השחקנית שנעזרת ברעל צפרדעים כדי לרפא חרדות

השאלה הראשונה שמתבקש לשאול את שירי גדני, 45, שחקנית עסוקה, מדבבת נחשבת ודמותה של תקומה שרהבני הקלאמזית מ"פולישוק", היא היכן היא התחבאה כל השנים. זאת, למרות שברור שמי שמחליטה לקרוא לבנה בשם יונה-נמר, היא לא בדיוק אישה של קונסנזוס. 

>> עדי בן עזרא מ"שדכנות מודרנית": "לא חשבתי שאצא משם מפורסמת"

הרזומה שלך מפוצץ, ועדיין בציבור הישראלי רבים ישאלו 'גדני מי'? למה זה?
"אני לא יודעת תמיד לשחק את המשחק. זה מורכב, דברים שקשורים לסכסוך פנימי שלי עם העולם, ובפועל זה אומר צעד קדימה, שניים אחורה. אני בן אדם מאוד ביישן, תמיד פחדתי מהעולם. הייתה לי תסמונת המתחזה, אני לא כל כך יודעת להפריד בין החיים המקצועיים לאישיים, אז נתקעתי באיזושהי נקודה ונעלמתי. אחי אור אמר לי שאני מתנשאת כי אני לא נמצאת ברשתות החברתיות ולא מקדמת את עצמי, אבל חיכיתי שיראו שיסתכלו. מה, העשייה שלי לא מספיקה? האמנתי שהעבודה שלי מדברת בשבילי, רק עכשיו אני מתחילה לשחרר".     

שירי גדני בהצגה "חורש גאמפ". צילום: יוסי צבקר

קשה להתחיל למנות את העשייה של גדני, אז הנה טעימה קצרה: היא שיחקה בגשר, בקאמרי, בתיאטרון באר שבע ובבית לסין. בין הדיבובים הרבים שלה, יתכן שתכירו את קולה בתור הדמות "ארתור" בסרט המצויר ("זה מעורר התרגשות אצל רבים"). בימים אלה מסתיימת עריכה של סרט עצמאי בכיכובה בשם "עשרה חודשים" שקרה באופן כמעט ספונטני. "הייתי בהיריון בחודש חמישי עם הילד השני. עידן הובל הבמאי היה אצלנו בבית, עשינו סצנה ודוד (סטרז'מייסטר, בן זוגה של גדני) צילם. הוא הציע שכל שבועיים הוא יבוא ונעשה סצנה וקפצנו על זה, נהנינו לעבוד יחד, התחלנו מכלום, הבאנו אפילו את הקייטרינג וזה גדל וגדל ונהיה סרט של עשרים איש. בינתיים ילדתי והייתי בעצם במעין היריון מדומה שלוש שנים. אני מגלמת את מרב, שחקנית שמנסה שנים להיכנס להיריון ואחרי טיפולים רבים מצליחה להרות (זהירות, ספוילר) וההיריון מסוכן ומוזר והיא ממשיכה איתו נגד כל העולם שנלחם בה. עולה הקשר המיוחד עם אימה ובן הזוג שלה, הסרט נע בין שגעון לנוכחות ובעצם זו מלחמה על חופש, אני מופיעה שם מאוד חשוף, בלי איפור, אבל כשדברים נכונים ומדויקים, זה קל. הסרט בשלבי סיום ומיועד לפסטיבלים בחו"ל, בתקווה שכל העולם יראה אותי".

בין היתר, ראינו את גדני גם ב"ארץ נהדרת" ("התארחתי אבל לא התעקשתי להישאר, אני לא בטוחה שחיקויים זה הקטע שלי") ואצל ליאור שליין ("הייתי שם הרבה זמן על הטיקט של פארודיה, סאטירה, קומדיה ועצרתי. אני לא רק מצחיקה") ויש בימים אלה עוד כותרת הקשורה לשמה: ההצגה "חורש גאמפ" של צוותא, סאטירה מטורפת על החברה הישראלית על רקע מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון, עיבוד פרוע בהשראת הסרט "פורסט גאמפ" על מלחמת וייטנאם, עם עידית טפרסון ותום חגי. "אני מגלמת כמה דמויות שונות של חורש: אהבת נעוריו, אימא שלו ועוד. הוא פוגש דמויות מפתח של התקופה כמו גולדה מאיר, משה דיין, מנחם בגין וחיים יבין. עופר קניספל כתב ודני קרפל ביים". בקרוב היא תשחק גם ב"צל של אישה" שכתבה וביימה שירלי עודד, לצד אסתי זקהיים, טלי שרון ואדווה עדני, על נשים מוכות בדירת מסתור לפני שהן משנות זהות.

