהחמלה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להתבונן פנימה ולבדוק את עצמנו היטב, אבל גם ללמוד לא לשפוט את עצמנו באכזריות".

"הרגשתי שחרב עלי עולמי. הרגשתי שלא ראו אותי ואת כל הטוב שרציתי להביא. העולם שלי חרב, אין אדם שלא טועה בתום לב"

 

איך התבשרת על ביטול המינוי?
"בטלפון. ישבתי ליד שולחן העבודה בבית, בעלי היה לידי. הייתי בשוק, עד שאפילו לא יכולתי לבכות. באותם רגעים הרגשתי שחרב עלי עולמי".

הרגשת שאי המינוי שלך אינו מוצדק?
"הרגשתי שלא ראו אותי ואת כל הטוב שרציתי להביא. העולם שלי חרב כי המערכת לא הסתכלה על המסלול שלי ועל הכישורים ועל תום הלב שלי, אין אדם שלא טועה בתום לב, אני יכולה להבין את הוועדה שרוצה לבחור מועמדים שלא צריך לבדוק בעניינם סוגיות מעין אלה, אבל באותה נשימה, מעניין להציף את השאלות האם יש אדם שמגיע לוועדות ציבוריות, נעדר טעויות? האם לקיחת אחריות על טעות אינה עדיפה על הסתרה? כיצד ניתן לשדרג את אופן בחינת המועמדים לרבות מסלול הכשרה, לדון בדבר גמישות מערכת משפטית וסוגיות שונות. יש קשות לב כלפי אזרח בחסות המערכת שלא רואה את הניואנסים הדקים של האדם בגלל שהכול אצלה שחור ולבן. צריך לחשוב על דרכים נוספות במועמדות לשיפוט. זה מקצוע חשוב מבחינת אמון הציבור אבל אם יהיה מסלול, כמו התמחות ברפואה למשל, שיאפשר להכיר מועמדים לעומק, ואת היכולת הרגשית שלהם, אז טעויות של מה בכך, יאבדו מכוחן".

מבחינתך זה היה החלום ושברו?
"משהו נשבר בי. לפני זה עברנו שבר כלכלי במשפחה עם קרוב לנו והלך כסף, ועכשיו גם החלום האישי וכל הכיוון שלי בחיים, ולא ידעתי איך אני מגדירה את עצמי מחדש. בפועל מלהיות כמעט שופטת הפכתי להיות לא שופטת והתחלתי לתהות איך אחרי דבר כזה, כאדם, כאשה, כאימא, כחולמת, אני ממשיכה מכאן".

היה לך מושג מי יכול היה לעשות לך את זה?
"תהיתי ביני לביני אבל העדפתי לא להתעסק ברוע אלא בתקומה. בזכות המשבר הבנתי שיש הרבה אפשרויות באמצע בין הרשעה ללא הרשעה למרות שבמערכת כמערכת הכול שחור ולבן והיא לא בנויה לאפור. הנושא של מכתבים אנונימיים הוא מורכב וצריך לדון בו בכובד ראש. מצד אחד אנונימיות פותחת פתח 'להכשה' אנונימית מאחורי מקלדת, הכפשה ופגיעה בשם טוב, ניסיון לטרפד מועמדות ברגע האחרון מבלי שיש יכולת לחקור את הכותב, וללמוד מה המניע שלו וגם לזה יש חשיבות, ומהצד השני, יכולות להיות תלונות אנונימיות כמו של נפגעות בעבירות מין שבעצם טיבן יש בעיה בנקיבת שמן, משום רגישותה המובנת של החשיפה. לדעתי צריך לשקול את האיזון ולהטוות עקרונות בעניין. וגם, חקירת תלונה מחד, בצד אי פסילה כמעט אוטומטית בעקבות תלונה אנונימית או שלא, מאידך, עשויה אף היא לסייע באיזון המתבקש".

"השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לטעויות שלנו. יכולתי להלקות את עצמי אבל אני מאמינה שהחמלה כלפי אחרים נגזרת גם מהחמלה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו"

 

כעסת על עצמך על הטעות ששינתה את חייך?
"לא. הדבר החשוב זה הניקיון שלי ביני לביני. וההחלטה לא לתת לטעות ככל שהייתה, לקבוע את ההגדרה שלי לעצמי ואת האהבה שלי לעצמי".

מה הדבר הראשון שעשית אחרי שהיית צריכה לחשב מסלול מחדש?
"מצאתי את הזמן להשקיע בעצמי וירדתי 35 ק"ג. בתקופת הפרקליטות הייתי אישה מלאה מאוד. עבדתי הרבה עם קורבנות אלימות, יש הרבה כאב שם והכאב חילחל אלי ואולי האכילה הייתה סוג של מגן מפני כאבי הלב. נכנסתי לקבוצת תמיכה מיוחדת שאוכלים בה רק חלבונים וירקות ובבוקר פירות עם כמויות קבועות מראש. יש אצלי אכילה רגשית והיא חלק מההתמודדות שלי עד היום, אבל האכילה שלי הרבה יותר נשלטת, אני משתדלת להיות במודעות. מאז העליתי כבר 14 ק"ג ועד עכשיו אני מחפשת את הדרך המדויקת שלי, אבל למדתי לקבל את עצמי, אני מנסה לדייק פנימה למה אני בעצם רוצה לאכול, להיות עם חמלה כלפי עצמי, לא להיות שיפוטית וכשאת מתייחסת לעצמך ברכות עדינות וקבלה, את יכולה לשחרר את הכמיהה לאוכל ואני מנסה להיות במקום שאני מקבלת את עצמי גם אם אני לא מושלמת".

