לשמור ליום סגריר: 10 דרכים לצאת מהבאסה בכוחות עצמך

מתיחות בוקר. בלי ששמנו לב, המזרן הרשע פרוש על הרצפה, ואנחנו כבר עליו | איור: מיטל שפירו
מתיחות בוקר. בלי ששמנו לב, המזרן הרשע פרוש על הרצפה, ואנחנו כבר עליו | איור: מיטל שפירו

מתחפרת בספה? המוטיבציה ברצפה? זה הזמן להיגמל מפרפקציוניזם, להיצמד לשגרה יומית, להתמתח, לשוטט בלי מטרה ועוד כמה דברים שאת יכולה לעשות כדי להרגיש טוב יותר כבר עכשיו

88 שיתופים | 132 צפיות

לפעמים הדכדוך מוצא חרכים להכנס בהם אל תוך הגוף והנפש. ברגעים האלה את מתחילה לפנטז על מה שנראה כל כך לא מושג לפעמים: חופשה ארוכה ורחוקה, תפקיד חדש, זוגיות. דברים גדולים ומחייבים. אבל לפעמים מספיקה פעולה אחת קטנה כדי לגרום לנו להרגיש מיד הרבה יותר טוב. אז קבלי 10 הצעות לפעולות כאלה, שיעזרו לך לדחוק את הבאסה מחוץ לחדרי הלב.

1.  להתמתח על הבוקר

הביטי במזרן היוגה המגולגל בסלסלת הקש אשר בפינת החדר. הוא שם ביחד עם גומיית התנגדות, אולי יש לך שם גם זוג משקולות. הסלסלה הזאת עושה לך רגשות אשמה, כמו טוטם של היום בו קנית את כל הדבר הזה ומי שהחלטת שתהיי באותו שבוע. אבל עכשיו כל זה סתם מקרין לכל הבית אנרגיות רעות ושחורות של שאיפות לא מוגשמות, של רצון להיות קצת יותר בכושר, והחיים קורים, והלו"ז קורא וזה פשוט לא קורה. אחד הדברים היפים שאפשר להעניק לעצמנו זה תפקיד חדש למזרן היוגה. התפקיד החדש שלו הוא: מזרן מתיחות בוקר. תירגעי. לא צריך עכשיו לעשות ארבעה סטים של 12 סקוואטים. אין פה קטע הישגי, אין כאן תחרות, את רק רוצה למתוח את הגוף. הרגישי את השכמות שלך, התקמרי בכיסא, שחררי כמה קנאקים. הגוף צריך עוד סוגי תנועה מלבד כושר, תנועות קטנות ופשוטות כמו מתיחות בוקר. זאת הזדמנות להעניק לעצמך משהו שהוא בר השגה, לא יומרני, לא קשור בשום צורה למראה חיצוני. הוא רק בינך לבינך. ואז, בלי ששמנו לב, המזרן הרשע פרוש על הרצפה, ואנחנו כבר עליו. בלי בושה. נמתחות. הגוף אומר תודה, הריאות נפתחות, הגב מזדקף. זה כמו לטפוח לעצמך על השכם, ליטרלי. 

2. לנשום בצורה מודעת

עזבי הכל, תנשמי שנייה. נכון מוזר? כמה חמצן מכניסים, באילו מרווחים? הרבה מאיתנו לא נושמות כמו שצריך, מה שמוביל במהירות לעלייה ברף החרדה. מצב של חוסר חמצן זהה למצב סכנה, מה שמבלבל את הגוף ושולח אותו לסיבוב מסוכן באיזור הפחדים שלנו, כדי לנסות ולהבין מה השתבש. כך, באותו האופן, רק הפוך, לפעמים מחשבות מעגליות חרדתיות מתחילות אחרי שלא נשמנו איזה חצי דקה בכלל, והלשון שלנו נדבקה לחך העליון. אם אנחנו מוצאות את עצמנו במצב כזה, כנראה שאנחנו יכולות למנוע לופ חרדתי שלם. נפריד את הלשון מהחך, וננשום נשימות במקצבים הבאים: שש שניות שאיפה, חצי שניה החזקת אוויר, שבע שניות נשיפה, חצי שניה ללא אוויר, וכך הלאה למשך 15 דקות. עד שמתרגלות לנשום מחדש, מומלץ לעשות את זה לפחות פעם ביום. זה כמו מה שאנשים מכנים "מדיטציה", רק הרבה יותר ברור וקל לתפעול, למי שלא תמיד זורם לה להיות רוחנית.

