חברתכם לספסל: הטור של נטלי עטיה
אם אינשטיין התחיל לדבר בגיל 6 אין שום סיבה שנטלי עטיה לא תיכנס בשערי האקדמיה לראשונה בגיל 42. טור אישי על הבנה לנפש האדם והקשר ביניהם לבין לימודים בגיל מאוחר
״ואם לא היית שחקנית, מה היית?".
״כלום״. הייתי עונה בשיעמום לשאלות בשקל וחצי שעיתונאיות היו נוהגות לשאול אותי.
"אני לא מוכשרת בשום דבר אחר".
אבל הגישה שלי השתנתה לפני מספר שבועות, בזמן ביקור משפחתי בלונדון, כשהגעתי לבית הכנסת הקבוע בו נוהג בעלי להתפלל עם ילדיו.
אמנם קריאתה של הפרשה במונוטוניות ריגשה אותי בערך כמו לחכות לאוטובוס בבוקר, אך מה שהחזיק אותי דרוכה, הייתה הצפייה להרצאה, שידעתי כי תגיע מיד עם סיום קריאת פרשת השבוע.
לעוד טורים של נטלי עטיה:
למה נטלי עטיה שומרת שבת?
למה נטלי עטיה כבר לא טבעונית?
למה לנטלי עטיה לא נעים לטוס לחו"ל?
כבר כמה פעמים שהגעתי לבית כנסת הזה בשבת ובכל פעם בסוף קריאתה של הפרשה השבועית, יצאתי לחורין עם הרצאה מרתקת מאחד מאנשי הקהילה היהודית המשתייכים לבית כנסת זה. הרצאות מגוונות על רפואה ומדע והכול מונחה על ידי אנשים מרתקים הפוקדים בקביעות את בית הכנסת, כך שהיה לי למה לצפות.
על הבמה עלתה אישה מרשימה בשם הלן, פסיכותרפיסטית ובעלת תארים מרובים בתחום הפסיכולוגיה .לרגע לא חשבתי שקולה המלטף יוביל אותי ללידה של רעיון ואולי להתחלה חדשה בחיי. הלן העירה את תת המודע של הקהל כאשר ביקשה להאיר בפנינו את הנידוי החברתי והפחד שיש בנו האנשים "הנורמטיביים" כלפי אנשים הלוקים בנפשם.
דווקא היום, כשיש תחושה של שיחרור, קבלה וחירות כלפי קהילת הלהט"ב או אנשים שאיתרע מזלם לחלות במחלות ממאירות ח"ו, אנחנו עדיין יודעים מעט מאוד על סבלם של אלו הלוקים בנפשם, הסובלים מדיכאון קליני, בעלי המוגבלות השכלית וכד', בעיקר בגלל פחדים דמוניים שלנו, חוסר ידע ובורות. כאילו שאם נתקרב לאדם הסובל מנפשו תדבק בנו רוחו הרעה, כמו בספר ״הדיבוק" של המחבר ש. אנ-סקי. ובכלל, עוד ימי התנ״ך, מחלות נפש נתפסו כרוח רעה ששררה באנשים, מה שהגביר אצלנו את הרתיעה מהלוקים בנפשם, וגרם להם להתבייש עוד יותר במצוקתם, שהחריפה עד לבידוד חברתי והרעת ההפרעה הנפשית.
הלן המשיכה וביקשה דווקא להשתמש בכוחה של הקהילה ממנה היא באה ומאותם חברים שישבו בבית הכנסת, להסיר את הבורות והפחד ולעזור לאלה הזקוקים לתמיכה ולא רק מקצועית אלא גם חברתית .עוד המשיכה הלן והעמיקה ואצלי הדמעות שטפו את הפנים. חשתי בושה גדולה על חוסר המודעות שלי. נבוכתי מהבהלה שחשתי כלפי האוכלוסיה הזו, ונזכרתי ברעד בתקופות בהן איבדתי אותי ואת הכוח באמונה ושקעתי לימי דיכאון מתישים. חשבתי על קרובים שאני אוהבת ועל נפשם המיוסרת ועל כך שאולי דווקא האהבה הזו שבינינו, היא הנותנת להם אור בשעות שהחושך יורד עליהם.
