אם זה קרה שם, למה שזה לא יקרה כאן?

כבר הרבה שנים שאני לא מרוצה מסגנון הדיבור של הפוליטיקאים שלנו, אז אני שמה ידיים על האוזניים ומנסה להתעלם, לקחת נשימה עמוקה ולהתעסק בענייני. לפני הבחירות האחרונות שמתי לב שהדברים עלו דרגה לא רק בסגנון אלא גם בתוכן. משהו הפריע לי והזכיר לי ניחוחות של משהו מוכר. זה הזכיר לי את הרוח שנשבה לפני המהפכה באיראן, ארץ מולדתי, בסוף שנות ה-70. חשבתי שכנראה דברים דומים נאמרו שם, שגרמו להורים שלי ולעוד בני משפחה לעשות את הדבר אולי הכי קשה בעולם, לקום ולעזוב את ארץ מולדתם, את הבית, השכנים, השפה ולצאת אל הלא נודע. חלק מבני המשפחה אגב התקשו להאמין שיקרה מה שבסופו של דבר קרה באיראן, ולא חשבו שהדברים יקצינו עד כדי כך, ונשארו שם.

>> למה פסקת ההתגברות מסוכנת במיוחד לנשים?

אני לא חיה פוליטית אבל לפני הבחירות האחרונות העלתי סטוריז באינסטגרם שביטאו את תחושותיי ואת מה שהאקלים הפוליטי מציף בי. העליתי תמונות של נשים איראניות משנות ה-70 ומעכשיו. כי בשנות ה-70 הן נראו כמונו החילוניות, שיער מפונפן היטב ולא מוסתר, גופיות, שמלות, ג'ינס, והיום – אתן יודעות איך הן נראות, מכוסות בשחור. העליתי את התמונות האלה כדי שהעוקבים שלי יחשבו טוב למי הם מצביעים ומה עשויות להיות ההשלכות, מתוך תחושה חזקה והבנה שהדברים יכולים להתדרדר לשם, בשם הדת.

שרונה בונד מטרסו בילדותה בבית של סבתא בטהרן | צילום: באדיבות המצולמת

בשבועות האחרונים אני שומעת את דברי הח"כים והשרים סביב ראש הממשלה ונבהלת. אני כבר לא מצליחה להרכין ראש ולברוח או להתעלם. בשבוע שעבר הייתי עסוקה וטרודה במלא עניינים ומעל ראשי עננה. לקחתי רגע לכתוב ולשתף באינסטגרם את המחשבות שלי, על כמה שהמילים החשוכות שאני שומעת לאחרונה מצד האנשים שאמורים לשרת אותנו מפריעות לי, וכמה שהן מזכירות לי את מה שקרה שם בארץ הולדתי. פתאום דיבור על שלילת זכויות מאזרחים בגלל העדפה מינית, על חשיבות הדת וחוסר האנושיות המתוקשרת בשמה.

אני זוכרת עד היום את ההמונים ברחוב. האנשים שיצאו למחות בעד חומייני והמהפכה האסלמית לא דמיינו כמה שהדבר הזה יתהפך עליהם וישתלט על חייהם לדורות

שיתפתי איך חיינו חיים חילוניים לחלוטין, כמו שהראו תמונות הילדות שלי בים עם אימא ואחיותיה בביקיני, סבתא שלי היפה בחצאית מיני לבנה מחוץ לבית, ברחוב, ולא היתה שום בעיה עם זה. חברות שלי, האחיות פרשתה ופירוזה שגרו בבית הסמוך לשלי, מוסלמיות מתוקות תכולות עיניים היו קוראות לי מהחלון והיינו מדברות וצוחקות. ואז הגיעו המחאות ברחוב. אני זוכרת עד היום את המילים של אחד משירי המחאה – "טופ, טאנק…", שמות של כלי נשק, ואת ההמונים ברחוב, אנשים שיצאו למחות בעד חומייני והמהפכה האסלמית. הם כמובן לא דמיינו כמה שהדבר הזה יתהפך עליהם וישתלט על חייהם לדורות. הם רק רצו שינוי, וכנראה שפירשו דת בשלטון כקרבה למסורת ומוסריות, מתוך אמונה ששאנשי הדת וה"רוח" ידאגו להם.

אנחנו ארזנו הכל ונפרדנו מהחיים כפי שהכרנו ועלינו לארץ. עד היום מדהים אותי שההורים שלי השכילו לקרוא את המפה. המון אנשים בארץ מדברים על לעזוב לאור הקולות הנשמעים מהממשלה הנוכחית. בתור אימא לילדים מתחת לגיל 18, שחיה פה ואוהבת לחיות פה אחרי שגם חייתה 8 שנים בארה"ב וממש לא רוצה לחיות בשום מקום אחר – המחשבה מתחילה לחלחל. אני רוצה להקשיב לכל הקולות שאומרים "כאן זה לא יקרה", אבל לא יכולה שלא לשאול – אם זה קרה שם, למה שלא יקרה כאן? גם שם היה חופש והיה טוב, והיום תולים הומואים בחוצות העיר, מוציאים להורג את מי שמעז לגנות את המשטר, מכים נשים למוות בגלל קווצת שיער שבצבצה מהצ'אדור. בחודשים האחרונים הציבור האיראני יוצא ברוב תעוזה להפגין ברחובות נגד המשטר המדכא. בתמורה הם מוצאים להורג, כי ככה זה במשטר שבשם הדת מדכא ואוסר על חופש הביטוי, ומספר שכל מי שמדבר נגדו יוצא נגד הדת.

