פעם נטלי עטיה טופפה בסטילטו לכל אודישן שהיה מעלה אותה על המסלול, בגיל 42 היא רק רוצה להתרווח בנעלי הבית. טור אישי על שבוע האופנה מנקודת מבט אחרת
בשבוע שעבר נפרדנו משבוע האופנה תל אביב. במגזינים ובאתרים עוד ממשיכים לסקר את השפעותיו האופנתיות. בשבילי שבוע האופנה יהיה לנצח "שבוע מחנות עבודה".
אני זוכרת את עצמי בגיל 16 מכתתת רגליי במילאנו, מאודישן אחד למשנהו, לקראת שבוע האופנה בעיר. עומדת בתור לכניסה לשואו-רום של אחד ממותגי העל, שם ממתינה יד ימינו של המעצב ובתנועות רגוזות מזרזת אותנו הדוגמניות הצעירות להיכנס לתאי ההלבשה, להחליף לבגדי המעצב ולהוכיח לה שאנחנו יכולות ״להחזיק בגד״ וללכת במקצועיות על עקבים של עשרות סנטימטרים.
עוד טורים של נטלי עטיה:
אילו מתנות קיבלה נטלי עטיה ליום האישה?
איך נטלי עטיה מתמודדת עם גיל ההתבגרות בפעם השנייה?
איך זה מרגיש לחזור לספסל הלימודים בגיל 42?
אני אהבתי ללכת על המסלול. הייתי דבוקה למרקע במשך שעות, רק כדי לחקות בדיוק את העינטוז הנכון של נעמי קמפבל. על אף היותי נמוכה במושגים של דוגמנית מסלול התמזל מזלי ששנות ה-90 הציגו גם רול מודל של ״נמוכה״ אחרת – קייט מוס. האחרונה סללה לי את הדרך אל ליבם של המעצבים שלמדו לחבב "גמדות" כמוני.
שבועות האופנה ברחבי העולם גם היו מתכון מעולה לדיאטה. לא שחלילה מישהו דרש ממני להרזות. זו הייתה התוצאה הטבעית המצטברת של כל הריצות מתצוגה אחת לשנייה. וזה בנוסף לפנים שטפחו בהן חומרי איפור (שחלקם הרגישו ונראו יותר כמו מסיכות וודו, אותם ניתן לגרד מהפרצוף רק עם ספוג לניקוי כלים), השיער שנמשח ונתלש ונמשך למעלה ולאחור (עד היום השיער שנותר לי על הראש הוא בחזקת נס) ובעיקר שעות ארוכות על נעלי עקב שלפעמים לא היו במידה ועדיין הייתי צריכה להלך בהן כאילו היו סנדלי אצבע נוחות במסיבת חוף. בקיצור, הבנתן.
עבור החברות מהשכונה של דונטלה וורסאצ'ה זה היה שבוע צבעוני וכיפי, מלא אופנה ואלכוהול משובח, אבל עבורנו, הצועדות המקצועיות, זו הייתה עבודת פרך.
השנים עברו ובזכות כישרון יזמות ומלא כריזמה הצליח היזם והמפיק מוטי רייף להקים שבוע אופנה כאן אצלנו בלבנט. שמחה גדולה לאוהבות האופנה, היין והמינגלינג וגם למעצבים הצעירים שקיבלו הזדמנות לפרוץ החוצה לתודעת הקהל ובכלל, לכל מי שגאה באופנה ישראלית, שאינשאללה תמקם אותנו סוף סוף כמדינה שיש בה גם סטייל ולא כנעני בלבד.
הפער בין הדמיון בו אני מתעופפת עם שמלות יפות ונעלי סטילטו, התרסק לגמרי מול המציאות בה אני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי בהליכה מוזרה ונטולת פאסון, נועלת את מכשירי העינוי המכונים גם "נעלי עקב", וכדי שלא כל העולם ואשתו ישימו לב שרגלי השמאלית חדלה לתפקד נשענת באלגנטיות על כל קיר או זרוע גברית.
אז כן, אני מניחה שקוראים לזה העמדת פנים, כשבכלל כל מה שרציתי היה להעיף מעלי את העקבים הללו קיבינימט, לתלוש את החזייה אותה אחת שיצרה לי נמק במפתח הלב), לגזור את החוטיני שנכנס לי בדיוק איפה שאין כניסה… ולעבור לעירום מלא – או לפחות להתפשר על פיג׳מה עם מגפי UGG מחממים.
Streets of NYC? #NAYAtravelstoNYC What a beautiful day ?
A post shared by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on
"אז מה קרה…?" שואל אותי הראל (חברי היקר ועורך האתר שליNAYA) "איך מדוגמנית שטופפה שנים על עקבים את הופכת פתאום לסיעודית שנשענת עלי? ויש לומר בכבדות מה…"
שתקתי. מאוד רציתי לשלוף תשובה כנה שתשמע אמיתית, אבל לא הייתה לי אחת כזו. בעיקר כי חששתי לתפוס את עצמי לשיחה ולהודות שגם אם אני נראית טוב לגילי ואפילו מוכנה לקנות את הסיפור של המפרגנים שאומרים שאני משתבחת כמו יין… (יין לא הופך לחומץ בשלב מסוים ?!) אולי זה הגיל ואולי זו הגישה והשאיפה שלי לנוחות, לשלווה ולא לסיטואציות בהן אני צריכה להחזיק פנימה את הבטן.
אני בגיל בו אני רוצה להשתחרר, להיות נינוחה, להצליח לדבר, לצחוק, להכיר אנשים חדשים, כל מה שעושים באירועים חברתיים, רק ללא המאמץ. באופן זה אני גם אוהבת ומשתוקקת להתלבש, להיות נוכחת עם ראש ולב פתוחים, לתת תחושת נוחות לסובבים אותי ופשוט – "להיות".
ועד שאחרית הימים הזו תתממש, עד שיגיעו הזמנים בהם אקשיב לעצמי ולא לתחזיות האופנה וליועצי הסטיילינג השונים, כנראה אמשיך להגיע לשבוע האופנה ואתייחס לזה כעבודת פרך, ממש כמו בהתחלה אי שם בגיל 16 כשעקבים היו עבורי נעלי נוחות של ממש.
על אף זאת ולמרות הכל, אני כולי גאווה להיות חלק מהתהוות וקיום האופנה הישראלית גם היום, בגישה הישירה, נטולת המניירות. כי הרי למדתי כבר שאם יש אקססורי אחד מנצח שאף פעם לא מאכזב – זה הביטחון העצמי שלי.
היום השני לחגיגות האופנה הישראלית ??? NAYABYNATALY.COM עם כל מה שלוהט ומנצנץ במיוחד בשבילכם Je Taim ❤️?? Styling: @michal_ovadya #NAYAgoestoGINDIA post shared by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on