שירי גדני בהצגה "חורש גאם". צילום: יוסי צבקר

היא נולדה בנתניה ("אימא הייתה מורה לפסנתר, ג'ינג'ית מהממת") ומעידה על עצמה שהייתה ילדה ביישנית. "בכיתה ג' המורה שאלה מי רוצה חוג דרמה ואני לא יודעת למה, אבל הרמתי אצבע והמורה שאלה בפליאה: 'שירי, את'?. שם בחוג, התחלתי לדבר עם עצמי פנימה ושירי הקטנה הייתה כמו פרח שנפתח לאיטו, והתחלתי לקבל ביטחון". אביה נפטר כשהייתה בת 16, כשהיה בן 46. "זה היה הלם. הוא מת מהרגע להרגע, קיבל שטף דם במוח ואחרי עשרה ימים בקומה, הכול נגמר. זה היה שבוע לפני יום הולדתי ה-16 ואני התכנסתי עוד יותר פנימה והייתי מנותקת ואז לא חשבו לטפל בזה. לא הלכתי לצבא, זה לא היה בשבילי אחרי שאבא מת. שנים שתקתי את מותו, לא רציתי שהסביבה תרגיש לא נעים או שירחמו עליי. רק בגיל 20 כשהתקבלתי ל'ניסן נתיב', הלכתי לטיפול. הרבה שנים זה היה כאב שלא העזתי לגעת בו. היום כבר לא".

עד כמה רצית להיות שחקנית?
"עד 'ניסן נתיב', הכול הגיע אלי. לא הייתי ילדה שחקנית אבל השתתפתי בהצגה בסיום הלימודים והייתי אמורה להגיע לפרזנטציה. הגעתי ודפקתי בדלת ומישהי אמרה לי, 'אם את שחקנית תעשי אודישן' והתברר שאני עושה אודישן ל'זבנג', ושטעיתי בדלת. התקבלתי". 

את שחקנית מגוונת, אבל מה החוזקה שלך לדעתך?
"אני הכי הכול וכלום. אני טובה עם טיימינג ועם הומור אבל אני גם דרמטית. הסרט העצמאי שעשיתי פתח לי תיאבון לקולנוע, תחום שלא מפרנס, ותמיד אשלב בין פרינג' לתיאטרון רפרטוארי, אבל אני רוצה להכיר עוד בימאים ולגלות על עצמי עוד דברים. הייתי טכנופובית והיום אני מקליטה ספרים ועורכת אותם בבית ודוד עוזר לי. פעם פתחתי מחשב ופחדתי שהכול יימחק, אבל כבר לא. כשאנחנו מחליטים משהו על עצמנו ולא מכניסים להגדרה, מגיעים לחופש. היום אני גם מלמדת משחק בסדנאות של טלי שרון". 

ספרי על ההיכרות עם דוד בן זוגך, הצלם.
"נפגשנו על סט של סרט של משה מזרחי, אני שיחקתי והוא עשה פוקוס למצלמה. לא קלטתי אותו כי לא באתי לחפש בן זוג, אני הייתי בת 27 והוא בן 25, ואחרי שלושה שבועות של עבודה שיחקנו פינג פונג שולחן, הוא ליווה אותי לחדר ואחרי עשר דקות שמעתי דפיקה בדלת. הוא הודה שהוא כבר עשר דקות עומד ומתלבט אם לדפוק עליה ונתן לי נשיקה. מאז אנחנו יחד. אחרי שבעה חודשים הוא נסע ללמוד בלוס אנג'לס וארבע שנים ניהלנו את הקשר בלונג דיסטנס. אף אחד מסביב לא האמין בקשר, זה היה סוג של פיקציה, לא ידעתי מתי הוא חוזר, חצי שנה ראשונה לא התראינו בכלל. זה היה רומנטי וקשוח ונגע בי בנקודת הנטישה שחוויתי עם מות אבי. אנחנו לא נשואים, אנחנו חבר וחברה כבר 15 שנה".

