עברתי טראומה רק כי הסתנוורתי מהמידה של הג'ינס

תמיד הייתי ילדה שמנה. מלאה למראית עין, אבל ראיתי את עצמי כשמנה מאוד. המילה "דיאטה" נכנסה לחיים שלי בגיל 11 וכנראה שאני לא הבחורה היחידה בעולם שבילתה שעות בלשנוא את הגוף שלה, ונלחמה כדי לשנות אותו. 

>>> כל האמת על הדיאטה של קים קרדשיאן

עשיתי את כל הדיאטות בספר: צומות, דיאטת פירות, ספרתי קלוריות. אף פעם לא רזיתי. התחלתי להשלים עם העובדה שאני כנראה לעד אהיה שמנה, שבחיים לא יהיה לי חבר ונועדתי לחיים עם לחיים וירכיים מלאות. סיימתי את התיכון (שכמובן לא תרם לשנאה העצמית שלי), התגברתי, ראיתי את הסדרה "בנות" והבנתי לראשונה שגם לשמנות כמוני וכמו לנה דנהאם יש מקום בעולם. 

הרופא אמר שהכל בסדר, אז למי אכפת שנפסק לי המחזור? אני רזה. יש לי קוביות בבטן, אני מרשה לעצמי ללכת עם חולצות חשופות ונכנסת לכל ג'ינס בחנות. אני חיה את החלום שלי

הגעתי ללימודי קולנוע, הכרתי בן זוג והייתי שמנה ומאושרת שלפעמים אפילו אוהבת את עצמה. מי הייתה מאמינה? אבל אחרי שלוש שנים של זוגיות – נפרדנו. עזבתי את הדירה המשותפת, חזרתי לגור עם ההורים, מגיפה עולמית אחת פרצה ואם זה לא מספיק – גם העבודה שלי הייתה בסכנה. והמשקל? הייתי הכי שמנה שהייתי בחיים שלי. פתאום אני כבר לא שמנמונת כמו שרציתי לחשוב על עצמי. אני שמנה. החיים שלי בזבל ואני שונאת את עצמי. אז מה יכול לעזור לי? דיאטה, כמובן.

שיר שחף, לפני הדיאטה | צילום: באדיבות המצולמת

בדיאטה הזו קרה משהו שונה. הצלחתי. הקפדתי על 1,400 קלוריות ביום ולא חרגתי מהתפריט ולו בקלוריה אחת. הייתי תחת ליווי של תזונאית ומאמנת כושר, צילמתי לה כל יום את כל הארוחות שלי ובנוסף לשלושת אימוני הכוח שעשיתי בשבוע, גם התחלתי לרוץ. 

עברתי טראומה. אין לי מילים אחרות כדי לתאר את זה. זו מכה לגוף ולנפש שבכלל לא הבנתי שעברתי כי הסתנוורתי מהמידה של הג'ינס

התוצאות לא איחרו לבוא. זה היה כמו אור באפלה. הייתי שבורת לב, גרתי עם ההורים, אבל אשכרה נהייתי רזה. כל מה שחלמתי עליו. בחצי שנה הורדתי 20 ק"ג. המחזור החודשי שלי נפסק, אבל נמסר לי שזה תקין רפואית שכמדובר בירידה דרסטית במשקל כמו שלי. הרופא אמר שהכל בסדר, אז למי אכפת מהמחזור? אני רזה. יש לי קוביות בבטן, אני מרשה לעצמי ללכת עם חולצות חשופות ונכנסת לכל ג'ינס בחנות. אני חיה את החלום שלי. 

>>> בוגר זה השחור החדש: הפקת אופנה שעושה כבוד לגיל

הסטטיסטיקות של אחוזי ההצלחה בדיאטות הן לא לטובתי, וידעתי את זה. אז כדי לא להשמין ולהישאר במשקל היעד, הוספתי לתפריט המצומצם שגם ככה חייתי לפיו צומות לסירוגין, עוד אימונים, הקפדתי להישקל כל בוקר וחייתי בפחד קיומי שבו אני עדיין בדיאטה. עברה שנה, ולאורכה הצלחתי לשמור על אותה מוטיבציה קדחתנית. שקלתי 60 ק"ג, ולמרות שהעליתי 4 ק"ג ונפרדתי לשלום מהקוביות, ניסיתי להיות מרוצה ולשמור על המשקל החדש. והיי, גם המחזור שלי חזר. 

שיר שחף, אחרי הדיאטה. צילום: באדיבות המצולמת

אבל הפחד מלהשמין לא עזב אותי. פחדתי מכל עוגה ועוגיה במשרד, לא אכלתי פחמימות, צמתי כל יום שבת, לא נפגשתי עם חברות כי הייתי צריכה לבשל רק את האוכל הבריא שלי. נמנעתי, אם הצלחתי, גם מאירועים חברתיים. כמה זמן נראה לכן שאפשר להחזיק ככה? אני אענה מראש – לא הרבה. 

