"הותקפתי מינית בגיל 15. תשע שנים שתקתי ואז עשיתי על זה סרט"

שובל תשובה לא דמיינה לעצמה שהסרט הכי משמעותי שלה, "Funky", סרטה הראשון, יהיה המזור שלה לאונס הנורא שחוותה בגיל 15. "פאנקי" הוא סרט קצר בן 10 דקות, שבו תשובה חושפת לראשונה את הטראומה המינית שעברה, דרך הדמות הראשית, אלה, שמתקשה להיכנס למצבים אינטימיים בעקבות תקיפה מינית שעברה. כשאת גם היוצרת, וגם משחזרת את הטראומה שלך בתור הכוכבת הראשית של הסרט, אין ספק שמדובר בתהליך ריפוי חשוף במיוחד.

>> מה שקרה במטה האו"ם בניו יורק הוא אור בקצה המנהרה

תשובה (29) היא ישראלית שחיה בניו יורק בשמונה השנים האחרונות. מאז ומתמיד היא ידעה שהיא רוצה ליצור סרטים, לשחק ולעשות קולנוע. "לקח לי הרבה זמן לפתוח את זה", היא משתפת. "אני חושבת שזה היה חלק מהטיפול האישי שלי, היה בי את הרצון לעזור למישהו אחר, כי היו בי כל כך הרבה אשמה וכאב, ולכן כל מה שהיה צריך ללכת למי שעשה לי את זה, הלך אליי. זה סרט על החלמה והמטרה שלו היא היא לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. מה שקורה בו לאלה, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק מה שקרה לי – בעיקר רציתי להראות שלא משנה מה קורה לך – את לא אשמה".

"החוויה הזו הייתה מאוד משפילה ולא אנושית, שוב הרגשתי שמסתכלים עליי כחפץ, לא כבנאדם. הפכתי את הצלקת הכי גדולה שלי למשהו יפה, והם עוררו בי תחושות כל כך מגעילות"

"מאוד רציתי להעביר את החוויה שלי כמה שאני יכולה", היא משתפת, "למשל, אלה חווה פלאשבקים בסרט, כמו הפלאשבקים שאני חוויתי ללא שום הכנה מוקדמת, ורציתי שגם הצופה יחווה את זה. עם זאת, אני שונאת שאין אזהרת טריגר, אז לפני שהסרט מתחיל יש אזהרה, וגם רשום בתוכנייה – שכולם ידעו שמדובר על תקיפה מינית ושיש בו סצנות קשות לצפייה".

"אף אחד לא הבין שהסרט בכלל מדבר על חוויה אישית שלי"

תשובה הספיקה להקרין את סרטה בלוס אנג'לס ובניו יורק בקיץ האחרון, וב-2 באוקטובר, שנייה לפני שהמלחמה שינתה את חיינו, הגיעה לביקור בארץ, במסגרתו ערכה הקרנת בכורה אינטימית של הסרט שלה לקרוביה. שם לראשונה, חשפה בפניהם את הסיפור שלה: "אף אחד לא הבין ש'פאנקי' מדבר על החוויה האישית שלי. החברים והמשפחה גילו את זה דרך שאלות-תשובות בהקרנה, זה מצוין בטריילר וגם יכלו להבין מההתנהגות שלי".

מרגישה שליחה. שובל תשובה | צילום: ירדן אמסלם

מה היו התגובות של מי שראה את הסרט לראשונה?
"קיבלתי תגובות ממשפחה וחברים – אבל יותר כאלה של הלם, כי הם ראו ראו בפעם הראשונה מה אני יכולה לעשות – הן מבחינת משחק והן מבחינת בימוי, וגם היו בהלם על מה שקרה. בכלל, אנשים תמיד באו לדבר איתי על מה שהם עברו במהלך הצפייה. בתקופה שעבדתי על הסרט וצילמנו, הרגשתי שניהלתי חיים כפולים, כל מי שעבד על הסרט ידע שזו אני ומה עברתי, אבל בבית, מלבד ההורים שלי, אף אחד לא ידע. החברות שלי מהתיכון גילו את זה כשראו את הסרט, היינו חברות גם בזמן שהתקיפה התרחשה. יום אחרי ההקרנה קיבלתי המון שאלות, אבל הכל בא מכיוון ממש טוב, דואג ותומך. אחרי אחת ההקרנות, ישבתי בשולחן עם עוד שש בנות וכל אחת דיברה על משהו שקרה לה. אז הבנתי כמה זה מפחיד, שאין אישה שזה לא קרה לה, ושזה בכל מקום".

