איך לשמור על שפיות בזמן המלחמה?

סבא רבא שלי, זאב ז׳בוטינסקי, אמר פעם שהאישה היא "נפש ארוגה מחוטי פלדה ומשי". אני יושבת וחושבת על כל אותן נשים, אחיותיי לצרה, שמחכות. מחכות למי שבחזית, מחכות לשמוע בשורות, מחכות שכל זה ייגמר והחיים ישובו איכשהו למסלולם התקין, או לפחות התקין חלקית, התקין החדש.

>> תחתונים וגוזיות: סופסוף שיר שעושה כבוד ללוחמות שלנו

אימהות, בנות, סבתות, אחיות, דודות, בנות דודות – עולם שלם מלא בכן ובי. כולנו מנסות לנרמל סיטואציה לא נורמלית בעליל. מנסות להישאר שפויות בתוך חוסר השפיות. כולנו פלדה ומשי. משי ופלדה. מתוך הרצון להישאר שפויה בעל כורחי, אני מגלה עד כמה סבא רבא שלי צדק.

כבר כמעט חודש, בוודאי כמו רבות מאיתנו, אני חיה על מזוודה אחת. איך שהכל התחיל, עוד לפני שקראו לבן זוגי בצו 8, ארזנו כמה בגדים במזוודה, לקחנו איתנו את מימי החתולה ועברנו מהדירה נטולת הממ"ד שלנו במרכז, לבית הוריי בצפון, איפה שיש מקלט.

>> מה עוזר לך בימים אלה? חברות מערכת ״את״ משתפות

מאז אני כאן, עטופה בידי המשפחה שלי, אבל גם משתגעת מאובדן קצב החיים הנורמלי שלי. אני מכריחה את עצמי לקום כל בוקר, להתקלח באופן הזריז ביותר האפשרי, להתלבש מתוך המזוודה ובעיקר – לא לרחם על עצמי. "זו מלחמה", אני אומרת לעצמי בראש, "ככה זה נראה ואת לא חריגה. כמוך יש עוד מאות אלפי נשים שעושות מה שצריך".

אז מה בעצם צריך כרגע? עשיתי סדר

בידינו היכולת שלא לאבד את השפיות
לא לתת לטרור לנצח אותנו, למרות שזה קשה בצורה לא הגיונית. להמשיך, להמשיך, להמשיך. להמשיך לעבוד, להמשיך לגדל את הילדים, להמשיך לייצר להם מציאות סבירה, לשכנע ולהסביר שאבא או אמא רק הלכו לרגע לשמור על המדינה שלנו, והנה הם או-טו-טו חוזרים.

הקשיבו לעצמכן

ובכל זאת, גם בתוך ההסברה ושמירה על שגרת החיים, אנחנו צריכות גם להקשיב לעצמנו – ולפנות מקום לכל אותם שדים ורוחות שאנחנו מדחיקות בצורה נפלאה. אני לא השכלתי לעשות זאת והנה, נפלתי ליומיים של חולי, פיזי ממש. לפעמים הפלדה טיפה מתעקמת ונשאר קצת יותר משי, וזה בסדר. לפעמים צריך לבכות בכי מר על מה שעשו לנו, על כל החטופים והנרצחים. בעיקר צריך לא לשכוח. אף פעם לא לשכוח.

קצת אוויר לנשימה
כשבן הזוג כותב לי מהמילואים, הנשימה שנעתקה ברגע, שנעלמה, חוזרת להיות סדירה. יש לי אוויר לנשימה. "אותו אוויר שאני מחכה שיחזור כבר לריאות ברגע שתחזור אתה אלי", אני כותבת לו, וברגע אחד מבינה את ה"צריך" הכי גדול שלנו, של כולנו: אוויר. כולנו צריכות אוויר לנשימה. הלוואי שהוא עוד רגע יחזור.

>> נורה מצילה חיות מהעוטף ומשיבה אותן לבעליהן: "זו השליחות שלי"

הללי ז'בוטינסקי פז | צילום: באדיבות המצולמת

אז איך מייצרות אוויר מלאכותי? שלוש עצות

משימות קטנות
הגדירי לעצמך משימות קטנות ודבקי בהן. לא משנה אם זה לשלוח מייל, לסדר מדף בארון או לנסוע לבית מרקחת. העיקר להישאר עסוקה.

ירוק בעיניים לנשמה
מצאי פינה של טבע ושבי בה לפחות חמש דקות. מגוון מחקרים הוכיחו שהטבע עושה לנו טוב פיזית ונפשית, אז גם את בעיר – קחי חמש דקות לבהות באיזה עץ בפארק השכונתי.

sharing is caring
דברי על המצב עם אנשים שאת אוהבת. לא מתוך מקום מעשי, כי ספק אם למישהו או מישהי יש פתרון ממשי למצב, אלא ממקום של לב אל לב. השיח המשותף מייצר הקלה, גם אם לזמן קצר.