"בגדתי בגוף שלי. שברתי אותו, ריסקתי אותו, ועל הדרך גם שברתי את הנפש שלי"
בעקבות מותה של קארין באומן ממחלת האנורקסיה, דוגמנית העל המצליחה שון לוי מחליטה להיחשף בטור אמיץ ולספר את סיפורה שלה
"את כזאת יפה. אם רק תרדי קצת במשקל ותרדי בהיקפים, את תצליחי", זה המשפט הראשון ששמעתי בתעשייה.
>> צלם האופנה עדי ברקן שליווה את קארין באומן ז"ל מפנה אצבע מאשימה כלפי התעשייה
נערה בת 17, בכיתה יא׳, שחקנית כדורסל, בעלת שיער ארוך שופע, מידה 42 במכנסיים שגאה בכל שריר ברגליים שיש לה. זו הייתה אני. בזמנו, הצלם שאמר לי את המשפט הזה, ממש לא הזיז לי. איך אומרים, I couldn’t care less.
בגיל 17, כשהייתי מידה 42 במכנסיים עם תחת שלא מבייש את קים קרדשיאן, בלי שום רווח ברגליים, עם צלוליטיס וסימני מתיחה שהרווחתי ביושר מרוב אימונים – הרגשתי יפה מאי פעם
אני בכלל לא רציתי להיות דוגמנית. החלום שלי היה להיות שחקנית כדורסל מקצוענית. וחוץ מזה, מי הוא בכלל שיגיד לי מה לאכול, כמה לאכול או כמה לשקול?
בגיל 17, כשהייתי מידה 42 במכנסיים עם תחת שלא מבייש את קים קרדשיאן, אחרי שנים של עבודה קשה בחדר כושר שכללה אלפי סקוואטים, לאנג׳ים ודד ליפטס, הרגשתי סקסית מאי פעם. בלי שום רווח ברגליים, עם צלוליטיס וסימני מתיחה שהרווחתי ביושר מרוב אימונים. הרגשתי יפה מאי פעם.
אמנם הייתי ספורטאית, אבל משקל מעולם לא עניין אותי. השקעתי בלהיות פיזית וחלק מזה היה לאכול ממה שבא לי תמיד. נגסתי בכל דבר שחשקה נפשי. התענגתי על כל ביס. שמחתי מכל קילו שעליתי, והייתי גאה בו כאילו היה הבן שלי.
לאחר 14 שנים שבהן שיחקתי כדורסל יום יום, הוחלפו מגרשי האספלט בתיכון חדש בהרצליה למסלולי דוגמנות בפריז ומילאנו. כולם הרגישו צורך להזהיר אותי מראש, שלא אפול להפרעות האכילה. "תיזהרי… העולם הזה מסוכן", הם אמרו לי, "הסטנדרטים שם לא נורמליים. אם את רוצה להיות דוגמנית מצליחה, את תצטרכי לעמוד בסטדנרטים שלהם". ואני, אותה נערה תמימה, הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להשפיע עלי, גיליתי על בשרי שהעולם הזה עקום משדמיינתי.
View this post on Instagram
החלטתי להיכנס למשטר אימונים אינטנסיבי, ותאמינו לי שבתור ספורטאית לשעבר, לא נתתי לעצמי הנחות. המשטר כלל ריצות ארוכות, קפיצות בחבל, אימוני בטן, תפריט מופחת קלוריות וכמובן, הפסקתי לעשות סקוואטים שהיו כל כך מזוהים עם עולם הכדורסל מה"חשש" שהתחת שלי לא יראה גדול מידי.
>> שון לוי מסחררת את עולם האופנה – והפעם: שאנל
את העבודה הראשונה שלי קיבלתי "בזכות" העובדה שסבלתי מחרדה ודיכאון באותה תקופה. לא הייתי רעבה. באותה תקופה איבדתי בערך 15 ק"ג ממשקל הגוף שלי. זה אמנם נשמע המון כי מאז ומתמיד הייתי בחורה רזה מבחינה גנטית, אבל רוב המשקל שהשלתי היה משקל של שריר. בו זמנית, בבית האופנה איב סן לורן ראו תמונות שלי, וביקשו שאגיע כל הדרך לפריז (על חשבונם), ואצעד בתצוגת האופנה שלהם באקסקלוסיביות.