"בתקופה שעבדתי על הסרט, הרגשתי שניהלתי חיים כפולים, מלבד ההורים שלי, אף אחד לא ידע מה עברתי… הבנתי שאין אישה שלא נפגעה מינית, שזה בכל מקום וכמה זה מפחיד"

כקולנועית בכלל וכאישה בפרט, תשובה מאוד גאה בסרט שלה. "להיות במאית אישה זה נדיר", היא אומרת. "לא היו לי הרבה מקורות השראה בתור ילדה. אני אוהבת משחק עוד מילדות ואני רוצה לשחק בכל סרט שלי, אבל אני חושבת שזה חשוב גם לביים – כי חשבתי שזו לא אופציה בשבילי. היום אנחנו במצב הרבה יותר טוב ואני חושבת ש-2023 הייתה שנה משמעותית מאוד לנשים בקולנוע – יצאו המון סרטים בבימוי נשי, ולאור מה שאני עשיתי, אני חושבת שאותה ילדה בת 15 הייתה מרוצה ממני. זה מה שתמיד רציתי – לגור בניו יורק ולעשות את מה שאני עושה. אמנם הייתי צריכה להילחם בסיפור הזה, לשרוד, אז הכל לקח לי יותר זמן – אבל העיקר שעשיתי את זה".

ואכן, תשובה חיה את החלום בניו יורק כבר שמונה שנים. היא עברה לתפוח הגדול בגיל 21 אחרי שירותה הצבאי בתורה ובהדרכה באגף המבצעים. "תמיד רציתי להתעסק בקולנוע, ללמוד את המקצוע בניו יורק ולחיות שם, ובמהלך התואר הראשון ב'ברוך', והתוכנית שעשיתי לאחר מכן באקדמיית הסרטים של ניו יורק (NYFA) למדתי תסריטאות והתחלתי לכתוב תסריטים".

מה הביא אותך לכתוב סרט על התקיפה המינית שעברת?
"חשיפת הסיפור שלי התחילה בכלל כתוכנית טלוויזיה שעסקה בהתמודדות עם הטראומה. אבל כל מה שכתבתי היה ארוך, ובשלבים הראשונים של הקריירה קשה לקבל תקציב לפרויקט ארוך. אחת המרצות שלי בלימודים הציעה לי לעשות סרט קצר. בקיץ 2022 לא הפסקתי לחשוב איזה סיפור אני יכולה לספר מההתחלה עד הסוף. היו לי קשרים והלכתי לאירוע של דקוטה ג'ונסון, שעסק במודעות מינית. יומיים אחר כך הלכתי ברחוב וכבר דמיינתי את הסרט בראש. התחלתי לרשום את הנקודות בראש כדי שלא אשכח שום דבר. כתבתי את הסרט ביולי וצילמנו בנובמבר, זה היה מאוד מהיר".

"להיות במאית אישה זה נדיר". מתוך הסרט של שובל, Funky | צילום: באדיבות המצולמת

עם ההקרנות שהתרחשו ביולי ובאוגוסט 2023 בניו יורק ובלוס אנג'לס, תשובה כבר הייתה על הגל. היו לה תאריכים סגורים להקרנות בפסטיבלים גדולים נוספים באוקטובר ובנובמבר האחרון, אלא שאז פרצה מלחמה בישראל, שכאמור, שיבשה לכולנו את החיים. "בשבוע השני של אוקטובר קיבלתי מייל שאומר שלא יקרינו את הסרט שלי, בלי הסבר למה", היא מספרת, "ואז התחיל גל של ביטולים, פסטיבלים שראו את הסרט בפסטיבל אחר והזמינו אותנו להציג אמרו 'החלטנו שלא'".

ואת בטוחה שיש קשר למלחמה.
"אחד לא אמר לי למה באמת, אבל הם עשו את זה מאוד ברור – פתאום קידמו יותר סרטים פרו-פלסטינים, ואם לא אומרים לך כלום אבל הורידו את הסרט ובחרו להקרין סרט פרו-פלסטיני במקום – את מבינה לבד מה זה אומר".

>> הרצח של שני לוק מחורר את הלב שבא לי לצרוח מכאב וכעס

"בחיים לא חוויתי אנטישמיות, גזענות או שנאה כלפינו בצורה כזו", היא אומרת כאחת שגרה בצד השני של כדור הארץ בשמונה השנים האחרונות. "חודשי אוקטובר ונובמבר לא היו נעימים, רק בערב השנה החדשה הרגשתי מספיק בטוח לענות באיזו מסיבה מאיפה אני כששאלו, והופתעתי מאוד לטובה מאנשים. אבל לפני זה? שמעתי אנשים צועקים ברחוב 'מוות לישראל וליהודים'".

