לא רק הגנים: מה משותף לאנשים שהמוח שלהם נשאר חד בגיל 90?

יש אנשים שמגיעים לשנות ה־80 וה־90 לחייהם, ועדיין מצליחים לשמור על זיכרון ויכולות חשיבה שמזכירים אנשים צעירים מהם בעשרות שנים. בעולם המחקר הם זוכים לכינוי "סופראייג'רים" – אנשים שמפגינים חוסן קוגניטיבי יוצא דופן. השאלה שמעסיקה חוקרים כבר שנים היא מה מאפשר להם לעשות את זה. האם מדובר בעיקר בגנטיקה מוצלחת, או שישנם מנגנונים אחרים שמסייעים למוח להישאר חד לאורך זמן? לפי מחקרים חדשים התשובה מורכבת יותר.

>> בגיל 88 ג'יין פונדה חולקת את עצות הזהב שלה לחיים טובים

לא מצאו "גן של סופראייג'רים"

באחת מקבוצות המחקר הגדולות ביותר של סופראייג'רים שנרשמו באופן פרוספקטיבי, החוקרים לא מצאו הבדלים משמעותיים בין סופראייג'רים לבין בני גילם בעלי תפקוד קוגניטיבי ממוצע. במחקר, שהובילו מרכז הטיפול למחקר הזדקנות בריאה ואלצהיימר באוניברסיטת שיקגו והמכון לחקר הגנומיקה התרגומית, נבדק הדנ"א של 142 סופראייג'רים ושל 89 משתתפי השוואה שגויסו בארצות הברית ובקנדה.

החוקרים חישבו שלושה ציוני סיכון פוליגניים לצד APOE, גן שנחשב זה זמן רב לבעל ההשפעה הגנטית הנפוצה והחזקה ביותר על אלצהיימר שמתחיל בגיל מאוחר. הם גם חיפשו וריאנטים גנטיים נדירים שעשויים להיות קשורים להגנה או לחוסן. אלא שהסמנים הגנטיים, השכיחים והנדירים כאחד, לא הצליחו להבחין באופן אמין בין מי שנחשבו סופראייג'רים לבין האחרים.

הממצא הזה אינו אומר שלגנטיקה אין שום תפקיד בהזדקנות המוח. הוא כן מסיט את תשומת הלב המדעית משאלה אחת – מי הצליח להימנע מגורמי הסיכון לאלצהיימר – לשאלה רחבה יותר: אילו מנגנוני הגנה מאפשרים למוח לשמור על תפקודו לאורך שנים?

הסיפור נמצא כנראה בשילוב

הממצאים מצטרפים לכמעט שני עשורים של מחקר שזיהה תכונות מוחיות, ביולוגיות, פסיכולוגיות וחברתיות הקשורות לסופראייג'ינג. לכן, החוקרים מדגישים שהדרך לזהות סופראייג'רים אינה יכולה להתבסס רק על בדיקה גנטית. הערכות קוגניטיביות מקיפות, ובעיקר מעקב אחר התפקוד לאורך זמן, נותרות חיוניות.

מחקרים עתידיים, לדבריהם, צריכים לשלב מגוון רחב יותר של מדדים: הדמיות מוח, סמנים ביולוגיים בדם, נוירופתולוגיה, אפיון של מערכת החיסון, ניטור שינה ופעילות גופנית, וכן נתונים חברתיים וסביבתיים. הרעיון שעולה מכאן מעניין: ייתכן שסופראייג'רים אינם פשוט אנשים ש"ניצלו" מגורמי סיכון לאלצהיימר, אלא אנשים שהמוח שלהם נהנה משילוב של מנגנוני הגנה וחוסן.