במצבי חרדה אני עושה שימוש בקצב נשימה מיוחד שמסייע להתאפס: חמש שניות שאיפה, חמש שניות החזקת חמצן, חמש שניות נשיפה, חמש שניות ללא חמצן – ככה למשך 10 דקות. קיימות אפליקציות לתרגול נשימה, למשל Paced Breathing לאנדרואיד או Breathwrk לאייפון. כמו כן, בטיפול ביו-פידבק, שניתן בקופות החולים או אצל מטפלים פרטיים, ילמדו אותך מחדש איך לנשום. 

איור: מיטל שפירו
איור: מיטל שפירו

 

3. להפנים: פרפקציוניזם היא כן מילה גסה

פרפקציוניזם זה לא דבר טוב, וזה נכון לגבי רוב תחומי החיים. שאיפה לשלמות מובילה למחשבה שאם זה לא מושלם אז זה לא נחשב, מה שפוסל על הסף כמעט כל רעיון או ניסיון ליצור ולהתקדם. זה הרגע בו אנחנו מכנות את עצמנו עצלניות או מטומטמות. אנחנו לא כאלה איומות, אבל החתירה לאפס טעויות היא חסרת רחמים מטבעה, והיא מחזיקה אותך קצר. אם מה שלא מושלם לא נחשב, אז גם לא אתחיל עד שלא אהיה מספיק טובה (פה אנחנו נוטות להיכנס לרצף של תארים ותעודות והסמכות, למשל). במצב שבו אנחנו פוחדות אפילו לעשות צעד ראשון אין שום תרגול, למידה או שיפור, כך שאנחנו נשארות עם אותו סט יכולות ישן. אם לא נפעל, לא נשתפר רק מכורח ההלקאה העצמית. זה לא עובד ככה.

המחשבה שמתחבאת מאחורי העיכוב הזה בעשייה היא "אם אני לא מצליחה מייד, אז מה הטעם?", שהיא לחלוטין מחשבה ממנה לא יפרח שום דבר חדש. מכאן, אנחנו מחליטות לא לעשות כלום כל עוד אנחנו גרועות, והנה נשלם המעגל: שאפנו לשלמות, נותרנו מעפנות בעיני עצמנו. לעומת זאת, אם המטרה שלנו היא להתנסות וללמוד, הסיפור אחר לגמרי. במצב כזה, המילה "טעות" לא קיימת. היא מוחלפת במילה "התנסות" או "דרך" ובלי ששמנו לב, אחרי כמה התנסויות, אנחנו כבר באמצע הדרך. לפעמים יוצא לנו טוב ולפעמים לא, אבל אנחנו שומרות על פרופורציות. המטרה שלנו מראש היתה כזאת שאפשר לשחק איתה, כי לא תלינו בה את כל האופי וההוויה שלנו. משם נפתחת האפשרות להגשים אפילו יותר ממה שיכולנו לדמיין בנקודת ההתחלה המבהילה ההיא.

4. לכתוב דף בתחילת כל יום

ההמלצה הרשמית של ג'וליה קמרון, מחברת הספר "דרך האמן", היא לכתוב שלושה דפים כל בוקר, אבל אני יודעת בדיוק מה הדבר שהכי מפחיד אנשים: לכתוב שלושה דפים שלמים. אז מה הבעיה? אפשר אחד. העיקר להוציא משהו. כשאנחנו מתיישבות לכתוב בזרם תודעה, בכתיבה חופשית, אנחנו מטאטאות את הראש. אנחנו לא כותבות משהו יפה כדי להראות למישהו. העיקר להוציא. כך אנחנו משילות מעלינו את המחשבות הטורדניות, שנשארות על הדף, ומתפנות לדון בנושאים שהם לא המחשבות המעגליות הרגילות שמתחילות ברגע שפקחנו עיניים. כתיבה מאפשרת לנו לסדר את התחושות, לתת תוקף למה שאנחנו מרגישות, ובכלל – לברר מה נשמע שם בפנוכו. תקשורת עם עצמנו, בלי גורם מתווך, היא מאזנת ונחוצה. את מדברת לדף, הדף מחזיר לך את המילים שלך, ארוזות, והנפש מתנקה ונעשית קלילה. 