"במסגרת הטיפול חורכים כמה נקודות ביד על פי החלטת המטפל, תוך שניות את מרגישה בחילה, הבטן מתחילה לזוז והגרון מתחיל להתנפח והגוף מוציא רעל שאת מקיאה לדלי והלב דופק כאילו רצת קילומטרים"

נעזרת לאורך השנים בטיפול פסיכולוגי?
"אני מאמינה בגוף ונפש. הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית מהממת שעסק בהתקרקעויות, להרגיש את האדמה, ועשיתי גם דיקור, טיפול שמאני ועוד טיפול מדהים שנקרא קמבו, עם רעל של צפרצע מהאמזונס. זו צפרדע שכולה מפוצצת רעל ואפילו נחשים פוחדים ממנה. עשיתי את זה ב"נייטשר גיפט", בבית אורן אצל אריק, זה עבד על החרדות שלי ועל הדיכאון והרחיב לי את הלב. במסגרת הטיפול מביאים את הרעל על מקלף, חורכים כמה נקודות ביד על פי החלטת המטפל, תוך שניות את מרגישה בחילה, הבטן מתחילה לזוז והגרון מתחיל להתנפח והגוף מוציא רעל שאת מקיאה לדלי והלב דופק כאילו רצת קילומטרים. הטיפול הוא מן מכה לגוף כדי להוציא אותו מהקומפורט זון שלו. זה מצב פיזי מלחיץ אבל זה עניין של רבע שעה, שבו הבטן מתהפכת והתחושה פיזית לא נעימה, אבל זו חוויה מרתקת. עשיתי אותה שלוש פעמים בחודש אחד. וזה עזר לי מאוד". 

שירי גדני בהצגה "חורש גאם". צילום: יוסי צבקר

את בנה הבכור רפאל (9) היא ילדה במים, את הבן הצעיר יונה-נמר על הספה בבית. "הם שני המלאכים שלי ולא חסרה לי בת", היא אומרת. כעת היא בתקופת נדודים עם בן זוגה, במהלכה השניים סילבטו את הדירה השכורה שלהם בשכונת עג'מי ביפו. "מצד אחד אני הכי היפית שרוצה לטייל ולנדוד ומצד שני אני שחקנית שרוצה את המקצוע הזה כי הוא תשוקה. עכשיו אנחנו בנדודים, ואני רוצה לראות איך אני יכולה לנדוד וגם לעבוד. אין לנו דירה משלנו כי לא באתי מבית עם אמצעים ואנחנו צריכים למצוא דרכים יצירתיות לחיות, אבל לא קל לנו פה". היא מספרת שבלילות האחרונים הם ישנו אצל אימה, בהמשך יעברו לחברים, ואז לישוב מתת ולמצפה רמון ובאוגוסט יטוסו לחו"ל. "לא תהיה ברירה, אולי נתחיל ביוון", היא אומרת.

רואים אותך בהפגנות?  
"לגמרי. המצב מסתכל, מבלי שנרגיש אנחנו כאן בחרדה ועצוב לי ומדכא לי. אני לא יודעת מה יהיה אבל כנראה אנחנו צריכים להגיע לבור יותר עמוק, ואז האור יבוא וננצח. השאלה היא מתי האור הזה יגיע".  

אני חייבת לשאול: למה קראת לבנך יונה-נמר?
"יום אחד רפאל הבן הגדול שלי בא מהגן וסיפר שבא אליהם בחור שעושה ג'אגליניג וקוראים לו נמר, והוא רוצה שנקרא לאח שיש לו בבטן גם נמר. אמרתי לו שאין מצב ודוד דווקא אמר 'מדהים, ברור שנמר. יש לנו מלאך בבית, רפאל, וצריך חיית טרף'. אני רציתי יונה אבל דוד אמר שזה שם של טפיל, ונאלצנו להסכים על יונה-נמר. הוא בכלל חושב שהוא אריה".