אחרי שעשתה כל טיפול אפשרי מיטל שפירו קובעת: הטיפול הזה הוא נס גלוי

איך את מרגישה? בואי נישאר רגע בתוך השאלה הזאת. אפשר להתחיל לבכות ממנה מחוסר אונים, לא? כי מי יודעת, למי יש זמן לברר. אז איך אני מרגישה? ובכן, במשך שנים זה היה בגדר תעלומה. זו לא רק אני, רבות מתהלכות בעולם הזה בתוך עצמן, עם קצות עצבים בכל האיברים שמחוברים למוח, ועדיין לא יודעת לענות על השאלה הזאת. זה אפילו טריגרי, השאלה איך אני מרגישה. אולי זה כי אנחנו מפחדות שאם נתחיל לבדוק, נגלה זוועה שלא נדע להתמודד איתה. זה כמו לפתוח ארון שסידרנו מהר כשעמדו להגיע אורחים, אבל ברור שכאשר נפתח את הדלת הכל יפול לנו על הראש. בקיצור, שאלה קשה.

>> לשמור ליום סגריר: 10 דרכים לצאת מהבאסה בכוחות עצמך

הגוף שלי מקופל על הספה תחת כירבולית, הראש נשען לאחור. על זרוע הכורסה מונח לפטופ, פתוח על שיחת זום. קול נעים מלווה אותי. "בואי נבחן איך מרגישות הידיים. נוח להן? איך הגב?", שואלת ניצן אלמוג, שמטפלת בי בהתמקדות אונליין, ומלווה את המבט הפנימי שלי, של עין-נפש, על כל חלק בגוף. כשהעיניים עצומות, אפשר לפגוש את ההרגשה הפנימית של כף הרגל, של הקרסול. אפשר להרגיש את הגב בצורה ברורה, בה בדרך כלל מרגישים משהו רק כשהוא מתחיל לכאוב. בטיפול ההתמקדות השלישי שלי, למשל, כבר הרגשתי שיש לי חברה דמיונית שהכי כיף איתה, שיש מישהי שיכולה לספר לי איך אני מרגישה ממש עכשיו – וזו אני. אנחנו צוללות לתוכי, אני מציגה בפניי שאלה, והיא – מה אני רוצה? לאחר שיחה ממוקדת שלי עם עצמי, בליווי ניצן הממקדת, אני משיבה בפשטות – לנסוע למדבר.

כשהעיניים עצומות, אפשר לפגוש את ההרגשה הפנימית של כף הרגל, של הקרסול. אפשר להרגיש את הגב בצורה ברורה, בה בדרך כלל מרגישים משהו רק כשהוא מתחיל לכאוב

אלמוג, 35, היא מלווה תהליכי התמקדות ואימא לשלושה ילדים בגילאי שנה עד שמונה. היא עזבה את המרכז והעתיקה את חייה למושב ניר-בנים במהלך הקורונה. להתמקדות היא הגיעה תחילה כמטופלת. אחרי כעשור בתקשורת שהחל בשירות צבאי בגל"צ, היא מצאה את עצמה אחרי לידה ראשונה, עם התובנה שהיא לא רוצה לחזור לתחום שבו עבדה עד כה. "רציתי להבין מה אני רוצה לעשות, אז הלכתי לטיפול כדי לגלות", היא נזכרת. "בכל פעם ניסיתי להתמקד בשאלת התעסוקה, ובכל פעם זה לא העלה שום דבר. מה שכן ביקש התייחסות היה בכלל מערכת היחסים שלי, המשפחה שאנחנו יוצרים ואיך מתנהלים בתוך הדבר הענק הזה. זה היה כל כך אפקטיבי לחיים ולמצב שלנו, כמו להיות בטיפול זוגי במעמד צד אחד. למדתי לתקשר עם עצמי, וכפועל יוצא עם הסביבה".