>> האם המלון היקר בישראל שווה את המחיר? בדקנו

אחרי השבר הגדול טלי אספה את עצמה ועשתה מהלימון לימונדה. היא לא עזבה את עולם המשפט והיא עורכת דין פעילה שעובדת במשרד המשפחתי עם בעלה ליאור, שהוא עורך דין ורואה חשבון ונותנת ייעוצים משפטיים, היא לימדה במכללה למשפט, בקריית אונו, למדה גישור ועובדת גם כמגשרת. ולדבריה הפכה לאימא כמו שתמיד רצתה להיות אבל העבודה האינטנסיבית לא אפשרה לה. חוץ מאלה היא גם נהייתה סופרת. הרומן החדש הסוחף שלה "מועמדת יקרה" (הוצאת טל- מיד) עליו שקדה חמש שנים, מספר את סיפורה של עורכת הדין תמרה אורלב, ג'ינג'ית יפהפייה בת 34 שיש לה סוד אפל המאיים על חלומה להיות שופטת ועל חייה. "את תהיי שופטת, יש לך צדק בדם", הבטיחה לה אימה כשהייתה על ערש דווי. תמרה, שהיא סנגורית פלילית מבריקה שיודעת להפוך כתבי אישום חמורים לזיכויים מצלצלים, נחושה לקיים את צוואת אימה. האם זה יקרה והיא תגשים את חלומה? היא הגישה את הטפסים, בצירוף המלצות מצוינות לוועדה למינוי שופטים אלא שמועמדות לשיפוט מלווה בחשיפה אישית בזכוכית מגדלת – ואין סיכוי למועמדים שדבק בהם שמץ של רבב.

"הסיפור של תמרה הוא סיפור דמיוני שלקוח מהחוויות שלי מבית המשפט, משם אני באה. הכמיהות שלה, המחשבות, כאבי הלב, הם חלק ממני"

 

בדומה לגיבורת הספר המנהלת תיקים פליליים בבית משפט, מוקפת שופטים, משטרה, נאשמים, גם שפירט שחטר שימשה פרקליטה בכירה ועסקה בתיקים פלילים וכמו גיבורת ספרה היא נחשפה ללחצים שונים בניהול תיקים. הספר סוחף את הקוראים אל נבכי עולם המשפט אבל לא רק, והוא מתובל בסיפור אהבה אירוטי של מי שנולדה מתרומת זרע, ומחפשת אחרי דמות אב. "הסיפור של תמרה הוא סיפור דמיוני שלקוח מהחוויות שלי מבית המשפט, משם אני באה. הכמיהות שלה, המחשבות, כאבי הלב, הם חלק ממני. ברובד העמוק, אני יכולה למצוא את עצמי בהרבה מקומות שלה. אבל בעוד עולם המשפט נותן תשובות והכרעות, הספר מעלה הרבה סימני שאלה ותהיות לגבי האופן שבו מתייחסת מערכת המשפט לבאים בשעריה ושאלות לגבי המיון והבחירה למשרה ציבורית ולשיפוט בפרט, כשהמועמדים לתפקידים האלה נדרשים להיות ללא רבב כאילו שהדבר קיים בעולם האמיתי" אומרת שפירא שחטר.

>> טיפול זוגי בכאן 11: עוד תכנית טלוויזיה שהיא דבר והיפוכו

היא לא רק עורכת דין וסופרת, יש כובע נוסף: זמרת-יוצרת. מי שהייתה זמרת תזמורת חיל האוויר בשנת 80 ובהמשך שלוש שנים זמרת בחתונות, מוציאה בימים אלה שיר חדש שכתבה והלחינה בשם "פרפרים סגולים" שנכתב בהשראת הספר "מועמדת יקרה". "אימה של גיבורת הספר שלי נהגה לשבת על כיסא הנדנדה בחזית הבית ולצייר פרפרים סגולים, תמרה הסתכלה עליהם ולא הפסיקה לחלום שיום אחד יופיע אביה מולידה בחייה ויאהב אותה ויתגאה בה. הפרפרים הסגולים הם איתות לאב לחזור, אבל השיר מרמז במילותיו כי לא בהכרח קיימת הלימה בין האופן שבו הילדה מדמיינת את אביה, לבין האמת אודותיו והפער הוא שעלול להכאיב". כמו הכתיבה, גם המוזיקה הפכה לממשות גדולה בחייה, יש לה אולפן הקלטות בבית והיא כותבת ומלחינה, מעבדת ושרה ומעלה ליוטיוב. היא מופיעה כיום כפסנתרנית בהרכב של ג'ז. אילו הייתה מתמנה לשופטת, היא לא הייתה מגיעה לכל אותם מקומות שגילתה בעצמה.