משקל מעולם לא עניין אותי. השקעתי בלהיות פיזית וחלק מזה היה לאכול ממה שבא לי תמיד. נגסתי בכל דבר שחשקה נפשי. התענגתי על כל ביס. שמחתי מכל קילו שעליתי, והייתי גאה בו כאילו היה הבן שלי
"למה דווקא אני?", תהיתי. נערה צעירה, אנונימית, עם אלף עוקבים באינסטוש מישראל, מדגמנת בפעם הראשונה וכבר מקבלת את הזדמנות חייה. הגעתי לפריז. באודישן עומדות עשרות בנות בשורה, רובן גבוהות ויפות. אני בשוק. דבר אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו היה כמה שהן יותר רזות ממני. שדופות. רזות ברמה שזה כואב. אם הייתי צריכה לתאר לאדם רגיל את רמת הרזון שראיתי שם, לצערי ההשוואה המתאימה ביותר הייתה לאותן תמונות שאנחנו בתור ישראלים רואים ביום השואה. עם כמה שההשוואה הזו מזעזעת, ככה הן נראו. עד כדי כך הרזון היה מוגזם.
תמיד ידעתי שאני רזה. רזה מאוד אפילו. אבל ככל שהגעתי גבוה יותר בתעשייה האופנה, הרגשתי יותר ויותר שמנה. התחלתי לשים לב שהעצמות שלי לא בולטות באותה צורה שהן בולטות אצל הבנות האחרות, שעמוד השדרה שלי לא בולט מעבר לעור, שהרגליים שלי לא דקיקות ומושלמות כמו הרגליים שלהן.
החלטתי שהגיע הזמן לרדת עוד במשקל! כמה קשה זה כבר יכול להיות? בואי נתאמן כפול! אולי אוריד את הפחמימות מהתפריט? נחסוך קלוריות כמה שאפשר! נאכל ביצה בלי החלמון. סלט בלי רוטב. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
עם הזמן נוכחתי לגלות, שככל שנכנסתי יותר לעומק בדיאטה, נכנסתי יותר להפרעת אכילה. בגדתי באותו גוף ששירת אותי בתור שחקנית כדורסל מקצוענית, ששירת אותי 14 שנה לפני כן בכל חדירה עוצמתית לסל, בכל צעד הגנה, בכל ספרינט, בכל ריבאונד. בגדתי בעצמי. שברתי את הגוף שלי, ריסקתי אותו, ועל הדרך גם שברתי את הנפש שלי.
ככל שנכנסתי יותר לעומק בדיאטה, נכנסתי יותר להפרעת אכילה. בגדתי באותו גוף ששירת אותי בתור שחקנית כדורסל מקצוענית והדרדרתי נפשית, הבנתי כמה אוכל הוא גורם משמעותי בבריאות שלי
נפשית הדרדרתי, והבנתי כמה אוכל הוא גורם כל כך משמעותי בבריאות הגופנית והנפשית שלי. הבנתי שאוכל הוא דבר נחוץ, מזין. הבנתי שהגוף שלי יודע לתעל את האוכל שאני מכניסה אליו בצורה אופטימלית, שאני רק צריכה לתת לו הזדמנות והוא יודע בדיוק איך לעבוד. הבנתי שאפשר לאכול באופן מבוקר, עם ספורט באינטנסיביות הנכונה, מתוך מטרה בריאה ולא ממקום של רדיפה אינסופית אחרי ספרה על המשקל.
View this post on Instagram
למדתי על בשרי, תוך כדי שאני חלק מאחת התעשיות הכי קשוחות מבחינת הפרעות אכילה, שכשאני אוהבת את הגוף שלי – הוא מעכל את האוכל טוב יותר. כשאני אוהבת את הגוף שלי, אני סובלת פחות מנפיחויות. כשאני אוהבת את הגוף שלי, חילוף החומרים שלי תקין. הגוף יודע לעשות בדיוק את מה שהוא נועד לעשות, אני רק צריכה לתת צ'אנס להיות הגרסה הכי טובה שלו. כי כשאני קשובה לגוף שלי, הוא קשוב אליי, ומחבק ואוהב אותי פי כמה וכמה.
הנתונים של מחלת האנורקסיה בישראל מדאיגים – כ-97 אלף חולים בהפרעות אכילה בגילאי 15-24. רק כ-40 אחוז מחלימים. בישראל ישנן סביבות עשר מחלקות אשפוז – כולן בתפוסה מלאה. זמני ההמתנה לאשפוז הם בין שלושה חודשים לשנה ומעלה.
לקבלת עזרה ראשונה נפשית מצילת חיים, אנא פנו לעמותת ער״ן, המציעה שירות עזרה ראשונה מצילת חיים בטלפון או באינטרנט לכלל הציבור הישראלי על כל מגזריו, בצורה אנונימית ומידית, 24 שעות ביממה בכל ימות השבוע: *1201