אחרי שנה של טיפול, החליטה אלמוג ללמוד התמקדות בעצמה. "אופן הלימוד של ההתמקדות הוא ספירלי. זה ללמוד שוב ושוב את הבסיס של הגישה, שהיא פשוטה ומורכבת בו זמנית. עשיתי את הקורס הבסיסי שלוש פעמים, ואת כל המסלול עשיתי שלוש פעמים. עושים קורס בסיס, הסמכה ושוב בסיס, ורק אחרי שעושים את כל זה מוסמכים לעבוד עם בנאדם אחר שהוא לא מתמקד".

את השיטה פיתח פרופ' יוג'ין ג'נדלין, שהיה פילוסוף ופסיכולוג מאוניברסיטת שיקגו. עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות, ואילו שיטת ההתמקדות היא ההלכה למעשה של ספרים פילוסופיים עבי כרס שכתב. ג'נדלין ערך מחקר שביקש לבדוק מה גורם לטיפול פסיכולוגי להצליח. הוא מצא שהיכולת של מטופל להתפתח ולהציג שינוי חיובי בעקבות הטיפול תלויה באפשרות שלו לחוש תחושה גופנית לא מילולית – ג'נדלין תייג אותה תחת השם "תחושה מורגשת" – של הנושאים הלא פתורים שהביאו אותו לטיפול. המחקר הביא להשערה שבני אדם יכולים לרכוש את היכולת לדבר בעל פה על מה שהם חשים פיזית, ובתוך כך לקשר בין רגשותיהם לתחושות הגופניות. כלומר, להבין טוב יותר איך הם מרגישים.

"התובנה באה ממך". ניצן אלמוג | צילום: נמרוד קמחי

זה כמו לכבות איזה חלק במוח שהוא שוטר ואז לשוחח עם עצמך בחדר חקירות, אבל בלי שיש איתך את הרעים

איך בעצם התמקדות עובדת? את שוכבת בעיניים עצומות (או שלא), והמממקדת שלך מלווה אותך בכניסה שלך פנימה לתוך הגוף. אלמוג עוברת איתי איבר-איבר, ואני מרגישה את כולם. זה לא שהדיבור עליהם גורם לנו פתאום להרגיש אותם יותר מבדרך כלל, אלא שלרוב אנחנו מדחיקות את עוצמת תחושת הגוף שלנו. אחרת נשתגע, אני חושבת לעצמי. אני נושמת עמוק וצוללת לתוך הגוף שלי. אני רואה הכל בעיני רוחי, כמו שרואים את איברי הפנים בגסטרוסקופיה, אבל אני מדמיינת מרחק שחור, כמו יקום זרוע כוכבים, ואני בו, בתוכי, מחכה לתחושות שיעלו. אפשר לצלול עם נושא מסוים, או פשוט לשאול איך אני מרגישה. אם אנחנו נכנסות פנימה עם שאלה, אלמוג מהדהדת לי אותה. היא חוזרת עליה, כשאני במצב של התמקדות. זה מצב נטול מגננות בו כל חלקי הגוף שלי יחד יכולים להושיט יד ולסייע. במפגש אחד, למשל, דיברתי על בושה, ונתתי לעצמי להרגיש אותה בגוף. זה היה טריקי, כי אני לכאורה האדם הכי פחות מתבייש שיש, והנה, מצאתי את עצמי מתביישת, ומבינה מה זה עושה לי פיזית בלי שאני קולטת שזה מה שקורה.

אז בטיפול השלישי גיליתי שאני רוצה לנסוע למדבר. בפעם אחרת הרגשתי שאני צריכה לחיות חיים אותנטיים. כל מיני דברים כאלה עלו מתוכי וסמכתי עליהם, האמנתי להם. זה כמו לכבות איזה חלק במוח שהוא שוטר ואז לשוחח עם עצמך בחדר חקירות, אבל בלי שיש איתך את הרעים – השיפוט העצמי והבדיקות החוזרות ונשנות האם זה אמיתי, האם זה תקף. 

