"רציתי להוכיח לגברים המדומיינים בתוכי שאני ראויה"

בבית קפה קטן בין תל אביב ליפו, בין המרצפות המצוירות, להיפסטרים המקועקעים ולנושאות מזרני היוגה, תוכלו להיתקל במחזה מפתיע: זו לצד זו, במעגל, יושבות דמויות המוכרות לכן ממסך הטלוויזיה, מהמדף בחנות הספרים, מבמות המחול והמוזיקה. הן מחזיקות דף תלמוד, ודנות יחד בפרשה ממסכת "גיטין" או "כתובות". בשונה מטרנדים של התחזקות והישענות על היהדות או הרוחניות, שמציפים בשנים האחרונות את הרשתות החברתיות שלנו, מדובר כאן במשהו אחר במהותו.

"למדתי בבית ספר לא מטופח, המורות נראו מותשות, המסדרונות היו עירומים והלימוד היה לקוני. עניין אותי להיות חלק מחבורה שמתאספת סביב טקסטים תלמודיים ומנהלת דיאלוג. לא מצאתי אחת, אז הקמתי אותה בעצמי"

 

מי שמכנסת את הדמויות הללו יחד, תחת קבוצות למידה שנקראות "חדר משלנו", היא חיה גלבוע – ירושלמית בת 41 שיצאה בשאלה, אימא לשלושה, פעילה חברתית, מנחת תוכניות רדיו ופודקאסטים בגל"צ ובתאגיד, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן גוריון, בעלת הסמכה לרבנות ישראלית ומורה לתלמוד.

>> רב חייב להיות גבר עם זקן וכיפה? הוא יכול להיות גם אישה בג'ינס וגופיה, כמו אילה דקל

"אישה חילונית שמלמדת תלמוד זה דבר שיכול להישמע חתרני עוד לפני שאני מתחילה ללמד", אומרת גלבוע. "אני מאמינה שיש ערך פוליטי בחילונים שלומדים את הטקסטים האלה, או מסורתיים שמחפשים קריאה ביקורתית בהם – הם יכולים לברור מה נכון עבורם מתוך מה שהאנשים שמייצגים את הדת אומרים היום".

מה הכוונה?
"יש היום דמויות ציבוריות ישראליות בולטות שבוחרות לצטט פסוקים או סוגיות כדי להצדיק את האידיאולוגיה שלהן. אנשים שמסתמכים על חוסר ההיכרות של הציבור החילוני עם הנושאים היהודיים, כדי לייצר מצג שווא של המסורת. לדוגמה, שמעתי בכנסת ח"כ דתי שציטט ממשנה במסכת גיטין: 'לא פודים שבויים יותר מדמיהן מפני תיקון עולם'. הוא השתמש בזה כדי לתת צידוק דתי להתנגדות שלו לעסקה. אבל, במסכת בבא בתרא כתוב בפירוש 'פדיון שבויים מצווה רבה היא, כי שבי קשה יותר מרעב, ואפילו מחרב'. וכמובן, ישנה האמרה הידועה 'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו'. אם אתה מצטט לפחות תהיה כן, ותגיד שזה ציטוט סלקטיבי מתוך מגוון גישות".

"הדת שלנו היא בופה רחב של רעיונות, אבל הקול שבעיקר נשמע היום הוא זה שמבליט את המשיחיות, הלאומנות והרדיקליות ואומר – זו היהדות", אומרת גלבוע, ולא מהססת למתוח ביקורת חריפה: "אני מזועזעת מזה. גדלתי בבית אורתודוכסי – אבל כל כך הומניסטי – ואני לא מבינה איך הגענו למצב שבו היהדות היפה, העמוקה והמגוונת, הפכה שטוחה, רזה וכוחנית. היום אני רק אומרת 'יהדות' ומיד יש חשדנות באוויר".

>> דתיה מקועקעת? לסטייליסטית מערוץ 14 יש גבולות משל עצמה

גלבוע מכניסה את ארון הספרים היהודי אל המרחבים הליברליים ביותר, בין אם מדובר בבית הקפה ביפו לצד יובל שרף, נעמי לבוב ודניאלה ספקטור, במשרדי חברות היי-טק או בפודקאסטים. היא פוגשת לוחמים שיוצאים ונכנסים מעזה, אלמנות צה"ל, נשות מילואימניקים ומשפחות מפונים, וגם מטפלות, יזמיות ואנשי שיקום.