תעזבי את הגלידה

לאט לאט פתאום קרה לי משהו: נהייתי ר-ע-ב-ה. לא הצלחתי לעצור כמו קודם, לא הצלחתי לקזז בכמויות ולא הצלחתי לצום. יש באג במערכת! מה קרה לי?! אמרתי לעצמי "בבקשה ממך אל תאכלי כרגע כי יש לך מטרה אחת והיא לא ליפול לסטטיסטיקה. תעזבי את הגלידה". אבל לא הצלחתי. הגוף שלי ליטרלי צעק "אני עצובה, רע לי". והופ – שקלתי 70 ק"ג. 

בשלב הזה אני הבנתי שעשיתי טעות ופניתי לדיאטנית, אבל לא הצלחתי להחזיק. אחרי שהוצאתי 1,800 ש"ח בניסיון נואש ואחרון, ויתרתי על החלום. הבנתי שלא אהיה רזה שוב. הדיאטה האחרונה הפכה אותי לאחוזת טירוף. רק רציתי לאכול, כל דרך הביתה נגמרה בעצירה באמפם, ואני גרה בתל אביב אז התברכתי במגוון של מאפיות שפקדתי מדי יום בלי לדפוק חשבון. אני שמנה, אז מה אכפת לי? אני אוכלת הכל, מהכל. אני כבר לא רעבה, אני פשוט חייבת פחמימה. אמאל'ה, כמה התגעגעתי לאכול. 

בין כל הקילוגרמים שהעליתי לא שמתי לב שעם כל גרם שעלה – ירד גרם של פחד. לא שמעתי יותר את הקול הזה בראש ששלט עליי וגרם לי לפחד ולא לאכול

הגעתי למשקל של 79 ק"ג – 3 קילו יותר ממה שהייתי בהתחלה. אני עדיין עושה ספורט (סוגריים ארוכים – הדבר היחיד והכי טוב שקרה לי בתהליך הזה הוא שגיליתי שספורט שאני אוהבת יכול להיות ממש כיף). אבל אין דרך אחרת להגיד את זה – נכשלתי.  קשה להסביר במילים כמה הרגשתי כמו הלוזרית הכי גדולה בעולם. כבר הייתי רזה – והצלחתי להרוס הכל. 

לפני כמה חודשים התחלתי דיאטה נוספת, רזיתי קצת לשמחתי ואז משהו השתבש באמצע והפסקתי. אני אפילו לא יודעת להגיד מה, אבל הפסקתי לנסות. פתאום, מהייאוש, הבנתי משהו: בין כל הקילוגרמים שהעליתי לא שמתי לב שעם כל גרם שעלה – ירד גרם של פחד. לא שמעתי יותר את הקול הזה בראש ששלט עליי וגרם לי לפחד ולא לאכול. נהייתי פחות שיפוטית כלפי עצמי והרבה פחות כועסת על הגוף שלי. 

>>> הנינג'ה תם שקד בקמפיין להלבשה תחתונה

עברתי טראומה. אין לי מילים אחרות כדי לתאר את זה. זו מכה לגוף ולנפש שבכלל לא הבנתי שעברתי כי הסתנוורתי מהמידה של הג'ינס. אז כדי לרפא את הפצע הזה אני מנסה לעשות את המשימה הכי קשה בעולם – לשחרר. לנסות להיאבק בכל קול שיש לי שאומר לי לצום היום, או לא לאכול פחמימות, או לחזור לתפריט. אולי פעם אחת בחיים שלך *לא* תעשי דיאטה? 

נחשו מה קרה לי מאז? רזיתי. נשבעת. אני שוקלת היום 73 ק"ג ואני מודה בלב כבד: אני ממש מקווה שזה יהיה פחות. מה לעשות? לא מנקים את הראש כל כך מהר מכל מה שהחברה לימדה אותי כל החיים. אבל בתור מישהי שהייתה כמעט בכל המשקלים, אני מבינה שהייתי צריכה לרזות וגם להשמין(!) כדי ללמוד כמה דברים חשובים: 

לאהוב את עצמך זה חתיכת דבר מורכב. זה דורש להאמין שאת שווה בכל משקל אבל לדעת שזה לא מה שחשוב, ובטח לא מה שמגדיר אותך. אף אחת לא אוהבת את עצמה בדיוק כמו שהיא. גם לא ליזו. לכולן יש בעיות דימוי גוף, גם לנשים רזות. זה מה שמאחד אותנו, הנשים. בעצם גם לגברים יש בעיות דימוי גוף (שבכלל לא זוכות להתייחסות, אבל זה כבר לטור אחר).

>>> אמא חוזרת לג'ינס: קהילת הפייסבוק שהפכה לשבט מגובש

להיות רזה (למבנה גוף מסויים או לא.נשים עם נטייה להשמנה) זו עבודה, כמו כל דבר אחר בחיים. עבודה רצינית שצריך זמן וכוח כדי לתחזק אותה. ולכן, זה עניין של בחירה. הגוף הוא דינמי, המשקל הוא לא גזירת גורל. השקיעי את אותו המאמץ שאת משקיעה בלשנות את עצמך – בלנסות בלאהוב את עצמך. אולי בסוף תצליחי. זה מה שאני מאחלת לעצמי.