מת לעזוב את תל אביב אבל בכל רגע יכולה לעבור פה אהבת חיי

אני יוצא לסיבוב בשדרות רוטשילד בשישי בצהריים כמו קלישאה. בטוח יקרה לי משהו טוב בשדרה הזאת, אין סיבה שלא, אני פאקינג בתל אביב. אני כבר ארבע שנים בתל אביב, ואני נשאר בה כל כך הרבה זמן בדיוק בשביל הסיבוב הזה ברוטשילד, כי בסיבוב הזה אמור לקרות משהו מיוחד שייפול עליי וישנה לי את החיים.

>> אחרי הפרידה הפכתי לסטוקר שלה. כן, אני קריפ ואני לא יכול להפסיק

אני מגיע לאזור של הבימה, ואני מבין שאני לא כזה קלישאה כמו שחשבתי, אבל בקטע רע. חסרות לי אוזניות איירפודס, בעצם לא אוזניות. אוזניה. אחת. רק בצד שמאל. אני לא לובש חולצה מכופתרת פרחונית שקניתי בחנות בוטיק בכרם התימנים, משקפי השמש שלי יותר מתאימים לאופנה בשוק של ראש העין מאשר לזה שבתל אביב, אבל לא נורא, זה בסדר. בטח אפגוש כאן תכף את אהבת חיי. בטח היא אומנית, שחקנית, ציירת או במינימום אקטיביסטית, מישהי שתהפוך את החיים שלי ליותר מעניינים. אני מזמין קפה בינתיים באיזה דוכן ליד הבימה, היא בטח תגיע מתישהו ותתחיל איתי. ככה זה הבנות פה בתל אביב, ליברליות ופמיניסטיות, אין להן בעיה להתחיל עם גברים. אני רק צריך להיות כאן כשזה קורה.

"יש לך שקל?" היא אומרת לי עם מבט רזה, עור עייף ושיניים חיוורות. זאת טעות. אהבת חיי היא לא הקבצנית של רוטשילד. "לא", אני עונה. היא צריכה להביא לי בכלל שקל על הציפיות שהיא בנתה לי

בזמן שאני שותה את הקפה, אני מרגיש טפיחה בגב, טפיחה במרקם של מלאך מנגן על פסנתר. הנה, היא הגיעה עד אליי היפה שלי. היא גם מפטרלת ברוטשילד כמוני, וחיכתה לי בעצמה. אני מסתובב אליה עם חיוך בסגנון של יובל המבולבל שנתקל לראשונה בחייו בג'ימבורי. "יש לך שקל?" היא אומרת לי עם מבט רזה, עור עייף ושיניים חיוורות. זאת טעות. אהבת חיי היא לא הקבצנית של רוטשילד. "לא", אני עונה. איזה קטע לא יפה מצידה, היא צריכה להביא לי בכלל שקל על הציפיות שהיא בנתה לי. היא עוברת לאנשים אחרים לבקש שקל ואני ממשיך לפטרל בשדרה. הגעתי לאזור הדרומי יותר, רוטשילד פינת נחלת בינימין, אולי אהבת חיי היא היפסטרית או התקליטנית הכי מטורפת בעולם עם מלא קעקועים מגניבים כאלה, שנותנים לה לוק של אחת שיש לה חברים מהברנז'ה. בינתיים, אני אוכל פה בדוכן של הסושי עד שהיא תבוא, יש לי זמן.

ממשיך לפטרל בשדרה. שדרות רוטשילד בתל אביב | צילום: Shutterstock

אני כבר ברול הרביעי של הסושי, היא לא הגיעה. בטח היא ביום חופש היפה שלי, זה בסדר, היא עבדה עד מאוחר אתמול, היא צריכה לנוח. אני רואה הומלס בצומת, הוא עושה לי עיניים, ומסמן לי עם היד לבוא אליו. למה רק קבצנים והומלסים יוצרים איתי אינטראקציות בעיר הזאת? אני מתעצבן על ההומלס שהוא לא היפה שלי. אני חוזר בחזרה לכיוון הבימה. אידיוט, אני אומר לעצמי בלב, ואז אני אומר שוב פעם אידיוט, אבל הפעם בקול רם. ארבע שנים אני עושה את הפטרול המזדיין הזה, ואף פעם לא קרה לי שפגשתי את היפה שלי. מה ביקשתי כבר מה?

אני מזמין קפה בינתיים באיזה דוכן ליד הבימה, היא בטח תגיע מתישהו ותתחיל איתי. ככה זה הבנות פה בתל אביב, ליברליות ופמיניסטיות, אין להן בעיה להתחיל עם גברים. אני רק צריך להיות כאן כשזה קורה

בתוכנית 'להיות איתה' זה היה כל כך פשוט לעמוס, הוא רק היה צריך להיות בתל אביב חצי שעה ורותם סלע התחילה איתו. אני מפטרל כבר ארבע שנים וקיבלתי רק יבלות בכל הכף רגל, למה עליי רותם סלע לא נופלת סתם ככה באמצע החיים? עליי, מה שנופל פה, זאת רק הטיפה מהמזגן מקומה ארבע שמעל המדרכה שמהולה באבק. היא נוחתת לי בדיוק על החוליה הבולטת הזאת בעורף שמעבירה לי קור לכל הגוף. אני חייב לעזוב את תל אביב, אני פה ארבע שנים רק מהפחד לפספס, אני טובע בתוך אגם של FOMO, זה לא בריא ועושה לי מחלות נפש. זהו אני לא מחכה יותר לדבר הזה שייפול עלי, חייב להפנים שאני לא מפספס פה כלום גם אם אעזוב ברגע זה.

מתי תיפול עליי רותם סלע באמצע החיים כמו ב"להיות איתה"? | צילום מסך קשת 12

אני יושב באמצע השדרה על ספסל, יש מצב שאם אשב פה מעל שעה יחשבו שאני ההומלס של רוטשילד בכלל, כי אין לי אוזניית איירפוד באוזן שמאל. אני פותח יד 2 ומחפש דירות בגבעת אולגה. די, נגמר הבית זונות הזה, שאני מבזה את עצמי ככה בתל אביב. מהיום אני שפוט של גבעת אולגה, אין על גבעת אולגה באמא שלי, מבחינתי אין הבדל בין גבעת אולגה לווגאס מבחינת הטירוף. אני מוצא דירה ומתקשר לבעל בית. "מתי אפשר לבוא לראות את הדירה?", אני שואל. "מצידי תבוא עכשיו", הוא עונה לי בנחרצות. מה עכשיו? מה הוא בא לצחוק לי בפנים? איך עכשיו, אם בכל רגע נתון היפה שלי צריכה לעבור מולי פה בשדרה.