אהבה ללא תנאים: 7 דרכים לאהוב את עצמך כל יום, כל היום, בלי קלישאות ובלי קשקושים

לאהוב את עצמך | איור: מיטל שפירו
לאהוב את עצמך | איור: מיטל שפירו

בבית, בסופר, באינסטגרם - כולם מנג'סים לך לאהוב את עצמך אבל אין לך מושג מה זה בעצם אומר? מיטל שפירו מגישה: מדריך אהבה עצמית ברור לשם שינוי

88 שיתופים | 132 צפיות

אין, לא היה ולא יהיה ביטוי סתום שלא אומר כלום כמו "תאהבי את עצמך". כשאני שומעת את המילים האלו, אני דבר ראשון מתעצבנת. דבר שני לא מבינה. דבר שלישי נכנסת למצב של התנגדות. הביטוי הזה מניח שאני אדם שלא אוהב את עצמו. למה שאני ארצה לחשוב על עצמי ככה? זה לוקח את כל הקיום שלי, ומטיל בו ספק מיידי. כאילו פתאום כל דבר שאני עושה או לא עושה נמדד עם גלאי: אוהבת או לא אוהבת אותי?

>> 10 דרכים לצאת מהבאסה בכוחות עצמך

"תאהבי את עצמך" – כי מה, כי אני לא אוהבת כרגע? מי אתם שתגידו לי אם אני אוהבת את עצמי או לא. בעיקר כשהביטוי הזה נמצא בשימוש של חברות פרסום, כאילו שאין מוצר אחד בחנויות הפארם שהוא לא מוצר של דיכוי ושאם אם אני אקנה סבון גוף או קרם פנים מסוים אז אני אוהב את עצמי. מנגד, לאור הגל העולה של האקט החתרני של האהבה העצמית, קם קול שמרני שמבקש שנאהב את עצמנו, כן, אבל יותר בשקט כי ישנים פה. אוקיי, סורי שהתעוררנו, חמודה.

אהבה עצמית איננה דבר דיכוטומי. אני לא אוהבת או לא אוהבת את עצמי, זה לא שחור ולבן. זאת לא כותרת ענקית שיכולה למחוק או לרומם אותי. כמו כל דבר בחיים, אהבה עצמית דומה יותר לספר שירים מאשר לרומן. היא לא יחידה אחת, ארוכה ודחוסה. היא חלקים. היא עמוד אחד ככה, ועמוד אחד ככה. היא כל מיני. בעידן המידע יותר ויותר אנשים נחשפים למחשבה המהפכנית שמותר לנו לחיות את אותם החיים בדיוק, רק לאהוב את עצמנו במקום לשנוא את עצמנו. אנחנו לומדות להבין שמותר לנו לשים את עצמנו במקום הראשון, לדאוג לעצמנו, להזין את עצמנו, לטפח את עצמנו, לצאת עם עצמנו ולקדם את עצמנו.

הפקפוק הוא החמצן של המחשבות והכללות זה מבאס כי אם נחשוב שאנחנו ככה תמיד, איך נתחיל לשנות דברים? הגיע הזמן להכניס ללקסיקון מילים כמו "לפעמים", "יחסית" ו-"מדי פעם". במקום שבמחשבות שלנו נפקפק בנו, בואו נפקפק בהן

 

כל זה, אגב, לא אומר שזה נעשה על חשבון אחרים. במשך שנים קיבלנו את הערך שלנו בגלל נתינה והתמסרות לסביבה, ובכן. אין דבר יפה יותר מהתמסרות, אין דבר מרגש יותר מנתינה, אבל אי אפשר להיות ספינה עם חור בתחתית שלה, שחושבת שהיא יכולה להעלות את כולם לסיפון. צריך קודם כל לסתום את החור הזה, ולסתום את החור הזה זה למצוא מקור אהבה מזין, מאיר וייחודי, שאיננו תלוי באישור מהסביבה שלנו. עלינו למצוא אהבה בת קיימא, עקבית, שאיננה תלויה במקור חיצוני שעלול להתכלות. אהבה שמתוכנו, אלינו.

