מה עוזר לך בימים אלה? חברות מערכת ״את״ משתפות

כל מומחיות בריאות הנפש מזהירות מפני צריכה של תכנים טריגריים שעלולים לגרום לטראומות בימי המלחמה. אנחנו, כעיתונאיות, לא רק צורכות את התכנים הללו – אנחנו אלה שמייצרות אותם. זו העבודה שלנו בימים אלה. אנו משתדלות לבצע אותה ברגישות ובעדינות ככל האפשר, להביא מגוון קולות מאוזנים מהשטח ומהעורף ולא להעמיס בתיאורי זוועות, אבל אין ספק שמה שנותר לאחר שערכנו את הטקסט – נחרט אצלנו בלב ובמערכת העצבים. להיות עיתונאיות בימי מלחמה זה להתקרב אל האימה באופן אינטימי מדי לעיתים, ולא להסיט ממנה את המבט, גם כשזה כואב, מתוך תחושת שליחות הדיווח ותיווך המציאות לציבור.

מאז פרוץ ״חרבות ברזל״ מערכת ״את״ עוסקת ללא הרף בתחקירים, בראיונות ובדיווחים על המתרחש, ובסוף כל יום עבודה מתיש כזה, אנו חשות סיפוק אדיר מכך שעשינו את עבודתנו נאמנה, וגם הקלה עצומה מעצם ההפוגה מהתכנים הללו. כעת רצינו לשתף עמכן, הקוראות שלנו, כיצד אנו מתמודדות עם המציאות המוטרפת הזאת בחיי היומיום שלנו, ומה עוזר לנו להמשיך – אולי משהו כאן עשוי לסייע גם לכן. יאללה, מתחילות.

״החיים משתנים במהירות. החיים משתנים ברגע. את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים״. המילים האלה של ג׳ואן דידיון, אחת הסופרות האהובות עליי, לא עוזבות אותי מהשבעה באוקטובר. כך היא פתחה את ספרה ״שנה של מחשבות מופלאות״, ממואר יפה וכואב על השנה שבה איבדה את בן זוגה ובתה בהפרש של מספר חודשים, ונותרה לבדה בעולם. קראתי את הספר הזה בתקופה הכי קודרת בחיי לפני כמה שנים, כשהתמודדתי עם אובדן אישי שפירק אותי לחתיכות, והספר הזה הפך למדריך האבל הפרטי שלי. דידיון, שהלכה לעולמה לפני שנה וחצי, הישירה מבט בצורה כנה וצלולה אל תוך הלבן בעיניים של הכאב, ומאז השבעה באוקטובר אני מנסה לעשות זאת שוב. הספר מונח על השידה שלי כל לילה, ולמרות שאני לא מוצאת זמן לעיין בו שוב ואפילו לקרוא שורה אחת, עצם הידיעה שהוא שם לידי – נוסכת בי תקווה. וגם זה משהו בימים אלה. רוני ודנאי

הפסקתי לעשן כארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה. כשכל הפרשנים באולפנים הבטיחו לנו שהמערכה עומדת להיות ארוכה, מצאתי את עצמי מכריזה לעצמי: ״הו, זמן מצוין לחזור לעשן״. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני מתאמצת נורא להיות בריאה. זו הפכה משימה, לתחזק את הגוף והנפש, להיות חברה טובה של עצמי, וזה לא תמיד בא בקלות. מעניין שברגע שמתרחשת אימה קולקטיבית, עולה גם הפיתוי לשמוט את ההרגלים המיטיבים שאני מקפידה עליהם ולהיכנע להתמוטטות קטנה וטובה, לאיזה הרס רגעי. אם כבר אז כבר, מה שנקרא. בימים אלה אני מציירת וצובעת בבלוק הציור שלי לפחות פעמיים ביום על מנת לא לגלגל סיגריה, שהיא הפעולה האהובה עליי אפילו יותר משאיפת העשן או מנשיפתו החוצה. עד כה זה עובד לא רע; הידיים עסוקות והמוח מתחווט מחדש, מתרכז בקווים, צורות וצבעים, בניסיון לשזור הרמוניה אסתטית לתוך הדף. ובכל זאת חזרתי לעשן, מעט. אני מעשנת בעיקר אחרי אזעקות, התניה פבלובית משונה שפיתחתי ושתעבור לבטח כשהן יסתלקו מחיינו וחמאס לא יקבע לנו את הלו״ז. את הגמילה המוחלטת הבאה אתחיל מחדש בשש אחרי המלחמה. עינת ויינבוים