אימה של שרונה בונד מטרסו (מימין) עם חברותיה באיראן טרום המהפכה | צילום: באדיבות המצולמת

>> גם לנו יש קואליציה: בזמן השבעת הממשלה קמה קואליציית ארגוני נשים חדשה

וכאן? ממש דקה אחרי הבחירות, עוד לפני שהספיקו לעשות למעננו משהו מתוקף תפקידם כמשרתי הציבור ולהצדיק את קיומם – הם קודם כל יוצאים נגד. הם מנפחים תקציבים שגם ככה שנויים במחלוקת, מהלכים אימה בדבריהם ויוצאים נגד אוכלוסיות שלמות של אזרחים משלמי מיסים שאמורות להיות להם זכות קיום ואיכות חיים כמו לכו-לם.

יותר מדי זמן ששוטפים אותנו בסיסמאות שכל מי שמתנגד לפועלה של הממשלה ה"ימנית" שלנו הוא שמאלני ושמאלני=בוגד. ואני חושבת שכבר המון זמן אין פה ימין ושמאל, יש פה הסתה ודברי בלע ואנשים תאבי כח ושררה שמפלגים אותנו. כי כשאנחנו מפולגים הרבה יותר קל לשלוט בנו, לגזול מאיתנו ולנצל אותנו. אנחנו עסוקים בקרבות ימין ושמאל והם חוגגים על כספי המיסים שלנו, דואגים לג'ובים לעצמם ולחפצים ביקרם. הם מחלקים אותנו לאנחנו והם, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, הומואים וסטרייטים וכאילו אין מקום לכולם, זה או/או ולא גם וגם. אלה נגד אלה. חייבים לבחור קבוצה ולצאת נגד השנייה. ואנחנו נגררים לזה בקלות. אנחנו חייבים להתאחד, כי מה שקורה פה עכשיו חלילה ישליך על כולנו. לדורות.

אני רוצה להקשיב לכל הקולות שאומרים "כאן זה לא יקרה", אבל אם זה קרה שם, למה שלא יקרה כאן? גם שם היה חופש והיה טוב, והיום תולים הומואים בחוצות העיר, מוציאים להורג את מי שמעז לגנות את המשטר, מכים נשים למוות בגלל קווצת שיער שבצבצה מהצ'אדור

מה שקורה עכשיו מזכיר לי איך מקום יפה – למרות שהיו בו בעיות אבל בסך הכל היה טוב לחיות בו – הפך לאחד המקומות האפלים על פני האדמה. מקום של דיכוי, שבר כלכלי, חושך. מה היה קורה אם ההורים שלי לא היו כאלה אמיצים וחזקים, ולא היו חושבים שהכל מוגזם ויהיה בסדר ולא עולים לארץ? איך חיי היו נראים? איך אני הייתי נראית עם כיסוי ראש ותכתיבים של מה מותר ומה אסור?

מתוך המקום הזה אני מבינה כמה הדמוקרטיה יקרה, וכמה יקרים חופש הביטוי וזכויות הפרט. כשאני שומעת את מעוז, קרעי, סמוטריץ' ובן גביר – אני לא יכולה שלא לחזור לדבר הזה שקרה לנו באיראן. גם לא נראה לי מופרך שפתאום בעתיד הלא כל כך רחוק ידרשו מאיתנו הנשים ללכת עם כיסוי ראש, על פי חוק. כי לוין רוצה בית משפט שכפוף לממשלה, והממשלה מורכבת מאנשים שחושבים שנשים לא צריכות להתגייס לצבא ותפקידן ללדת ולטפח משפחה, אז למה שלא יחליטו גם איך נתלבש, איפה מותר לנו לשבת באוטובוס והאם מותר לנו לדבר? 

אני ממש זוכרת איך כשהייתי ילדה בארץ, בכפר סבא, הייתי שואלת את ההורים שלי שוב ושוב אם גם כאן יקרה מה שקרה שם. הייתי שואלת אם גם כאן תהיה מלחמה, כי ככה פירשתי בתור ילדה את מה שקרה בארץ שעזבנו. היום השאלה הזו שוב מהדהדת בראשי ואני פוחדת לחשוב על התשובה.

אימה ואחיה של שרונה בונד מטרסו בטהרן | צילום: באדיבות המצולמת

>> "אני הולכת לישון אחרי שסיימתי לסקר רצח, וקמה בבוקר לרצח אחר"

מאז שהעליתי את הפוסט שלי, אני נדהמת לראות את כמות התגובות המזדהות. מאות אנשים שיתפו את הפוסט והודו כי גם הם מרגישים שקורה פה דבר נורא ומפחיד. הרוב המכריע של התגובות נע בין עידוד לבהלה, למרות שיש גם אנשים שחושבים שתלוש מצידי להשוות אותנו לאיראן, שכאן אף אחת לא תלך עם כיסוי ראש. אה, ויש גם מי שטוענים שכשאני משתפת את הסיפור האישי שלי ואת מה שאני מרגישה כרגע באקלים הנוכחי – אני מסיתה, אני גונבת דעת, אני שונאת חרדים ושונאת בכלל.

אז אני רוצה להבהיר שהשנאה ממני והלאה. אני אוהבת את הארץ הזו ואת האנשים היקרים שחיים בה ושרוצים בדיוק כמוני, אני בטוחה, חיים שקטים וחופשיים להם ולילדים שלהם. אני אוהבת את החיים פה ותאמינו לי שיש לי למה להשוות – חייתי בטהרן, חייתי כמעט עשור בארה"ב, ואין שום מקום בעולם שאני רוצה לחיות בו מלבד ישראל. דגש על רוצה. החופש שלי ושל ילדיי יקר לי מכל, ואני לא רוצה למצוא את עצמי יום אחד נאלצת לעשות את מה שהוריי עשו ולעזוב את הבית. אני מתפללת שלא נגיע לרגע שבו אצטרך לקחת החלטה כל כך קשה.