האוכלוסיה כולה מתנשפת: תגידי, יש לך זמן לנשום?

תחושת העומס הבלתי ניתן להכלה משותפת ליותר ויותר מגזרים ומגדרים. היממה פשוט לא מספיקה, המשימות עוברות למחר, המשפט הנפוץ ביותר בישראל הוא "אני אחזור אליך" ומדי יום רביעי מישהו שואל "מה, שוב יום רביעי?", כי השבועות נוקפים, עפים. פרילאנסרים, בעיקר בתחומי התרבות, מניחים שזה בגלל הכסף, כי מקצועות שפעם היו מכבדים את בעליהם, או לפחות מאפשרים להם קיום סביר, כבר לא מספיקים לכסות את הגן של הילדים. במובן מסוים הם צודקים. אין ספק שלעבוד ב-3 עבודות, או להיות מחויב ל-14 פרויקטים, או להתנהל מול 60 גופים – זה עניין שגוזל זמן. אבל האם להייטקיסטים יש יותר זמן? ומה עם מנכ"ליות בשירות הציבורי? ומנהלי בי"ס? דיאטניות? קרדיולוגים? למישהו מהם יש זמן? התשובה, כידוע לכן, היא לא. מדובר באוכלוסיה רחבה מאוד שכולה מתנשפת, עם הלשון בחוץ. התופעה הזו כמעט חובקת מכדי שניתן יהיה לתאר אותה בשלמותה. אבל ננסה, יש זמן. כלומר אין.

>> קורסת מעומס משימות? כך תייצרי רשימה שתעבוד בשבילך

ב-1973 כתב הסופר מיכאל אנדה את "מומו", על ילדה המנהלת מאבק באדונים האפורים, טיפוסים שעשויים, כך מתברר, מזמן של בני אדם. האדונים האפורים משכנעים את תושבי העיר לייעל ולשכלל את חייהם, להימנע מכל פעילות הנעשית לשמה ולא "בשביל משהו" ובכך לחסוך זמן, זמן שהם טוענים שיוחזר לאנשים בריבית בסוף חייהם, אם רק ינהלו נכון את "כלכלת הזמן" שלהם. נראה שאנדה צדק. לאחר בחינה מדוקדקת, הגיעה הועדה שבראשותי למסקנה שבאופן פרדוכסלי, האשמים המרכזיים בשאיבת הזמן הם העזרים לחסכון בזמן.

בעשור האחרון לא נראה בעל כלב מטייל כך סתם עם כלבו, מתבונן בו בסיפוק. המבט מושפל, האצבעות מלהטטות בין רצועה, שקית ניילון, סיגריה וטלפון, חולבות עוד כמה דקות עבודה

אחד התשדירים הפופולריים מהשנים האחרונות קרא לתושבים הותיקים להסדיר את ענייני הביטוח הלאומי שלהם מחוף הים. לכאורה, חסכון אדיר של זמן: זמן נסיעה, זמן המתנה. בפועל מדובר בראש נחש. הטכנולוגיה המאפשרת לגופנו להיות במזרח בשעה שעיסוקינו הפיננסיים או החברתיים מצויים בסוף מערב, היא למעשה מפלצת זוללת זמן. כעת, לא רק הזמן שהוקדש ל"סידורים" מושחת, אלא גם זה שהוקדש לפעילויות פנאי. הכל מתועל ומתועש ומנוהל. רגל במים, ראש בטלפון. כמובן שמרגע שאופציית הזמינות קיימת, מצופה מכל הצדדים להשתמש בה. גבירתי! הלוא אפשרנו לך למלא את הטופס מחוף הילטון – מדוע איחרת בהגשה? לאט אבל בטוח אנחנו מרשים לעצמנו גם לקחת פרויקט קטן, קטנטן, לחופשה. הרי העיקר שהילדים יהנו: הם יהיו בבריכה ואני אהיה במיילים. לא נורא. העובדה שחוק מרפי אינו מפסיק לפעול בחופשות נשכחת מאיתנו, וכך פרויקט קטן ופשוט הופך למראה שלך, לחוצה בביקיני, מחפשת קליטה מול ראס א שטן בשביל זום עם לקוח בסידני. אם דרושה לנו תמונה יומיומית יותר, היא מצויה בגינות הכלבים. למתבונן מן הצד נדמה שכלב הוא פשוט אביזר ביולוגי שמגיע עם טלפון. בעשור האחרון לא נראה בעל כלב מטייל כך סתם עם כלבו, מתבונן בו בסיפוק, צוחק למשובותיו. המבט מושפל, האצבעות מלהטטות בין רצועה, שקית ניילון, סיגריה וטלפון, חולבות להן עוד כמה דקות עבודה.

מי לא צריך היום יח"צ טוב? הירקן שלי נוזף בי שלא עשיתי לייק על התמונה של הזוקיני דלעת. אבל מה נעשה? אם לא נדווח, מי יזכור שעשינו? שהיינו?

מי עוד בנושים? הגוף. את הגוף יש לתחזק, זה ידוע. ללא תחזוק של הגוף לא יהיה מי שיעבוד. אחרי שעות העבודה – או במהלכה, אם אנחנו מבני המזל לכאורה – אנחנו מצווים לטפח את הגוף: בריצה מקצועית, יוגה מול השקיעה או פילאטיס מול התחת של זו במזרון לפנינו. גם פעילות מבורכת זו מתוזמנת, מתומחרת ונדחסת, עוד מלבן ביומן. עם קצת מזל הפילאטיס נמצא בדיוק בדרך לבית של יותם אז אפשר לאסוף את אורצ'וק בדרך חזור.