אם יצאת מהעולם הדתי, אז למה להילחם כל כך חזק בשביל להכניס דווקא אותו למעגלים שאת נמצאת בהם היום?
"בצעירותי השיח על התוכן הזה היה מאוד מוגבל, כי נשים בקהילה שלי לא למדו תלמוד. יש כיתה ויש סמכות, לרוב גברית, והיא מפרשת את הטקסט. לא חשבתי שהכתבים האלה מופתיים או מעוררי השראה, כמו שהם היו השפה של הפצע שלי, כי הם נכתבו בנקודת זמן שבה נשים היו שוליות, וקיבעו את התפיסה לפיה אין לי כאישה מקום אקטיבי בעולם היצירה היהודי. אבא שלי ואחי למדו תלמוד, אבל אני, כאישה, לא הייתי חלק מזה. חזרתי בשאלה כי תיווכו לי את עולם התוכן היהודי באופן שלא פגש את מי שאני. כשהייתי כבר דתל"שית, רציתי להתקרב דווקא לשם. כי זהות יכולה להיות רחבה והיברידית, אבל את זה הבנתי רק כשיצאתי מהעולם הדתי – עולם שאפשר לצאת מהדלת שלו ולחזור אליו מהחלון. אגב, מה שמדהים בתלמוד הוא שאין בו טאבו על כלום, הגיבורים מקנאים ונואפים ומתגעגעים ומסתבכים בצרות. הזדהיתי איתם".

"אני מנסה להביא חוכמה עתיקה שתאפשר קצת מזור. פגשתי חיילים שנכנסים ויוצאים מעזה, היו לנו שיחות מדהימות, ואז קלטתי שהם חוזרים לתופת. אני מייצרת להם תקווה, ואז חוזרת הביתה לבית שלי שלא נפגע, לילדיי הבריאים, וממשיכה בחיי"

 

את יוצרת מרחב שהוא כמעט אקסקלוסיבי. הוא מצטלם טוב, אבל את לא מפרסמת אותו כמעט ברשתות. מגיעים אלייך השמות הכי חמים בתרבות הישראלית.
"תראי, אני למדתי בבית ספר לא מאוד מטופח, כמעט באופן אידיאולוגי. המורות נראו מותשות, המסדרונות היו עירומים, והלימוד היה לקוני. כשאת בחדר יפה עם תאורה טובה, ואנשים מגיעים אליו רעננים, זה מכבד את הלימוד ואת הלומדים. אני מלמדת בחללים שאני הייתי רוצה לשבת בהם כתלמידה. אני כותבת עכשיו ספר על סוגיות תלמוד בקריאה ספרותית, ואני כל הזמן שואלת את עצמי אם הייתי קונה אותו – כמו שכשיצאתי לדרך עם קבוצות הלימוד לפני שמונה שנים, רציתי להבין אם הייתי מגיעה בעצמי לשיעורים שלי. עניין אותי להיות חלק מחבורה שמתאספת סביב טקסטים תלמודיים ומנהלת דיאלוג. לא מצאתי אחת, אז הקמתי אותה בעצמי".

והקמת חתיכת קבוצה.
"לאורך הדרך הבנתי שמה שהכי מעשיר ומפרה אותי זה ללמוד עם יוצרות ויוצרים. כשמיה טבת דיין קוראת את הטקסט כמשוררת ופמיניסטית; כשעלמה זוהר, איה זהבי פייגלין וסיון טלמור קוראות את הטקסט כיוצרות מוזיקה; ורונה לי שמעון ורננה רז מדברות עליו דרך הגוף והתנועה, הן חושפות רבדים בטקסט שאני לא תמיד ערה אליהם. למשל, יצרתי תוכנית לרדיו 'מהות החיים' עם יובל שרף. אנחנו לוקחות סוגיה תלמודית, מנתחות אותה, ומראיינות מומחה נוסף מהתחום. יובל מצליחה לקרוא סוגיה באופן פרפורמטיבי-תיאטרלי כי זה העולם שלה, ולא הייתי מגלה את הצד הזה אלמלא הדיאלוג איתה. אבל יש לי גם קבוצות וירטואליות לקהל הרחב, שכל מי שרוצים להגיע אליהן מוזמנים. בשנתיים האחרונות לימדתי אנשים ונשים רבים שנפגעו, או שעוסקים בפצעי המלחמה. הקבוצות האלה הן לא אסקפיזם, יש בהן הרבה אינטימיות ונגיעה כאב".