5. במקום להתייאש, לדבוק בלו"ז

מחשבות רעננות, מעודדות ומוארות, פתרונות לבעיות, כל אלה לא מתעוררים מתוך ההתחפרות המיואשת בספה, אלא מתוך הלו"ז. רעיונות עולים בזמן המקלחת, בעת בישול ארוחת הערב או קרצוף האסלה. ביצוע מטלות מכניס את החיים למקצב, כמו ביט, ואפשר לעלות עליו ולהוציא דרכו את מה שלא היה קורה במהלך בהייה עגומה בקיר. זה לא אומר שאת מדחיקה את הצרות כדי להתעסק ביומיום, אלא רק שאת ממשיכה להפעיל את המיצים. הכל קורה, הכל מתפקד, הידיים עובדות, הרגליים זזות והמוח משתחרר ויכול לייצר מחשבה חדשה, רעיון, פתרון. 

6. לצאת לשוטט

לא לצאת להליכה מהירה. לא ריצה. לא ללכת לקניון לרכוש סבון נוזלי. לא ללוות חברה. לא ללכת ולדבר תוך כדי בטלפון. רק לשוטט. תנו לעולם להתגלות בפניכן. לכו לשוק, לשדה, בשדרה. צעדו עד קצה היישוב והקיפו אותו. תנו לחיים לקרות סביבכן, פעלו מתוך סקרנות. אל תדעו לאן אתן הולכות. יש מקומות מופלאים שצריך להיאבד שלושה ימים כדי להגיע אליהם. אלה מקומות בעולם הקונקרטי, אבל גם כאלה שהם פנימיים בתוכנו. רצף של מחשבות שצפות מהפנים החוצה נוצר כשאנחנו מניחות לעצמנו להתנהל בלי מטרה, לשם השיטוט. 

איור: מיטל שפירו
איור: מיטל שפירו

7. לענות מיד כשמשהו לא נעים לנו

כבר ניסינו את הקטע של להיות אציליות ולא להגיד שום דבר, חיינו בעולמות של לפחד לפגוע, היינו המלכות של לא לרצות להרוס את הכיף לכולם. אבל וואלה, נעלבנו. זה היה פוגע. היה שם בוקס מילולי בבטן, הרגשה של החמצה, של ניצול, של להיות לא מספיק חשובה, מישהי שאפשר לקחת כמובנת מאליה. הרגשנו את זה, זה קרה. זה לא היה רק בראש שלנו. תאמינו לי, אם מישהי או מישהו עושים משהו מסריח, הם יודעים את זה. הם פשוט סבבה עם זה שעד עכשיו לא ענינו להם. נוח לכולם, חוץ מלמי ששומרות הכל בפנים. 

אז בואו ננסה את הקטע המהפכני של להעלב ואז לדווח על זה. לראות שמישהו עבר את הגבול שלנו, וליידע אותו שזה מה שקרה הרגע. בואו נסמוך על האנשים בחיים שלנו שיהיו בסדר גמור עם הערה קטנה לגבי היחס אלינו. נלמד אותם איך לנהוג בנו, אילו הערות לא נעים לנו לשמוע, מתי נעדיף שלא יתקרבו אלינו. זה מותר. לכל אחת יש את הגבול שלה, ויותר מזה, אצל רובנו הגבולות דומים. אף אחת לא רוצה שיעקצו אותה על מצבה הזוגי, הסטטוס האימהי, המשקל שלה, המראה החיצוני. לא בא לנו לשמוע שהתלהבנו מכוער, זה לא בראש מעיינינו. לא רוצות לשמוע "למה עשית ככה, היית צריכה לעשות אחרת", ולא רוצות לשמוע שעוד אין לנו דירה או משרה מסויימת או אלוהים יודע מה. מותר להגיד "זה לא נעים שאת אומרת את זה", וכשאומרים לנו "למה נעלבת? למה את כבדה?" אפשר לענות: "לא הבנתי את השאלה". ככה, עד שהצד השני מתבייש בעצמו. 