עד כאן זה נשמע כמו הקשקוש ההיפי הגדול ביותר בעולם. זו בדרך כלל הנקודה בה אני אומרת – אוקיי, נכון, קנית אותי. אין מה להיות תלויה באהבה מבחוץ, אני צריכה למצוא אהבה בתוכי. אבל מה זה אומר ברמה הפרקטית? איך עושים את זה?

קודם כל, בואו נרד לקרקע. "אוהבת" זה לא שם תואר, אלא פועל. זה כבר מוריד את הסטרס סביב הנושא באיזה 90 אחוז. יאללה, התחלנו.

ישר ללב: איך לאהוב את עצמי על אמת – מדריך

1. לא לעשות הכללות מוגזמות. "אני שונאת את עצמי", למשל, זאת הכללה. את לא שונאת את עצמך, את סבבה עם עצמך ואת מפלרטטת עם המחשבה של להיכנס עם עצמך לקשר קצת יותר רציני ולהתחיל להשקיע. זה הכל. לא להתחיל עכשיו עם אמירות כמו: "אני חייבת לאהוב את עצמי", "אני האויבת הכי גדולה שלי", "אני פוגעת בעצמי כל הזמן", "שוב עשיתי את זה לעצמי", למחוק את המשפטים האלו מהראש. מכירות את זה ששברתן למישהו משהו בבית ואתן לא רוצות שישים לב? אז ככה, רק עם עצמכן בראש.

כדי לא לעשות הכללות, עדיף לחשוב על החיים כמשהו שבו כל יום נמדד בפני עצמו – את קמה בבוקר, עושה את מה שאת עושה, והולכת לישון. זה מתאפס עד מחר. אין מה לעשות גושים של ימים: "אני כבר שנה מתנהגת לעצמי מזעזע" – לא נכון, אי אפשר לעשות משהו שנה. אפשר להגיד – "היום הייתי קצת קשה עם עצמי".

תעשו עוד ממה שעושה טוב ופחות ממה שגורם לסבל. הסעיף הזה מתחלק בין מי שזה נשמע לה טריוויאלי להכאיב, לבין מי שזה נשמע לה כמו חילול הקודש. המחשבה שצריך לסבול כדי ליהנות היא מחשבה רווחת מאוד, אבל האמת היא שצריך ליהנות כדי ליהנות, ולסבול כדי לסבול

 

הכללות זה מבאס כי אם נחשוב שאנחנו ככה תמיד, וזה מה שאנחנו, איך נתחיל לשנות דברים? זה הרי מי שאנחנו, תמיד. זה כמו אדמה ממש קשה ורמוסה שצריך לעבור עליה עם מעדר ולהתחיל להכניס בה חמצן. להכניס ללקסיקון שלנו את המילים: לפעמים, היום, לשעתו, יחסית, מדי פעם, אולי, נדמה לי. הפקפוק הוא החמצן של המחשבות. במקום שבמחשבות שלנו נפקפק בנו, בואו נפקפק בהן.

2. להבין איפה אני כבר אוהבת אותי. נתחיל בלמצוא את הטוב ולספור אותו גם. זה קשה, כי יש לנו הרגשה שכל עוד משהו רע וכואב אז הוא אמיתי, ואם משהו טוב, אז הוא דבר חולף שאי אפשר להישען עליו. אבל בכל פעם שאנחנו מתעלמות מכמה טוב עשינו עבור עצמנו ומזלזלות בזה, אנחנו נכנסות לגירעון של אהבה עצמית – כשבמציאות עשינו כל מני דברים של אהבה עצמית בלי ששמנו לב. ובאמת, זה הדברים הכי קטנים. זה מתחיל מהרמה של לענות למייל מפחיד, ללכת להסתובב בחוץ חצי שעה, ללכת לישון מוקדם. אגב, חשוב לא לחפש פתרונות בזמן עייפות או רעב. כשאת לא בשיא שלך, אל תחליטי שום החלטה, אל תאמיני למה שאת מרגישה, חכי. תאכלי, תשני, תביני מה את מרגישה, אחר כך תחשבי ותמצאי פתרון.