מה קורה אם עולות תחושות סותרות?
"זה לא אומר שהתחושה הקודמת נעלמת, אפשר להיות עם שתי התחושות יחד, או אפילו עם שלושתן וכן הלאה. אנחנו רוצות להיות בקשר עם הדבר הזה, ולבדוק אם הוא רוצה להיות איתנו בקשר. לפעמים נמצא תחושה מורגשת, אבל היא לא מוכנה לתקשר איתנו. אנחנו נניח לה, בעדינות ובקצב המתאים, נבדוק איך זה מרגיש מנקודת מבטה של התחושה הספציפית ולמה היא זקוקה. אם יש משהו מפחיד, נשאל מה מפחיד בזה, ואם כך וכך יקרה, אז מה יהיה? ממה את מפחדת? כך נגיע למצב גולמי יותר של רגשות, פחדים, רצונות. לכל אורך הדרך נכיר בכל מה שעולה ומגיע. כשתדברי על הדבר המפחיד, אגיד 'כן, זה באמת מפחיד'. הרבה פעמים ההכרה הזאת מאפשרת להתקדם הלאה. המילה שאני אומרת הכי הרבה פעמים היא 'כן', לכל תחושה שמגיעה. יש אנשים שרק עצם זה שמותר להרגיש עושה להם המון. יש כאלו שלא מרגישים כלום בגוף, אבל רק זה שהם נותנים סדר ומקום לכל מחשבה זה הרבה בשבילם. אני גם רוצה משהו וגם מפחדת ממנו, למשל, אז העניין הוא להכיר בכך שיש חלק שרוצה ויש חלק שמפחד. או למשל יש חלק שרוצה, ויש חלק שלא רוצה, והאפשרות של להניח את זה על השולחן יכולה לשנות דפוסי מחשבה".

זה מעניין שהתמקדות היא דבר שקורה בעזרת מילים, אבל קשה כל כך להסביר אותה במילים.
"החוויה יותר משמעותית מהמילים שמתארות אותה. אולי כל ממקד יענה תשובה אחרת, אבל מבחינתי התמקדות זה להרחיב את נקודת המבט על עניינים בחיים שלי, על מערכות יחסים, דילמות, לקבל מידע מהגוף. ההרחבה נעשית בשני אופנים: בלגיטימציה להרגיש ובקבלה הרדיקלית – כלומר, מותר להרגיש כל רגש – שזה אחד מהעוגנים המשמעותיים של ההתמקדות. אם משהו מגיע מהגוף שלי, אז הוא כנראה רוצה משהו טוב בשבילי, ואנחנו נרצה לתת מקום להכל. מותר להגיד שאני מפחדת, כועסת, שונאת, מקנאת, אוהבת, רוצה. מותר להגיד הכל. המרחב שבין הממקד למתמקד יכול לספוג את זה, וזאת הרחבה ראשונה של נקודת המבט. ההרחבה השנייה היא בשימוש בגוף ומציאת הדרך ליהנות מהידע שטמון בו. הוא נמצא איתנו והוא מכיר הכל כמונו. יש בו את כל זיכרונות הילדות שלנו, השאיפות הכמוסות, המחסומים – ויש בו גם את התנועה הבאה קדימה, מעצם היותו חי".

זה מרגיש כמו מצב סמוך להיפנוטי.
"הוא לא היפנוטי, כי זו את שנכנסת לשם לבד. אני לא שותלת לך שום דבר בתודעה, אני רק חוזרת על מה שאת אומרת. זה כמו שאם יש מדיטציה, ויש מצב תודעתי מדיטטיבי, אז זו קומה אחת מתחת. בהתמקדות את בקשר עם הדברים, במדיטציה את נותנת להם לחלוף על פנייך".