"הדת שלנו היא בופה רחב של רעיונות, אבל הקול שבעיקר נשמע היום הוא זה שמבליט את המשיחיות, הלאומנות והרדיקליות ואומר – זו היהדות. גדלתי בבית אורתודוכסי, ואני מזועזעת מזה"

 

לא מבטיחה שהפצעים יגלידו

בימים אלה יוצאת גלבוע לראשונה במופע אמנותי, אותו בנתה יחד עם איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין, המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל. "איתי ומיכל השתתפו באחת מקבוצות הלימוד שלי, ואחרי תקופה הם הציעו לי לעבוד יחד על מופע. ניסינו לחשוב איך לגעת בבית הלאומי המתפרק, בבתים הממשיים שנשרפו ונהרסו, אבל מפרספקטיבה אחרת, ומתוך הפוטנציאל שטמון בטקסטים העתיקים – לומר משהו על המציאות הנוכחית".

"אין דבר שיותר מעסיק אותנו מהחזרת החטופים הביתה", היא ממחישה, "שרטטנו לעצמנו על לוח את כל הכאבים שיש סביב הנושא הזה: חזרה מהשבי, חיילים שיוצאים ונכנסים מהבית אל שדה הקרב, והפוך, למשל חזרת מפונים לבתים שלהם".

אילו בתים מתפרקים ונבנים מחדש במופע?
"אני אדבר על מסכת 'כתובות', העוסקת בסיפורי היעדרות ממושכת מהבית. בכל פעם תגיח דמות אחרת, עם סיפור שלה שנוגע בסוגייה, ופרשנות עכשווית. יהיו שם הצ'לנית המדהימה מאיה בלזיצמן; השחקן דניאל אנגל שהיה מילואימניק בעזה, ולא ממש ביקש רשות מאשתו מוריה לצאת לקרב; שורדת השבי ליאת אצילי תספר על הבית הפיזי והרגשי שהתפרק לה, כשחזרה וגילתה שביתה נהרס ובעלה אביב אצילי ז"ל לא שרד את המתקפה; רעיה עדני, אלמנת צה"ל, תדבר על הדפיקה בדלת שקיבלה, כשהודיעו לה שבעלה נהרג; הראפרית והזמרת אורית טשומה תדבר על השיבה הביתת לקריית גת מהזווית של אישה מהקהילה האתיופית; והשחקנית מיטל רז תדבר על הבית הראשון שלנו – הרחם. אני רוצה שהקהל יפגוש את המלחמה, אבל בצורה רכה, חומלת ואוהבת אדם".

"כל מי שמחזיק כוח וידע חייב להיות זהיר ואחראי. אני מאוד בהירה לגבי האידיאולוגיות שלי – מי שלומד אצלי יודע שאני משתייכת למחנה השמאל, שאני פמיניסטית ושיש לי ביקורת על הממסד ועל הממשלה"

 

את רוצה להפגיש אנשים ונשים עם הטקסטים הללו, אבל בסוף הם יוצאים מהמופע או מהשיעור, והבית האמיתי שלהם חרב. הם איבדו אנשים קרובים להם. כמה באמת זה מאפשר ריפוי?
"אני מאוד רוצה להביא נחמה ואוויר למי שאני פוגשת, והכלים שלי הם כלים של רוח. אני מנסה להביא חוכמה עתיקה שתאפשר קצת מזור. פגשתי חיילים שנכנסים ויוצאים מעזה, היו לנו שיחות מדהימות, ואז קלטתי שהם חוזרים לתופת. אני מייצרת להם תקווה, ואז חוזרת הביתה לבית שלי שלא נפגע, לילדיי הבריאים, וממשיכה בחיי. לכן אני כל הזמן מזכירה לעצמי להיות אחראית. אני רוצה לתת כלים ותקווה שמעוגנים במציאות השבורה, אבל לא מבטיחה שהפצעים יגלידו".

מה בטקסטים האלה מאפשר אוויר או נחמה?
"האופן שבו אני מלמדת מזמין התפתחות רגשית. אם אני מלמדת שיעור על סוגיות העוסקות בבכי, אני חושבת על כל הבכי שהיה במרחב שלנו בשנתיים האחרונות: מנהיגים בוכים, כמו ביידן שבכה על אביגיל עידן; או כתבים שבוכים כמו דני קושמרו. ויש גם מנהיגים אטומים שלא בוכים, הם צריכים לדכא משהו בתוכם כדי לא להתחבר לכאב שסביבם. לצד זאת, יש נשות מילואים שמספרות לי שהן לא בוכות – מתוך פחד שלא יצליחו להתאושש אם יתנו לעצמן להתפרק. כשאני מלמדת על סוגיה שבה רב בכיר בקהילה בוכה, והתלמידים שלו לא מרוצים מהבכי שלו, אני שואלת את התלמידים שלי אם הם זוכרים מתי הם ראו בפעם הראשונה את ההורים שלהם בוכים. אם זה הבהיל אותם, או אולי דווקא גרם להם להתקרב אליהם? החיבור הפרסונלי עוזר לנו להבין את העומקים של הטקסט, והטקסט עוזר לנו להבין את עצמנו. פגשתי מפונים מכפר עזה, ולימדתי אותם טקסטים מלפני אלפיים שנה על חורבן הבית ועל קהילה שאיבדה טריטוריה משותפת ואת הזהות שלה – ובסוף הצליחה להשתקם. ההגות חייבת לפגוש את החיים, אחרת היא לא רלוונטית".