קשה מאוד להתנתק מכל מה שקורה מסביב. קשה, אבל נחוץ, ולו לדקות ספורות. במלחמה הזאת חזרתי לתרגל ספרדית באפליקציית דואולינגו הישנה והטובה, וגיליתי שבזמן התרגול קורה דבר מופלא: אני מרוכזת אך ורק בלימוד השפה ובאותו הזמן כל מה שבחוץ נעלם. מין אי של שקט מבורך. והשפה החדשה שתלמדו תוך כדי? היא רק הבונוס (אבל היא עשויה לעזור לכן במדינה שאתן מפנטזות להגר אליה). מיכל יפה

ה-16 בנובמבר אשתקד היה היום הכי קשה שחוויתי. נתן, אהבת חיי, נשם את נשימותיו האחרונות בבית, מוקף באוהביו, ואז בא אמבולנס ולקח לי אותו לתמיד. הרגשתי הכי אומללה בעולם ואם היה קול לכאב, הצעקה האילמת שלי הייתה מפלחת את השמים. באותו לילה, משום מקום, אמרתי לבנות שלי ענבל ושירי: 'בואו נשים מוזיקה ונרקוד'. לרגע הן היו המומות, אבל אז שירי שמה מוזיקה ובמשך שעות רקדנו את חיינו ואת מותו – ואני הרגשתי שאין שום דבר חזק יותר מריקוד שיכול להפגיש אותי עם הרגשות שלי ולתת לי כוח. אבל מאז לא הצלחתי באמת לרקוד. אמנם חברי המקסים אבי רובינזון הגיע עם האקורדיון ועם המשפחה שלו לעשות לי שמח, שרנו והיה כיף, אבל לרקוד? הגוף שלי היה מכווץ להחריד, לכל היותר הצלחתי לעשות תנועות הלוך-חזור של אישה במנוסה, האישה האומללה ביותר בעולם שהייתי. ככה זה נמשך עד השבת הארורה של השבעה באוקטובר. אחריה, כבר לא היה לי מונופול על האומללות, הייתי חלק בלתי נפרד מעולם אומלל, כואב וחרד. 

חזרתי לרקוד בעזרתה של הרקדנית והכוריאוגרפית נועה זמיר, שהזמנתי לביתי ומאז אנחנו רוקדות, כל פעם שעה, כיד הדמיון הטובה עלינו אבל גם עם החוקיות התנועתית – והכי חשוב: הנשימות הנכונות שפותחות את המעברים בגוף ובנשמה. כי אני יודעת: הגוף הוא בעצם המיכל שבו מוחזק כל המידע שלנו, הוא מן ארכיון שאנחנו צריכות להיות איתו בקשר, להקשיב לו, ולהכניס לו תנועה שלא יתקע.  הריקוד משלב אצלי הרבה דמיון ותנועה והוא מן עיקוף כדי להגיע למחוזות שאני לא יכולה להגיע אליהם בשום דרך אחרת כדי להתחבר פנימה. גם בתוך העצב שבא, מהסוג שמוציא לרגע את הלב ממקומו, הריקוד עוזר לי להחזיר אותו למקום. כבר  מעל שלושה שבועות שאני קמה מדי בוקר לרקוד, ומול המראה אני מתחילה להניע כל חלק, מרגישה את הזרימה, אומרת בוקר טוב לרגשות, מחייכת לזאת שניבטת מולי ויודעת שיהיה טוב, שחייב להיות טוב.  תרקדו, אני אומרת לכן, תרקדו. דליה בן ארי

 

בערב אנחנו רואים סרט, וזה קצת מסיח את הדעת לכמה רגעים. ״שר הטבעות״ לא היתה בחירה טובה למצב. אתמול ראינו קפטן מארוול ואנחנו צופים גם ב-friends. אני הולכת לפעמים עם גבע, הבן שלי, לשחק כדורסל בפארק. מצד אחד זה נחמד להתאוור ולראות עוד ילדים מסביב, מצד שני העייניים לא מפסיקות להסתכל סביב. יעל בן ישי