מתנות ליום האישה: הטור של נטלי עטיה
חלומות, החמצות, פיוס והשאיפות הגדולות לעתיד - יום האישה הבינלאומי גורם לנטלי עטיה להרהר במושג הנשיות על פני כדור הארץ ושינוי סדרי עולם
יום האישה הבינלאומי תמיד מעורר בי מחשבות פנימיות ואישיות מאוד. אני לא מצליחה להבין (למרות ובעיקר בגלל קול ההיגיון הבריא שלי) איך עדיין קיים הצורך להעלות למודעות ציבורית אותנו הנשים ואת זכויות הבסיס שלנו שאמורות להיות מובנות מאליהן במאה ה -21 (האנושות היא חיה מוזרה). מתעוררות בי מחשבות על הנשיות שלי בפרט ועל נשיות בכלל, ואיך אפשר להגדיר מה היא "נשיות", הרי למילה הזו יש עומק, משמעות עצומה ואינסופית.
לעוד טורים של נטלי עטיה:
נטלי עטיה חוזרת לספסל הללימודים
למה נטלי עטיה שומרת שבת?
למה נטלי עטיה כבר לא טבעונית?
ביושבי במספרה לצבוע שוב את שורשי שיערי המלבין, קראתי עוד כתבה חשופה וכנה על אישה צעירה ותלאותיה בדרכה להבאת ילד לעולם, ואני מודה שלעיתים אל מול גילויי הלב מעוררי הערצה שיש בי לכל אותן נשים שמשתפות אותנו בתקשורת בקשייהן להפוך לאמהות, אני תמיד זזה בחוסר נוחות, למרות שליבי איתן ואליהן וכולי תפילה שהדרך בה הן עוברות תהיה סלולה ומתגמלת למרות האתגרים. וזאת משום שאני לעומתן קיבלתי מתנה. התברכתי בפיריון שיא. מתנה שלא הרביתי להשתמש בה מספיק, כמו שכדאי להשתמש במתנות טובות מסוג זה.
היום מצחיקה אותי המחשבה שהכנסתי לי לראש בגיל צעיר – שאני עקרה. הרעיון המוטעה הזה הגיע ככל הנראה עקב השוואה תמידית בין דודתי האהובה ואלי; אימא סיפרה שאנחנו שתי טיפות מים באופיינו ומכיוון שנבצר מדודתי להוליד ילדים פרי בטנה (למזלו של העולם, האחרונה זכתה לאמץ ילדה, בת דודתי, מעוררת השראה, יפה וחזקה) הוספתי על עצמי דאגה לא מבוססת וחסרת הגיון שגורלי כגורלה, וגם אני לא פורייה.
מיד לאחר נישואיי הראשונים הבנתי שטעיתי ובגדול. מאישה צעירה שהייתה בטוחה שהיא כלל לא צריכה להשתמש בכדורים למניעת הריון, פתאום הבנתי שאפילו להיות בנוכחות בעלי בזמן שהוא מתעטש עלולה להסתיים בהריון בטוח. מידת הפוריות שלי הייתה כל כך גבוהה שהיא עוררה בי רגשות אשם אל מול סיפורי נשים המתקשות להרות.
לבסוף נולדו לנו שני ילדים (שאין שום מילת תיאור לאהבה הגדולה שלי אליהם) מתוך בחירה ובשלות ותחושה שהזוגיות שלנו חזקה מספיק לשני הילדים שלנו + שני ילדיו הבכורים מנישואיו הראשונים. רק שהימים ובעיקר אנחנו, לא חיזקו האחד את השנייה והקשר הלך ונפרם עד ההחלטה להפריד בתים ואת הלבבות שלנו. וכך בגיל 30 הפכתי להיות אם יחידנית שעסוקה בלשרוד את היום והלילות הפכו מפחידים.
כמובן שמעולם לא ויתרתי על אהבה ועל התקווה להיות שלמה בתוך קשר בריא ויציב, ועשור שלם ניסיתי לנשק צפרדעים ונסיכים אך ללא הצלחה. היו זמנים בהם התבלבלתי והרצון שלי לילד שלישי היה כל כך חזק עד ששקלתי לגדל ילד שלישי ללא אב, על אף שידעתי שילד מספר שלוש זו ממש זכות, בבחינת מותרות, ולא בטוח שזה יהיה הדבר הנכון ביותר לאף אחד מבני הבית הקיימים, החל מהחתולים והכלב, וכלה בי ובילדים.
בגיל 40 כשמרבית חברותיי רק החלו את תהליך הכניסה להריון ראשון שלהן, הבטתי פנימה לתוכי, חייכתי חיוך של החמצה עם פיוס, מחיתי דמעת פרידה על כך שלעולם לא ארגיש עוד בעיטות קטנות בתוך הבטן כאילו אני בסרט מד״ב חייזרי, לא אניק עוד (עד שנעשיתי מומחית הנקה) לא אריח שוב את ריחו של תינוק חדש ומתוק באוויר, לא עוד לילות לבנים כשאני מסתובבת כמוכת ירח.
כל אלו לא יהיו עוד מנת חלקי.
ולא שאינני יכולה ללדת עוד ילדים. המתנה הזו עוד יציבה ואיתנה (כמו הנפש שהייתי רוצה שתהיה לי) אלא פשוט שהקטנים כבר גדלו, ואני חופשייה לבחור דברים שהוזנחו או נדחקו הצידה, כמו לימודים אקדמיים או לעבוד יום שלם מחוץ לבית עם מינימום רגשות אשם.
בן ה-17 עוד שנה מתגייס, ובני בן ה-14 עצמאי ובקושי רואים אותו באזור. ילדיו של בעלי רובם כבר נשואים ועכשיו באמת שאפשר להפוך דף, להיפרד מפרק נוסף בספר החיים, גם אם חונק בגרון ולחכות לנכדים שכבר בדרך. אולי אין לי עדיין את מראה הסבתא הקלאסית אבל מבפנים אני בשלה לחיבוקים, בישולים, נישוקים ופתיחת חסכונות בבנק לכל נכדה ונכד שרק יגיעו.
ובכלל, בחיים ישנן עוד מתנות שלא מגיעות רק באריזות של שילב. חלקן מתוקות וחלקן חמוצות, אך אלו הם החיים שלנו, פשוט כי אין משהו אחר, עד שיימצאו חיים במאדים וכולנו נעשה רילוקיישן ונחיה לנצח. עד אז, אם תקראו לי סבתא נטי ברחוב, אני מבטיחה להסתובב.
אז יום אישה שמח יקרות שלי, דווקא מכיוון שעדיין יש צורך בימים מיוחדים עבורנו, בואו ננצל אותם כדי להעצים אותנו ונשים אחרות שזקוקות לתמיכה שלנו כאישה לאישה יותר מהכל.
ביחד אנחנו כוח שמשנה סדרי עולם. תזכרו את זה.