לנער את הבושה, כמו שמנערים שטיח

לפעמים אני מרגישה שאני המטופלת הנוחה ביותר. אני באה כל כך מוכנה לחוות את הכל בעוצמות, שאין לי התנגדויות. רק לב פתוח, ובואו נראה מה יקרה. אני באה בלי פחד, אני רוצה להשתנות. אני רוצה להרגיש טוב יותר. אני לא מפחדת לשחרר, להפך, אני מחכה לזה. זה בעיניי סטייט אוף מיינד טוב לגשת מתוכו לטיפול, על מנת לזרז תהליכים. אם יש בושה, עדיף לנער אותה כמו שמנערים שטיח. אלמוג סבורה שההתמקדות דווקא מתאימה ממש גם למי שלא קל לה לשחרר. "אין כאן אג'נדה של שחרור או שינוי", היא מבהירה, "המשימה היחידה היא להיות קשובה לכל מה שצריך או רוצה, בקצב ובאופן שמתאים, כמה זמן שנחוץ. התנועה תיווצר מעצמה".

קרה לי בטיפול פסיכולוגי דינמי שהיתה לי מן ציפייה מעצמי לפתוח את הקרביים ולתת כל פעם עוד ועוד ליטרות בשר, כאילו מנתחים אותי על שולחן הטיפולים

התמקדות היא כנראה הדבר הכי מטורף שאתן לא מכירות. זו לא רק שיטת טיפול, זו קהילה. בהתמקדות ניתן לבחור פרטנר או פרטנרית, שהם השותפים שלך להתמקדות, ולתרגל איתם את השיטה בזמן קבוע במהלך השבוע, בתורות. אני לך, ואת לי. מבחינתי, זה מוציא את הגורם ההיררכי מעולם הטיפול. "והדבר הלא היררכי הזה הוא אחד הדברים הבסיסיים בהתמקדות. אני חוזרת ואומרת לכל מישהי שאני מלווה בהתמקדות שאני לא חשובה", מסכימה אלמוג, "אני לא זאת שיודעת, כל המידע מגיע ממך. אני כאן כדי להראות לך שיש בתוכך את הידע הזה, ולא פחות חשוב מכך, כדי לצעוד איתך יחד בדרך הזאת, שלא תהיי שם לבד, כי זה עלול להיות מפחיד, ויותר מדי. כשאני איתך, עדה ותומכת, ומושיטה לך יד כשאת צריכה – זה יוצר את כל ההבדל. את העבודה את עושה. הדברים נובעים מתוכך: האבחנות, המחשבות וגם הפתרונות. ברגע שהתובנה באה ממך האפקטיביות שלה גדולה בהרבה".

אם יש משהו שחורה לי בעולמות הטיפול, מעבר לעובדה שזו עדיין נחשבת בושה בחוגים מסויימים, הרי זו הפקדת כל הכוח של המטופל בידי המטפל. קרה לי בטיפול פסיכולוגי דינמי שעברתי בעבר (כמו שרואים בסרטים שאת מדברת שעה ומישהי מהנהנת ואומרת לך "בואי נחשוב ביחד למה עשית את זה לעצמך"), שהיתה לי מן ציפייה מעצמי, ואולי היא נבעה מהפורמט, לפתוח את הקרביים ולתת כל פעם עוד ועוד ליטרות בשר, כאילו מנתחים אותי על שולחן הטיפולים. סיפורי ילדות טראומטיים, קשרים עם ההורים, כל אלו בציפייה שגורם הסמכות תדוג מתוכם את האחראי ל"פצע", וכן את הפצע עצמו ("מה בעצם קרה לי שאני ככה?"). זה כמו למצוא קליע של רובה ברקמות אחרי שלושים שנה.

בהתמקדות, לעומת זאת, אין קליע של רובה, אין ציפייה לתת עוד ועוד מהכאב שלך. יש את הדבר הטהור ביותר שאפשר להעניק לבן אדם: את האפשרות לדבר על עצמו, על איך שהוא או היא מרגישים, ואז גם לתת פתרונות שנובעים מתוכו. זה בגדר נס. זו הדרך המהירה, הנעימה, הפשוטה ביותר שפגשתי מימיי להרגיש טוב יותר, ואני אומרת את זה בתור אישה שעשתה כמעט כל טיפול אפשרי. אולי חוץ מטיפול בעלוקות, זה הכל. באמת.

>> להתנשם כאילו את טובעת, לבכות כמו תינוקת, להיוולד מחדש