תרחיש האימים של אחווה סיטבון זו המציאות שלי
להיפרד מבן זוג זה קשה, להיפרד מהילד שלו שאהבת כאילו הוא שלך - זה שובר לב. שירה עדן גילתה השבוע שלחור שנפער בלבה יש שם - קוראים לזה אימא משלבת
באמצע הלילה שמעתי צעדים קטנים, הסאונד האהוב עלי, הצעדים קרבו, בעיניים עצומות שתי רגליים יחפות טיפסו אל המיטה. הוא לא שם לב שחצי מיטה ריקה, שאבא שלו ישן בסלון, שאנחנו כבר לא משפחה, נשכב על החזה שלי ומיד נרדם. נשמתי אלי עמוק את הריח שלו, את המגע, את הכובד המרגיע שלו על חזי. ידעתי שזו הפעם האחרונה.
>> "לא משנה במה תבחרי – בית או קריירה, יהיו בך רגשות אשם"
קראתי את הריאיון שפורסם השבוע עם אחווה סיטבון במגזין "לאישה", אני מודה שקראתי חלק מהטקסט כמה פעמים עד שהסכמתי להודות ביני לביני ש"תרחיש האימים" שאחוה מתארת הוא המציאות שלי.
אימא משלבת. בכלל לא ידעתי שיש לזה שם, לדבר הזה שהיה ליטרלי החיים שלי במשך שנה וחצי. ילד שלאהוב אותו היה הדבר הכי קל שעשיתי בחיי בלי כל ספק
אימא משלבת. בכלל לא ידעתי שיש לזה שם, לדבר הזה שהיה ליטרלי החיים שלי במשך שנה וחצי. ילד שלאהוב אותו היה הדבר הכי קל שעשיתי בחיי בלי כל ספק.
אתן אולי כבר מצליחות להבין שהחוויה שלי כהורה לילד בן השלוש של בן זוגי לשעבר הייתה שונה ממה שאחווה מתארת בכתבה, ואני מקבלת את זה, שזה לא תמיד לבבות בעיניים וחיבוקים מוחצים מהרגע הראשון, ואולי אף פעם לא. אחווה מנסה לנרמל את ההורות הייחודית שמגיעה בחבילה אחת עם בן זוג או בת זוג עם ילדים, וזה מעניין לקרוא את נקודת מבטה על אף שזה צובט.
אני זוכרת את הרגע הראשון בו פגשתי את הבן של בן זוגי לשעבר, הם הגיעו לתל אביב לאכול יחד איתי גלידה. ראיתי אותם עומדים בפקק ברחוב בוגרשוב וזינקתי לתוך הרכב. הבטתי בשתי עיניים חומות ענקיות, לחיים ורודות ורודות ופה משורטט. את כל אלה הקיפו תלתלים בהירים, כאלה שלא משאירים ספק לגבי האופי. הוא הביט בי חזרה וזה היה ברור, אהבה ממבט ראשון.
מאותו הרגע הוא הפך חלק בלתי נפרד מחיי, מחיינו. ידעתי בכל רגע נתון שאני לא אימא שלו, שאני לא רוצה להיות כיוון שיש לו אימא ואבא נפלאים, אבל שאני אוהבת אותו כמו שאוהבים ילד שלך, מהבפנים כזה, בלי אולי ועם הרבה סימני קריאה.
נשארתי איתו לא פעם כשהיה חולה, בכל פעם כשנכנסתי לחנות הוא הראשון שהיה עולה בראשי, 'מה אקנה לו, מה הוא צריך?', ואפילו, וזה אולי יפתיע את חלקכם "מה אבשל לו היום?".
>> נשים יולדות על המסך זה גרפי. נשים שמתחרטות שילדו זו מהפכה
עם ילד מגיעה אחריות גדולה, בטח כשהוא כל כך צעיר. אחריות שפגשה אותנו בכל מיני רגעים במערכת היחסים. רגעים יומיומיים, בתכנוני סופי השבוע, בגמילה מחיתול בלילות, בטנטרום ובימי הולדת, הרבה אתגרים שאת כולם או לפחות את רובם צלחנו יחד. חוץ מהאחרון, המכריע.
התיישבתי לידו על הספה והוא התרחק ממני, אמרתי שאני רוצה לומר משהו, אבא שלו סימן "לא" החלטי עם הראש, וברגע ההוא הזכויות והחובות היו ברורים מאוד. אני לא ההורה שלו יותר
"לאימהות משלבות אין זכויות, רק חובות, אני אוספת את לאיה ממסגרות, לוקחת אותה לרופא אם היא חולה. אבל אם אני יונתן נפרדים, אוטומטית היא הולכת אליו", אחווה אומרת, וזה נכון. נכון והגיוני, וקורע את הלב.
בן הזוג לשעבר נמצא במשמורת משותפת ולכן כשעברנו להתגורר כולנו יחד הפכנו לביג האפי פמילי. זה דובר ותווך שוב ושוב, שאנחנו משפחה, שאנחנו המשפחה שלו, שהוא תמיד יכול לסמוך עלינו.
"מה אני בשבילך?" הייתי שואלת בזמן שהלבשתי אותו בפיג'מה אחרי מקלחת,
"אהבה"
"ומה עוד?"
"נשיקה"
"ומה עוד?"
"משפחה".
באותו לילה אחרון, כשהוא ישן עלי כל כך חזק, הוא לא ידע מה הולך לקרות. אולי הוא הרגיש, אבל לא ידע. למחרת בבוקר הייתי צריכה לצאת מוקדם מהבית לניתוח של אבא שלי. התיישבתי לידו על הספה והוא התרחק ממני, אמרתי שאני רוצה לומר משהו, אבא שלו סימן "לא" החלטי עם הראש, ולמרות שכמובן שלא התכוונתי להגיד לו משהו בעניינו מבלי שהסכמנו עליו קודם, ברגע ההוא הזכויות והחובות היו ברורים מאוד. אני לא ההורה שלו יותר.
הושטתי לו יד, אמרתי לו שהוא הלב שלי, שאני כאן תמיד, הוא לא הניח את היד שלו בתוך שלי ושתק חזק וארוך.
>> קייטי הולמס מדברת על הילדות המורכבת של סורי קרוז
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ואם חשבתי שכאב וגעגוע בפרידה מבן זוג הם קשים גיליתי מהו כאב וגעגוע בפרידה ממשפחה, מלב קטן שפגש את שלי, שאהבתי בכל מאודי, שאתגעגע אליו לנצח.
אני מקווה שהצלחתי להיות עבורו דמות משמעותית, שהוא הרגיש כמה הוא חשוב, לי, למשפחה שלי, את האהבה בכל רגע ורגע. כמה למדתי ממנו, מהמוגלי המתוק הזה, רק מהאופן בו הביט על העולם.
אם תפגשו ילד עם תלתלים קסומים, עיניים גדולות להדהים וצחוק מתגלגל, תאמרו לו שיש לי חור בלב בצורה שלו.