הפקקים הם הראי של כל השאר. שאבו לנו את הזמן | shutterstock

אשם נוסף: מערך היח"צ המכונה גם "הרשתות החברתיות". מי לא צריך היום יח"צ טוב? הירקן שלי כבר נוזף בי שלא עשיתי לייק באינסטגרם על התמונה של הזוקיני דלעת. כולנו משמשים בשני התפקידים: השחקנית והיחצ"נית. אחת חיה, השנייה מספרת לחבר'ה. רק שזו לא השנייה, זו את, אותה את, על אותו הזמן. זה כמו לחיות פעמיים. אבל מה נעשה? אם לא נדווח, מי יזכור שעשינו? שהיינו? מי יתקשר אלינו? מי ישכור אותנו? כל מקום עבודה בודק אותך קודם ברשתות. בלי פרופיל פעיל את נחשדת כתמהונית ומי רוצה תמהונית אצלו במשרד. ומשוררת – לא צריכה לפרסם בפייס? צריכה. ויבואן פופיט? חייב! ואם את מעבירה סדנאות עצמאיות? בכלל. כולם חייבים. המהדרין מקדישים לכל פעילות בודדת לפחות שלושה פוסטים: הראשון מכונה "מתרגשת להודיע ש". השני "עכשיו על המדפים" והשלישי המסכם, זה שמלווה את הגסיסה והפרידה מפרויקט כלשהו בניסיון להיאחז בשולי גלימתה של העשייה המבורכת, לקראת פרויקט עתידי שאולי עוד יגיע. כל זה לא כולל הפניות, ריטוויטים ושיירים. פלא שאין זמן? הרשתות גם גורמות לנו לדעת יותר מדי, וכשאנחנו יודעות – אנחנו רוצות. רוצות לראות את ההופעה הזו, את הסרט הזה, לפנות לקרן הזו, לנסוע לחופשה הזו, להשקיע במניה הזו, לעבור את הטיפול הזה, לבדוק את המסעדה הזו, לכתוב בסדנה הזו. חיים אחד. איזו טרגדיה.

מערכת החינוך גם היא מצטרפת לשואבי הזמן. תעיד כל אם עבריה שלפחות חצי שעה מכל יום יורדת על דיון ברכישה מרוכזת של מילוניות, בסימון "טחינה" בטבלה של המפגש, בצפייה בתמונות מיום זה"ב בל"ב. ביום של ויכוח על חיסונים בבי"ס זה יכול להגיע גם לשעתיים. מערכת החינוך, קיקלופ דבלולי כבד גוף ותאב קשקשת, עט על המצאת הוואטסאפ כמו טיגריס על עדר ביזונים מנומנם. יחד עם הדרישה ההורית לשקיפות ולמעורבות, אנחנו מצויים בעיצומה של הכחדת הזמן הגדולה.

הרגו לנו את הזמן המת. ורק כעת אנחנו יודעות: זמן מת הוא זמן חי. ואם הזכרנו מת, הפעמים היחידות בהן הזמן עומד מלכת מתאפשרות רק כשמישהו מת. כשמישהו מת, סוגרים טלפונים

והפקקים. כל אדם שבילה ולו שעה על הכביש בשנה האחרונה יודע שהעסק עומד בפני עצירה מוחלטת, התגיישות. לכל שעה שקבענו פעם לפגישה, יש להוסיף כעת לפחות חצי שעה איחור. זה מדאיג בפועל ומדאיג סימבולית, כי הפקקים הם הראי של כל השאר. יש פשוט יותר מדי מהכל: יותר מדי עבודה, יותר מדי סדרות, יותר מדי סוגי יוגורט עלו על הכביש. החיים הם פקק. אדם אחד, או משפחה אחת לא יכול לנהל את העבודה (והיח"צ), את הפנאי (והספורט), את הילדים (והחינוך), את הבנק (והביטוחים), את החופשות. מדובר בהרבה מאוד משרות מלאות. בלי לפקפק חלילה באמיתותו של הוירוס, לא סתם תפסה הקורונה כ"כ יפה: מגפה במאה ה-21 היא פלטפורמה נהדרת של שאיבת זמן: אסדרה, טפסים, הצהרות, מבזקים, תורים, חוויות.

אנחנו כבר יודעות ובוכות. מתוך "אמהות עובדות" | צילום: באדיבות נטפליקס

הרגו לנו את הזמן המת. ורק כעת אנחנו יודעות ובוכות: זמן מת הוא זמן חי, זמן נושם, זמן ללא זומם. ואם כבר הזכרנו מת, הפעמים היחידות בהן הזמן עומד מלכת אבל באמת, מתאפשרות, למרבה המבוכה, רק כשמישהו מת. כשמישהו מת, אז הוא באמת מת: סוגרים טלפונים, לא באים ולא הולכים. יושבים. יותר מדי פעמים שמעתי בשנים האחרונות: "איזה כיף היה בשבעה". חברה שמתחילה לנשום רק כשמישהו מפסיק צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות. אז תשאלו, אני אחזור אליכן.