בין הגורמים שהחוקרים מציינים נמצאים מאפיינים מבניים וקישוריותיים של המוח, עמידות לדלקת, בריאות קרדיווסקולרית, פעילות גופנית, שינה ומעורבות חברתית. אף אחד מהגורמים האלה, ככל הנראה, אינו מסביר לבדו את התמונה כולה. אבל השילוב ביניהם עשוי לספק בעתיד כיוון לאסטרטגיות אישיות לשמירה על הזיכרון לאורך החיים.

פחות תמותה, פחות אשפוזים

מחקר נוסף, הפעם מאוסטרליה, מצא קשר בין שמירה על ביצועים קוגניטיביים לאורך זמן לבין תוצאות בריאותיות טובות יותר בגיל המבוגר. במחקר, מבוגרים ששמרו על חדות מחשבתית בשנות ה־70 וה־80 לחייהם היו בסיכון תמותה נמוך ב־46%, עברו פחות אשפוזים בלתי מתוכננים ונזקקו פחות לטיפול מוסדי לקשישים, בהשוואה לבני גילם.

החוקרים מצאו שהגדרה של סופראייג'ינג המבוססת על יציבות קוגניטיבית לאורך זמן – ולא רק על השוואה לבני אדם צעירים יותר בנקודת זמן אחת – הראתה את הקשרים החזקים והעקביים ביותר לתוצאות הבריאותיות המיטיבות.

גם ההליכה מספרת סיפור

המחקר התבסס על מעקב אחר 1,003 מבוגרים המתגוררים בקהילה, בגילי 70 עד 90, במסגרת מחקר הזיכרון וההזדקנות של סידני. אנשים שהזדקנו באופן טיפוסי עברו חציון של שלושה ביקורים בחדר מיון או אשפוזים בלתי מתוכננים, לעומת חציון של שניים בקרב הסופראייג'רים. גם משך האשפוז היה שונה: אצל המזדקנים הטיפוסיים המשך עמד על 18 ימים, לעומת טווח של שבעה עד 13 ימים בקרב אלה שסווגו כסופראייג'רים.

לאורך עשור של מעקב נרשמו גם פחות אבחנות של דמנציה בבתי החולים בקרב הסופראייג'רים, בכל ההגדרות שנבדקו. היתרונות האלה נשמרו גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון גיל, מין, תחלואה נלווית ומהירות הליכה. ומה אפיין את הסופראייג'רים כבר בתחילת המעקב? הם נטו ללכת מהר יותר, דיווחו על רמות נמוכות יותר של חרדה ודיכאון, ונטלו פחות תרופות.

אבל רגע לפני שמכריזות על "סוד הנעורים"

כאן מגיעה ההסתייגות החשובה: מדובר במחקר תצפיתי. כלומר, החוקרים יכולים לזהות קשרים בין מאפיינים שונים, אבל אינם יכולים לקבוע שהם גורמים זה לזה. במילים אחרות, המחקר אינו מוכיח ששמירה על זיכרון חד היא זו שגורמת לאנשים להיות בריאים יותר, או שפעילות גופנית, שינה או הליכה מהירה הן הסיבה לכך שאנשים מסוימים הופכים לסופראייג'רים. מה שהוא כן עושה הוא להוסיף עוד חלק לפאזל המורכב של הזדקנות בריאה.

ואולי זה גם החלק המעניין ביותר: במקום לחפש גורם אחד – גן אחד, מזון אחד או הרגל אחד – המדע מתחיל להסתכל על ההזדקנות כתוצאה של מערכת שלמה. המוח, הגוף, השינה, הפעילות הגופנית, הבריאות הפיזית והחיים החברתיים עשויים כולם להשתלב בסיפור.

ועדיין, הסופראייג'רים מזכירים לנו עובדה מעודדת למדי: הזדקנות אינה בהכרח סיפור של אובדן בלתי נמנע. אצל חלק מהאנשים, היכולת לשמור על חדות קוגניטיבית לאורך שנים הולכת יד ביד עם בריאות טובה יותר, והשאלה מה עומד מאחורי החוסן הזה רק מתחילה לקבל תשובות.