אחרי הפרידה הפכתי לסטוקר שלה. כן, אני קריפ ואני לא יכול להפסיק

גולל את הפיד באינסטגרם, היא העלתה תמונה. היא הרבה יותר יפה בתמונה הזאת ממה שאני זוכר אותה אחרי כל השנים שלנו ביחד, ובסך הכל היא נפרדה ממני לפני שבועיים וחצי. אני לוקח את זה אישית, היא העלתה את התמונה הזאת רק בשבילי, שאקלוט את זה ואתעצבן. אני לא נכנס לה יותר בחיים לפייסבוק או לאינסטגרם, לא נופל למניפולציות בשקל האלה שלה.

>> להתחיל עם מישהי פנים אל פנים? פחד אלוהים לרווק עם פוביה מנשים

עברו ארבע שעות מאז התמונה, אני נופל למניפולציות בשקל שלה. אני רואה שהיא העלתה סטורי, מגרד לי בגוף לא להיכנס אליו. אבל אני מתוחכם, אז אני מתקשר לחבר שלי ואומר לו שיכנס לסטורי שלה ויגיד לי מה קורה שם. אני מקווה שהוא יגיד לי שמה שקורה בסטורי זה שהיא באשפוז פסיכיאטרי בגלל הפרידה ממני. הוא אומר לי "עוז מה נהיית מרגל? שחרר, זה לא בריא בשבילך", ואז הוא מוסיף בהודעה קולית את הקלישאות "יש עוד דגים בים" ו"החיים ממשיכים". לא צריך אותו. חבר זבל. אני אראה לו מה זה מרגל, אהיה אלי כהן של הדור שלי. אני פותח משתמש פיקטיבי באינסטגרם.

>> כך תתחילי ליהנות מדייטים ואפילו ללמוד מהם

המשתמש נראה כאילו מי שמתחזק אותו זה ג'ובניק מחמאס. אבל זה בסדר, כל עוד היא לא תקשר אותו אלי. נכנס לה לסטורי וזורק שבע קילו של קללות לאוויר. רציתי לראות הכל, רק לא את זה, רק לא שטוב לה בחיים. הסטורי הוא ממסיבה ברוטשילד, היא מבלה וכיף לה, ואני עם פיג'מה עם כתם של משחת שיניים על החולצה, יושב בסלון והטלוויזיה ברקע עם שידור חוזר של פאולה ולאון. אבל בסדר, מחר יום חדש, ובכל יום חדש שיגיע, יש סיכוי טוב שיקרה לה משהו רע בחיים.

אני מקווה שמחכה לי הודעה ממנה "עוז, אני מתגעגעת אלייך, טעיתי שהחלטתי להיפרד ממך, בוא נחזור, כל הבנים בעולם נראים כמו עובדים במפעל של פחיות טונה לעומתך", אבל אין הודעה כזאת

קם בבוקר, אני מקווה שמחכה לי הודעה ממנה בפלאפון מאתמול בזמן שהיא הייתה שיכורה, "עוז, אני מתגעגעת אלייך, טעיתי שהחלטתי להיפרד ממך, בוא נחזור, כל הבנים בעולם נראים כמו עובדים במפעל של פחיות טונה לעומתך", אבל אין הודעה כזאת, הפלאפון מראה רק התראה מווינט שהיום הולך לרדת גשם. אני רוצה להסלים את הריגול, לחכות לה מחוץ לבית ולהסתתר כמו קלישאה עם עיתון על הפנים. אני רוצה לפרוץ לה לאינסטגרם, ולראות את כל השיחות שלה עם גברים שהם לא אני. אבל די, אני לא עד כדי כך קריפ.

אני חד משמעית עד כדי כך קריפ. אני יוצא לריצה באזור שהיא גרה, רחובות פנימיים ליד שוק הכרמל, הדבר האחרון שאפשר לעשות שם זה לרוץ, יותר הגיוני שהיא תראה אותי עם עגלה מלאה בתפוחי אדמה וקליפות בצל. כשאני מגיע לאזור שלה, אני עושה את הריצה הכי איטית שאפשר, כאילו אני שבלול שסוחב על הגב בניין של גינדי. אולי היא תראה אותי מהחלון, אולי היא בדיוק תרד, אבל לא תכננתי את זה מספיק, מה אעשה אם היא תרד ואראה אותה מולי? על מה נדבר? פשוט אברח מהפאניקה כשהיא תקלוט בעצמה את רמת הקריפיות. אבל היא לא מגיעה, ברור שהיא לא מגיעה, בטח היא עם מישהו אחר שהיא הכירה במסיבה אתמול. התגברה עלי כמו אבעבועות רוח – מקבלים את זה פעם אחת בחיים, וביי לנצח. כל כך קל לשכוח אותי?

נכנס לשיחה האחרונה שלי איתה, מנסה לפענח מה גרם לה לזרוק אותי. תוך כדי היא הופכת למחובר/ת. עלו עלי. מהפאניקה זורק את הפלאפון

גולל בוואטסאפ, נכנס לשיחה האחרונה שלי איתה, מנסה לפענח מה גרם לה לזרוק אותי. אני בכלל צריך למחוק את כל היסטוריית ההודעות שלנו, זה סתם עושה לי רע לטסטוסטרון, אבל אין לי אומץ למחוק. תוך כדי היא הופכת למחובר/ת. עלו עלי. מהפאניקה אני זורק את הפלאפון. זהו, היא יודעת הכל, היא יודעת שאני הפרופיל של החמאסניק והיא יודעת שרצתי ליד הבית שלה. חוזר אל הוואטסאפ, היא בסך הכל החליפה תמונת פרופיל. אבל תמונת פרופיל עם גבר חדש. זה הקטע הכי מסריח שעשו לי בחיים. אני לא יכול שלא לקחת את זה אישית. אני מקלל את הגבר, שהוא מטומטם, ובעיקר גם מכוער, אני הרבה יותר יפה ממנו, היא יודעת את זה גם, נכון? הוא בטוח יודע שהוא בסך הכל ריבאונד בשביל להתגבר על אקס מיתולוגי כמוני. היא יודעת שאני אקס מיתולוגי, נכון?