 

"שופטים הם לא רובוטים, הם אנושיים, ומי שיקרה את הספר יראה את זה היטב. אין אחדות בפסיקות שלהם"

 

היא צברית בת להורים ניצולי שואה, בת שנייה אחרי אחות, הגדולה ממנה ב-13 שנה. עד גיל שש היא דיברה רק רוסית, שנים אחר כך היא סירבה לדבר את השפה כי בפנטזיה שלה היא רצתה להיות בת להורים דור שביעי בארץ ולא בת למשפחה גלותית. רק כשהפכה בעצמה לאימא, בחדר הלידה, כשהמיילדת דיברה רוסית, היא סגרה מעגל עם עצמה וחזרה לדבר את השפה. מגיל צעיר ניגנה בפסנתר, רקדה ושרה, אימה הייתה זמרת אופרה ואחרי עלייתה לישראל היא נסעה בשנות החמישים לניו יורק ושרה שם את "מלכת הלילה". "חשבתי באותם ימים על קריירה של זמרת אבל עולם המשפטים ניצח" היא אומרת. היא סיימה תואר ראשון ושני במשפטים באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון ושני. "הרגשתי שהיעוד שלי ללמוד משפטים ולהפוך לסנגורית כי מה שעניין אותי תמיד כפרקליטה גם פ לילית וגם אזרחית, היו בני אדם. באתי למקצוע הזה עם חמלה גדולה באיזשהו מקום רציתי שהורי שנמלטו מהנאצים ושרדו את השואה ירוו ממני נחת ושאני אדליק להם את האור".

"המערכת כמו שהיא בנויה כרגע יש בה מן היהירות. היא מרחיקה את האזרח במקום לקרב אותו. התחושה היא שהשופט יודע הכל ועורכי הדין מבינים הכל והאזרח אינו מבין שום דבר"

 

כמו שניווטת את חייך, יצא לך דווקא טוב.
"כן. היקום מסדר לנו מה שלא יכולנו לסדר לבדנו. בין כל עיסוקיי כיום, אני גם מתנדבת בער"ן. אני חושבת שגם זה עוזר לי לראות אנשים אחרים ולהיות פתוחה לכל הצבעים".

אם בוועדה למינוי שופטים, היו יושבים אנשים אחרים, יכול להיות שהמינוי שלך היה עובר?
"כן. שופטים הם לא רובוטים, הם אנושיים, ומי שיקרה את הספר יראה את זה היטב. אין אחדות בפסיקות שלהם. הנה דוגמא קיצונית: יש דבר שנקרא ספק סביר. ויש הרכב של שלושה שופטים, שניים מרשיעים ואחד מזכה, וזה הבדל בין מאסר עולם לזכאי, כי הרוב קובע ומספיק ששופט אחד היה חושב אחרת, והמורשע היה מזוכה".

היכן עיקר הביקורת שלך כלפי מערכת המשפט?
"אני מדברת כעורכת דין וכסופרת על השפה ככלי תרבותי. המערכת כמו שהיא בנויה כרגע יש בה מן היהירות, גם בשפה, גם בכללים, גם באופן שהיא מתנהלת ומרחיקה את האזרח במקום לקרב אותו. האזרח שנכנס לאולם בית המשפט מרגיש כאילו הוא נכנס לתיאטרון, הגלימה השחורה, השופטים המרוחקים השימוש בשפה משפטית עם ארמית ולטינית. השפה המבדלת יוצרת ריחוק ותחושה של האזרח שמתנשאים מעליו. התחושה היא שהשופט יודע הכול ועורכי הדין מבינים הכול והאזרח אינו מבין שום דבר, גם לא את השפה, וזה משפיע על חוויית האני שלו ועלול להשפיע על תוצאות המשפט".

יש בך כחלוף השנים עדיין געגועים למערכת?
"לא. זו תקופה שהסתיימה. אני במקום אחר לגמרי ולא יכולה לוותר על מי שאני היום".

את תוהה לפעמים איך היו נראים חייך אילו לא המכתב האנונימי ההוא?
"התקופה הראשונה אחרי הייתה של כאוס, הרגשתי כישלון כי היה לי הישג ביד ולא הצלחתי לממש אותו. הייתי כאובה אפילו מכדי לראות את המבטים סביב. לקח לי חודשים להכיל את זה ושנים לדבר על זה. כשאני חושבת על זה היום אני לא יודעת איך הייתי משתנה אבל אני יודעת שהייתי עושה את עבודתי כשופטת הכי טוב. חברים שלי הם היום שופטים במחוזי. אולי גם אני הייתי עכשיו שם, ואז אולי הייתי שוקלת הרבה מאוד".