>> להתנשם כאילו את טובעת, לבכות כמו תינוקת, להיוולד מחדש

8. לעקוב אחרי השטאגים מרימים באינסטגרם

דובר רבות על ניקוי פיד, ואני רוצה להאמין – אמן, אמן, אמן – שכל אישה בישראל כבר עשתה אנפולואו לכל חשבון שמקדש נערות בביקיני. אנחנו לא נערות, עכשיו חורף, תניחו לנו. ובכל זאת, אינסטגרם היא פלטפורמה מהממת שאפשר לצרוך בה מידע בצורה נוחה ונגישה. יש האשטאגים נהדרים שאפשר לעקוב אחריהם ולקבל מהם תכנים שדווקא עושים את ההפך: מרימים. במקום שאינסטגרם תהיה מכונה שאנחנו נכנסות אליה כדי לסבול, זו יכולה להיות שטיפת-רכב-רגשית שאנחנו נכנסות אליה כדי להרגיש מדורבנות או מנוחמות. הנה כמה האשטגים יפים לדוגמה: #reparenting #codependancerecovery #innerchildwork #femboss #selfcare 

9. להימנע ממשהו רק לשבוע הקרוב

בתכלס, כל אחת יודעת פחות או יותר מה גורם לה להרגיש לא משהו. יש את האדם האחד הזה ששיחות איתו שותות אותנו, המקום הזה שכל פעם אחרי שאנחנו הולכות אליו זה סיוט אחר כך, אנשים שאנחנו מתנהלות מולם בצורה שבה היינו רוצות להפסיק להתנהל או הרגלים שאנחנו יודעות שמזיקים לנו. המחשבה על הימנעות מהם, לפחות לשבוע הקרוב, היא מחשבה קצת חתרנית, כי לפעמים אנחנו ממש חושבות: "אבל אי אפשר, אני חייבת". ובכן, רק המחשבה על ההימנעות – לא ביטול מוחלט, אלא רק לשבוע הקרוב – יכולה להספיק. המחשבה על הימנעות מחזירה לנו את הכוח לידיים. שום דבר לא אוחז בנו, אנחנו בוחרות ושולטות בדברים בחיים שלנו. אולי אפשר השבוע לא להפגש איתה, לא לענות להם בצורה מרצה, לא ללכת לשם, ולדבוק במה שאנחנו כן רוצות לומר ובמי שאנחנו כן מעוניינות לפגוש.

10. לבקש משהו אחד מאדם אחד

לא לקחת על עצמך הכל עד שאת קורסת, כי נדמה לך שאת הכי חזקה שיש. זה חלק מהמעגל שבסופו של דבר אנחנו מוצאות את עצמנו סחוטות, מדוכאות ובאפס אמונה לגבי המשך השבוע. השבוע, נסי לבקש פעם אחת עזרה מאדם אחד. לבקש עזרה זה קשה, לא נעים, מלחיץ. נדמה לנו שזה שם אותנו בפוזיציה נזקקת, אבל למעשה, אנשים ממש אוהבים לעזור אחד לשני, בעיקר כשהעזרה שמבקשים מהם היא ברורה, אם אופן הבקשה מנומס, ואם אנחנו אומרות אחר כך "תודה רבה". לא מתרפסות במשך שעה בהודייה אינסופית, אבל כן, "תודה" נחמדה כזאת. אחד הדברים היפים והממלאים לעשות עבור בנאדם זה לעזור לו, אז למה שלא תתני לאנשים בחייך את הזכות לעשות משהו יפה וממלא? ככל שאנחנו לומדות לבקש עזרה (ולא להשיג אותה בפאסיב אגרסיב כשאנחנו כבר רגע לפני קריסה) אנחנו מאבדות ומעבדות את תחושת הבדידות, הקורבנות, של האנשים שנדמה להם שהם יכולים הכל לבד. אף אחד לא יכול הכל לבד, זה לא אנושי. וגם את לא יכולה, כי גם את בסך הכל בת אדם.