חזרת לארץ מאז?
"בבוקר ה-5 באוקטובר נחתתי בניו יורק אחרי ביקור בארץ, וב-18 באוקטובר הייתי אמורה לחזור לחתונה של חברה, שכמובן לא קרתה. יש לי הרבה חברים ישראלים ויהודים, אחת החברות הכי טובות שלי מארה"ב הייתה בנובה ושרדה, והיא מדברת בלי הפסקה לטובת ישראל. אני תמיד מדברת בעדנו, ומסביב יודעים שאני ישראלית. כשהצגנו בפסטיבל בניו יורק בקיץ, ישר אמרתי שאני מישראל. לשמחתי אני לפחות לא מרגישה בודדה בתוך כל זה, אבל במחשבה לאחור על השבעה באוקטובר – זה לא היה פשוט. זה לא פשוט לחשוב על העובדה שהחטופים עדיין שם, שאיבדתי חברים בנובה".

הצלחת בחודשים הללו לכתוב, לעבוד, ללכת לפסטיבלים?
"לקח לי זמן להתאושש, לא תפקדתי כל כך. אני מרגישה שכתיבה היא חלק מהתרפיה שלי – אז כתבתי המון לאורך אוקטובר-נובמבר. מצחיק, התחלתי בקיץ לכתוב סרט שהוא בהשראה של טראומה תורשתית – סבתא רבתא שלי הייתה ניצולת שואה, ויש שם שורות שכתבתי מבלי להבין את חשיבותן. אני מבינה עכשיו שאני צריכה להוציא סרט על אנטישמיות, כדי להחזיר להם".

מתוך הסרט של שובל, Funky. "אני חייבת להחזיר להם" | צילום: באדיבות המצולמת

לתשובה יש היום כמה פרויקטים על הפרק ברוח התקופה, הכוללים שני תסריטים קצרים. "היום אני יותר מעורבת במה שקורה בקהילה היהודית כאן. יש פה פעם בשבוע צעדה למען החזרת החטופים שהלכתי אליה, תליתי את הפוסטרים של החטופים, ואני מבינה כמה חשוב לי לעשות סרט שמציג את התרבות הישראלית כמו שאני מכירה אותה. כישראלית שחיה בניו יורק זו שליחות – אני מראה מי אנחנו, ואני חושבת שרק מעצם היותי גרה פה, אני מצליחה לייצר אימפקט חיובי".

איך זה בא לידי ביטוי?
"בשבועות הראשונים של אוקטובר שמתי לב שאנשים מעלים דברים שקריים. ניסיתי לדבר איתם, אבל רובם לא רצו לדבר, אלא להסיק את מסקנותיהם מטיקטוק ובזה זה נגמר. אני חושבת שלמדתי מזה הרבה מאוד על אנשים – שיש הרבה אנשים שפועלים מחוסר ידע, שזו בעיה בפני עצמה. בחודשים האחרונים הייתי בפסטיבל סאנדאנס, והייתי בשוק מכמות חוסר הידע שם של אנשים שפגשתי. אנשים לקחו את מה שקורה בין ישראל לעזה וקישרו את זה בין ארה"ב לוייטנאם, אז לכל הווייטנאמים כאן יש מלא חמלה לעזתים, על אף שזה לא אותו אירוע. בעיניי אנחנו חייבים להתגייס ולהסביר, אין ברירה, זה השם שלנו".

"איבדתי חברות בנובה, ואחת החברות הכי טובות שלי מארה"ב היא שורדת נובה, שמדברת בלי הפסקה לטובת ישראל. גם אני תמיד מדברת בעדנו, יודעים פה שאני ישראלית"

החודש ובחודש הבא (אפריל), תשובה עתידה להציג את סרטה בפסטיבלים נוספים, ומעידה ש"מי שביטלו אותי – זה מת מבחינתי, גם אם הם יפנו אליי שוב אני לא מוכנה להציג אצלם. מעבר לפן המדיני ולאירועי השבעה באוקטובר, החוויה הזו – של הביטול – הייתה מאוד משפילה ולא אנושית, שוב הרגשתי שמסתכלים עליי כחפץ, לא כבנאדם, זה היה מאוד לא נעים. הפכתי את הצלקת הכי גדולה שלי למשהו יפה, והם עוררו בי תחושות כל כך מגעילות. לכן לא אציג אצלם".

הפכה את הצלקת הכי גדולה שלה למשהו יפה | צילום: ירדן אמסלם

לא כל אחת יכולה להתמודד עם טראומה כמו אונס דרך כתיבת סרט או אמנות בכלל. מה היית ממליצה למישהי שעברה פגיעה מינית ואינה יוצרת?
"הבנאדם הראשון שידע על התקיפה שעברתי היה הפסיכולוגית שלי, שאיתה אני עדיין בקשר והיא גם באה להקרנה בארץ. חייתי עם הכל לבד במשך תשע שנים. לא דיברתי על זה והייתי בהכחשה מוחלטת. רק בגיל 23 התחלתי טיפול, מסיבות אחרות אמנם, אבל לקח לי זמן לפתוח את זה. אני חושבת שהטיפול הציל את החיים שלי, ואני ממליצה לכל אחת ללכת. העיקר לדבר עם מישהו ולא להישאר עם זה לבד".