חזרתי אחורה לילדותי, נזכרתי בהיותי בת 12 כשמחנכת הכיתה ביקשה מכל תלמיד להכין עבודה על נושא שמעניין אותו ואני בחרתי לכתוב דווקא על הפרעה נפשית המכונה ״סינדרום ירושלים", המוגדרת לפי וויקיפדיה כ"סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, בה אדם, לרוב תייר או צליין הנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים – נושא קליל לכל הדעות להתעסק בו בכיתה ו׳, לא?.
נושא בריאות הנפש והסתעפויותיו, חיפוש אחר האמת שלי, פריצות דרך בהבנת בעיות, מחקר עצמי שלי והסובבים אותי, היו עיסוקיי הפרטי בין החוג לבלט, למשחק המחניים עם ילדי השכונה. לא שיתפתי איש בתשוקתי לאינסופיות הנפש וחששתי כי אימי לא תראה בעין יפה את הילדה התוהה מדי שלה. אז אולי זה יומולדת 42 שחגגתי החודש; אולי איבדתי את הכוח לחשוק בתפקידים נחשקים ואולי הייתי צריכה לייצר ניסיון חיים מורכב מספיק בשביל להזדהות עם כאב של אדם, להכיל ולעזור לו .כך או אחרת, כשהמילים של הלן האירו לי צד חשוך ולא מודע בנשמה, נזכרתי באהבה הילדית והתמידית שלי, אהבה שחששתי ממנה בגלל בורות שלי ושל אחרים, ועם חיוך מבויש ופנים סמוקות לחשתי לבעלי היקר, אני רוצה ללמוד…
אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה.
מגובה בתמיכתו של אהובי ומכריי, התחלתי את המסע בחיפוש האוניברסיטה הנכונה לי. ללא פסיכומטרי, עם מבחני בגרות חסרים (בגרות באזרחות לא עשיתי. משום מה לא הצלחתי להתעורר באותו בוקר לבית הספר, בגיל 17 איכשהו לישון היה הרבה יותר מעניין מללמוד) והרבה מעבר לגיל המקובל ללימודי תואר ראשון, כשהפעם האחרונה בה למדתי עם עט ונייר היה כשהגיל שלי הכיל את המילה עשרה.
האם יהיה לי מספיק זמן לבלות עם הילדים בתוך מסגרת לימודים אינטנסיבית? איך אצטרף למסעות העבודה של בעלי בעולם ומה אעשה עם הגעגוע, כשאהיה מוכרחה כל יום להגיע לאוניברסיטה בשעה תשע בבוקר ולסיים בחמש אחה"צ, מה שנראה לי כהפרה בוטה של חירות האדם…
רק שכל הסיבות ל״למה לא״ החווירו לעומת האושר שמקפיץ לי את הלב לחזור ללימודים והפעם מבחירה .אינני יודעת מה יהיה בהמשך. האם יקבלו אותי לאקדמיה? האם אצליח להיות סטודנטית מן המניין? האם באמת אתמחה בילדים ונוער או שרק איהנה מהידע שאצבור ואוכל להמשיך, רק מקצועית יותר, לחפור בנפש חבריי? האם אמשיך לשחק בסרטים ובתיאטרון?האם אוכל לשלב את שני העולמות המקצועיים ?.
האם השתגעתי או האם גדלתי?.
והאם אני שואלת יותר מדי שאלות בפסקה אחת?
דבר אחד אני כבר כן יודעת. אם אפגוש בעיתונאית שתשאל אותי "ואם לא היית שחקנית, מה היית"?.
אענה בעיניים בוערות: ״כנראה שפסיכולוגית״.
לאתר של נטלי
#יוםהחתולים ? #catsday את נודניקית גדולה פנלופה אבל את החברה הכי טובה שלי xxx
A post shared by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on