>> נעמי רובין הוטרדה מינית בתעשיית המוזיקה. היום היא שומרת נגיעה

גלבוע לוקחת את העשייה שלה מאוד ברצינות, ובמלוא כובד האחריות, ושלא תעזו להשמיע לידה את המילה "גורו".

"כל מי שמחזיק כוח וידע חייב להיות זהיר ואחראי", היא מצהירה, "אני מאוד בהירה לגבי האידיאולוגיות שלי. מי שלומד אצלי יודע שאני משתייכת למחנה השמאל, שאני פמיניסטית ושיש לי ביקורת על הממסד ועל הממשלה הנוכחית. עולם הערכים שלי שקוף וגלוי, מה גם שאני מנחה את עצרות משפחות החטופים בירושלים ומתבטאת ברשתות החברתיות. ברור שיהיו אנשים שלא יגיעו בגלל זה ללמוד אצלי, זה בסדר ואני מכבדת את זה. אני לא באה לכפות את עמדותיי על אף אחד. ולמרות זאת, יש גם נשים וגברים מהציבור השמרני שמגיעים לשיעורים שלי. הם מקבלים זווית שהם לא הכירו".

"עשיתי קרחת בכיתה י"ב כי רציתי לבדל את עצמי מהסביבה. זה היה אקט רגשי ונפשי, לא אקט קוסמטי, והוא היה אלים. נראיתי נורא, לקחתי לעצמי את הנשיות שלי, אבל כשהשיער התחיל לצמוח – גם הנפש שלי התחילה לצמוח מחדש"

 

תיארת בריאיונות את החזרה שלך בשאלה כבועטת ומרדנית, עם סיגריות בעין גדי בשבת וקרחת בכיתה י"ב. זה לא מתיישב לי עם הדיאלוג השליו והשלם שאת מנהלת עם העולם היהודי.
"קודם כל, אני מאוד מחוברת למשפחה שלי ואוהבת אותה. במבט לאחור אני מבינה שגם אני לא הייתי קלה לעיכול בתקופה שבה חיפשתי את הקול שלי. הפוליטיקה והמסורת היו מקשה אחת עבורי עד גיל 17, ולא היה לי מושג מה העמדות שלי – לגבי זכויות אדם, ולגבי פמיניזם למשל. לא עשיתי קאט כי כעסתי, אלא כי הדרך היחידה עבורי הייתה לצאת באופן טוטאלי ולבנות מהתחלה את עולם הערכים שלי. זו חוויה לא קלה, ולא בהכרח מומלצת. כשעשיתי קרחת בכיתה י"ב רציתי לבדל את עצמי מהסביבה. זה היה אקט רגשי ונפשי, לא אקט קוסמטי, והוא היה אלים. נראיתי נורא, לקחתי לעצמי את הנשיות שלי, אבל כשהשיער שלי התחיל לצמוח – גם הנפש שלי התחילה לצמוח מחדש".

מהמקום הזה היה לך חשוב לייצר חוויית לימוד אחרת, חדשה וביקורתית?
"זה היה ככה בהתחלה. מאוד רציתי להוכיח לגברים המדומיינים בתוכי שאני ראויה ללמד בצורה שכלתנית, כי הרבה פעמים ממקמים אותנו, הנשים, בעולם הרגש. בהתחלה נמשכתי ללימוד סוגיות שנחשבו פרובוקטיביות או מגדריות, שעסקו למשל בפירוק הבית, בפריון, במיניות וכולי. אני עדיין מלמדת את הסוגיות האלה, אבל היום אני רוצה לעסוק יותר בצד האנושי של הטקסטים, ופחות בקריאה פוליטית שלהם. עכשיו אני מרגישה יותר ביטחון פנימי במה שיש לי לתת בעולם, אז אני מלמדת גם דרך הרגש, ולא רק דרך השכל".

המופעים של חיה גלבוע בפסטיבל ישראל יתקיימו במועדים: 22.7 בשעה 20:00 בקיבוץ אורים, 29.7 בשעה 21:15 בתיאטרון ירושלים, 30.7 בשעות 19:00 ו-21:15 בתיאטרון ירושלים.