3. לדעת בגדול מה הלו"ז אצלנו. זאת דרך הרבה פחות מלחיצה להגיד "תתתעוררי". לא צריך לדעת בדיוק מה קורה, לא צריך "לפתוח את העין השלישית כדי להפסיק לחיות את חיינו כעיוורות באפלה", אבל בגדול, להבין מה אנחנו בעצם עושות. לערוך מן רשימה של מה אני עושה ולמה אני עושה את זה.

לדוגמה:
מה אני עושה
למה אני עושה את זה
דיאטה
אם אני אראה יותר ארוזה אני מקווה שיאהבו אותי
כותבת יומן
בשביל להבין איך אני מרגישה, בשביל ליהנות, בשביל הנשמה
מסתובבת עם שירן
כי אני מרחמת עליה

כלומר, לאן אני הולכת, עם מי אני מסתובבת, מה אני לומדת, איפה אני עובדת, במה אני צופה, מה אני אוכלת, מה אני מנסה להשיג. לדעת מה אנחנו עושות ולמה אנחנו עושות את זה, זה כנראה אחד הדברים היותר מחזקים בתוך היומיום שלנו. זה באמת ההבדל בין חיים של התגלגלות, של הישרדות, לבין חיים של תנועה. בין חיים של חיפוש אחר אישור חיצוני, לבין חיים של חיפוש אחר אישור פנימי.

4. להימנע מדברים שעושים לנו רע. מה כן לעשות? פשוט עוד ממה שעושה לנו טוב ופחות ממה שגורם לנו סבל. הסעיף הזה מתחלק בין מי שזה נשמע לה טריוויאלי להכאיב, לבין מי שזה נשמע לה כמו חילול הקודש. מיד קמות התנגדויות: אז מה, אני צריכה לפרוש מהתואר שלי כי אני סובלת בלימודים? (התשובה נמצאת בסעיף 1). המחשבה שצריך לסבול כדי ליהנות היא מחשבה רווחת מאוד, אבל האמת היא שצריך ליהנות כדי ליהנות, ולסבול כדי לסבול. כשחושבים על זה ככה, זה נעשה די פשוט. פתאום מותר לגלות מה דווקא מהנה (תודי שנהנית בקורס סטטיסטיקה) ומותר להודות בפני עצמנו מה בעצם לא כזה כיף (להסתובב עם החברה השלילית שתמיד יורדת עלייך "בצחוק").

5. לגלות מה הדבר הסודי שלנו ורק שלנו, שעושה לנו הרגשה מיוחדת. זה באמת סוד שהוא אחד הגדולים, אבל הוא המפתח לפעולות של אהבה עצמית בתוך ההווה. לכל אדם יש את הדבר הזה שהוא עושה שגורם לו לשכוח שיש זמן ומרחב, דברים שאנחנו שוקעות בהם לחלוטין, כמו לתוך יקום משל עצמנו. יש כאלו שזה קורה להן בריצה, ויש כאלו שמגיעות לשם ממשחק, ציור, כתיבה, קריאה, קדרות, טיול בטבע, ניקיון הבית. אם אין לכן דבר כזה, נסו להיזכר בעצמכן הילדות. מה עשיתן כשלא היו חברים או מבוגרים שישפטו אתכן, איך העברתן את הזמן בתוך עולם הדמיון. יכול להיות שהתשובה מסתתרת שם. אין להקל ראש בדבר הזה. זו לא המלצה, זה לא גימיק. זמן שבו אנחנו שמחות, מתמלאות וחיות את החיים עצמם, בלי להרגיש שאנחנו לידם – זה אושר. אושר לא מתגלה בדיעבד, הוא קורה כאשר הוא קורה, והוא יכול לקרות יותר אם נפעל בתוכו יותר. אושר הוא לא פרס על עבודה קשה, הוא התנהגות, בהווה, של פעילות שעושה אותנו מאושרות. זהו. השלב הסופי הוא לרצות לעשות את הדבר הזה כמו שאת רוצה לשתות מים. שיהיה צריך ללכת לעשות את הדבר הזה כמו שצריך ללכת לפתור בעיות לאחיך הקטן. שיהיה דחוף ללכת לעשות את זה כמו שדחוף להכין מצגת לעבודה. זה, ברמה הפרקטית, הלכה למעשה, לאהוב את עצמך. כשאומרים את המשפט הערטילאי "שימי את עצמך במקום הראשון", הכוונה היא לזה. תזכרו הנשמה בחיים לא מתמלאת מג'ינס חדש או ממישהו שאמר לנו שאנחנו יפות או חכמות. היא משתעממת מדברים כאלו, ומיד מתרוקנת מחדש. מה ממלא נשמה? להיות בחיבור לזמן האין-זמן, לעשייה המיוחדת הזאת, לפרקטיקה של הדבר הזה שאפשר להיאבד בתוכו.

6. לסלוח לעצמנו מיד. נטייה סלחנית שיש לנו כלפי חברות ובני משפחה, נטייה לשפוט לכף זכות, לראות את חצי הכוס המלאה, איכשהו לא חלה עלינו. למה? מתי פעם אחרונה בדקנו ולא היינו מישהי חמודה ונחמדה שצריך לסלוח לה, אלא אורסולה מבת הים הקטנה? מעולם לא. אפילו למליפיסנט, דיסני סלחו, והראו למה גם הצד שלה הגיוני וסביר. אחרי שאנחנו סולחות לעצמנו אפשר להתקדם משם גם לפתרונות (כמו איך כדאי לפעול בפעם הבאה), אז שלא יתפתח חשש שאם חס וחלילה נתחיל לסלוח לעצמנו נהפוך למפלצות מכלות כל. 100 אחוז הרי שזה לא יקרה בחיים. ככל שנהיה רכות וסלחניות עם עצמנו, כך יהיה פחות על מה לסלוח, כי לא ניכנס יותר לפינות ולא נפעל מתוך מצוקה. חשבון פשוט.

7. לאהוב את עצמך כל היום, דרך החיים עצמם. כשאומרים לנו שזה אמור להיות בעדיפות של לפחות שעה ביום ושאין איך להתחמק מזה, זה מלחיץ. אבל עבודה אמיתית ועמוקה של אהבה עצמית היא פרקטיקה, היא דרך חיים. היא כזו שבה להתחבר פנימה זה דבר שקורה לאורך כל היום. פתאום בכל דבר יש הזדמנות לאהבה. המקלחת היא לא רק מקלחת, היא זמן מיוחד. לאכול זה לא רק כדי לשבוע, זה מעשה אהבה. ללכת לישון זה מעשה אהבה, לצרוך תוכן איכותי, נעים, מעשיר זה מעשה אהבה. לפגוש את החברה הנכונה יהיה מעשה אהבה, לעומת מעשה השנאה העצמית של פגישה עם אנשים שלא מיטיבים איתנו. לפעול בתוך היום שלנו מתוך בחירה בעצמנו, זה מעשה אהבה. וכך, ממשפטים של "פני לעצמך שעה ביום כדי לאהוב את עצמך", שלא עושים שום דבר חוץ מלייאש לחלוטין (אני ישר מדמיינת שמכריחים אותי לעשות פילאטיס, לא יודעת מה איתכן), זה הופך ל-24 שעות מלאות של אהבה.

>> לכל הטורים של מיטל שפירו
>> לאינסטגרם של מיטל שפירו